שאול: היי, אתם על חיות כיס.

בזמן שעבדנו על הפרק הזה, כל כך הרבה דברים השתנו, שאשכרה מצאנו את עצמנו מקליטים מחדש את הפתיח. ושוב. ככה זה כשהתחלואה עולה במהירות כל כך גבוהה, כשהמערכת הפוליטית נמצאת בקמפיין בחירות, וכשתהליך קבלת ההחלטות נהיה סבוך מאי פעם. אז אנחנו ממש מקווים שזה עדיין אקטואלי כשאנחנו אומרים שנכון לשעה זו, מערכת החינוך עדיין פתוחה, אבל נראה שהיא שניה מלהיסגר שוב, בפעם השלישית. אבל לפני שבועיים וחצי, לפני שבועיים וחצי – זה עוד לא היה ככה.

שירה: ביום ראשון לפני שבועיים וחצי, בשעה שמונה בבוקר, יותר משני מיליון תלמידים וכמעט מאתיים אלף מורים חזרו לבתי הספר מחופשת החנוכה,

אבל מורה אחד לא חזר.

גל: "אני גל מאיר, מורה מזה בערך עשור, מורה להיסטוריה ותנ"ך ב-10 שנים האחרונות. נקודת האור שלי במערכת זה התלמידים".

שירה: גל הוא מסוג האנשים שמגיעים לכל מקום עם תיק גב ענק, כאילו הם חזרו עכשיו מטיול בשביל ישראל. הוא גבוה ומתולתל, וכשהוא מדבר על הפרק שהוא הכי אוהב ללמד בתנ"ך, או על התלמידים שלו, יש לו ברק בעיניים שאי אפשר לפספס. לפני חודשיים בערך קרה משהו שאחריו הוא פשוט לא היה מסוגל להיות חלק מהמערכת והוא החליט להתפטר.

שאול: זה התחיל כשהתלמידים שלו קיבלו את ציוני הבגרות שלהם ממועד הקיץ בהיסטוריה. בגלל הקורונה זו לא הייתה בגרות רגילה אלא בגרות פנימית, כלומר בגרות שבה מורי בית הספר בעצמם נותנים את הציון. אבל למרות זאת, לשניים מהתלמידים של גל קרה דבר מוזר: מישהו במשרד החינוך החליט להוריד להם את הציון.

גל: "הורידו אותו ב-16 נקודות מבלי לבדוק, מבלי לשאול, מבלי לדבר. פשוט עשו מינוס 16 ליד שני תלמידים. ויתר על כן, כמובן כמו כל דבר במשרד החינוך את ה"אאוטינג" של זה עשו מול התלמידים, הם קיבלו אס-אמ-אס עם הציון כמו כל התלמידים שלי, רק שהוא היה מספר שלא קשור למספר שאני נתתי.

והדרך שלי לגלות את זה הייתה שם פשוט התקשרו אלי ואמרו 'תגיד גל מה זה הציון הזה'?".

שאול: גל חשב שזה מוזר. אז הוא הרים טלפון למשרד החינוך.

גל: "ואז התחלתי לברר וגיליתי שבאמת משרד החינוך שיבש להם את הציון. בשבועיים הראשונים משרד החינוך הכחיש שזה קרה, טען שלא קרה דבר כזה, ואם קרה אז אולי היו טעויות טכניות מקומיות, כל מיני דברים כאלה. אנחנו מדברים על תופעה שקרתה לאלפי תלמידים, מאות מורים ברחבי הארץ".

שירה: חלפו כמה שבועות עד שמשרד החינוך סוף סוף הודה: לא, זאת לא טעות. כן, החלטנו לשנות את ציוני הבגרות של התלמידים, באמצעות נוסחה ש"מתקנת" את הציון.

שאול: מתקנת?

שירה: במשרד החינוך החליטו שאם יש פער גדול מדי בין ציון הבגרות של תלמיד וציונים קודמים שלו, יש סיכוי שהמורה נתן לו ציון גבוה מדי שלא בצדק.

שירה: זה לא כזה נורא, לא? בסך הכל כמה נקודות בבגרות. אבל בשביל גל, המורה שלהם, אלה היו 16 נקודות יותר מדי.

גל: "אני חוויתי את זה כחוסר אמון מוחלט של המעסיק, של משרד החינוך בי. גם הדרך שבה זה נעשה מול התלמידים שלי, מבלי להגיד שום דבר, לקחת את המקצועיות שלי, אתו הציון שנתתי לתלמידים, ופשוט לחתוך אותו זה הבעת חוסר אמון בי, במורים באופן כללי".

שירה: הסיפור של גל הוא סיפור של מורה אחד, בבית ספר אחד, לא מאוד גדול, אי שם בצפון. אבל במידה מסוימת, זה גם הסיפור של מערכת החינוך כולה.

שאול: זה סיפור על מורים ומנהלים שמגיעים למערכת החינוך מלאים בכוונות טובות, מלאים ברצון לשנות מבפנים, לדאוג לתלמידים שלהם, לעשות את זה יותר טוב - אבל אז, פעם אחרי פעם, מוֹרָה אחרי מוֹרֶה, הם מגלים שזה בלתי אפשרי. למה? כי משרד החינוך לא נותן להם.

שירה: וזה לא בגלל שבבניין של משרד החינוך בירושלים יושבים אנשים רעים. ממש לא. אבל משהו באופן שבו המשרד מתנהל, משהו בשיטה עצמה, בניסיון של המשרד לשלוט על כל פיפס - גורם למורות ומורים כמו גל להרגיש שהם פשוט נרמסים מתחת לגלגלים.

*מוזיקה*

שאול: אני שאול אמסטרדמסקי,

שירה: ואני שירה קדרי עובדיה, כתבת החינוך של הארץ,

שאול: והשבוע בחיות כיס - שיעור לא חופשי. למה משרד החינוך מחזיק את המערכת באופן כל כך ריכוזי בלי לשחרר? מה יקרה אם תהיה יותר אוטונומיה לבתי הספר? והאם מה שקורה בימים אלה הוא התחלה של שינוי כיוון?

הסיפור של הרשויות המקומיות בקורונה

שאול: אנחנו ממש לא רוצים לדבר על הקורונה בפרק הזה, כי הקורונה היא לא הסיפור פה. היא רק התירוץ לסיפור. הסיפור הוא מערכת החינוך. ובכל זאת, לאור מה שקורה בחוץ, אי אפשר להימנע לגמרי.

זה קרה אחרי שיא הסגר השני, כשהממשלה החליטה להתחיל לפתוח.

אינס' מהחדשות: "מה שמסתמן ככל הנראה, זאת תהיה ככל הנראה הפשרה: כיתות ג'-ד' יחזרו במתווה של קפסולות, א'-ב' חצי שבוע בבית, חצי שבוע בבית הספר. וודאי לא לטובת התלמידים".

שירלי: "מה שקרה זה ששמעתי בחדשות שכיתות א'-ב' יחזרו ליומיים בשבוע ו-ג'-ד' יחזרו לחמישה ימים בשבוע".

שירה: זאת שירלי רימון ברכה.

שירלי: "אני ראש מנהל החינוך בעיריית תל אביב יפו".

שירה: וכאחת שאחראית על מערכת החינוך בעיר עם כמעט שמונים אלף תלמידים, היא לא ממש הבינה מה קורה פה

שירלי: "הרמנו כמה טלפונים וניסינו להבין למה א'-ב' ליומיים וג'-ד' לחמישה, מה ההיגיון.
אז אמרו: 'ג'-ד' יש תקציב לקפסולות, ו-א' ב' לא תקצבו קפסולות'. אז אמרנו: 'טוב, אז ננסה שא'-ב' יהיו בקפסולות כדי שהם יהיו חמישה ימים, זה הרבה יותר הגיוני מבחינת הצורך'. 'לא אי אפשר'. ולא הצלחנו להבין, לקבל תשובה. לא ממשרד החינוך, לא משרד האוצר, לא משרד הבריאות".

שירה: אז היא כינסה את כל הצוות שלה בבוקר, ואמרה:

שירלי: "בואו ננסה למצוא דרך שיחזרו א' עד ד' ל-חמישה ימים. כשהטענה של משרד החינוך הייתה שזה עולה שבעה מיליארד שקל למדינה, וחמישה שבועות היערכות. וגם על זה לא הצלחנו להבין למה זה צריך לעלות כסף ולמה צריך כל כך הרבה זמן. שאלנו כמה מנהלי בתי ספר, ישבנו אצלנו עם אגף התקציבים. אמרנו: אפשר לעשות את זה בלי תוספת תקציב ועם היערכות של שבוע".

שירה: שירלי היא לא עובדת של משרד החינוך, היא עובדת עיריית תל אביב. כשההורים לא מרוצים מהשיבוץ של הילדים שלהם לכיתה א', או כשצריך להזמין אינסטלטור לשירותים הסתומים של הגן, מי שמקבלים את הטלפונים הכועסים הם העובדים של מינהל החינוך בעירייה. הם, ולא משרד החינוך, האנשים שמכירים הכי טוב את מערכת החינוך העירונית.

שאול: ולמרות זאת, זה לא הפריע למשרד החינוך לחשוב ש -"היי, *אנחנו*, האנשים שיושבים בירושלים, *אנחנו* נכתוב מתווה חזרה ללימודים, לכל הארץ, וכולם פשוט יתיישרו". ברור.

שירה: אבל מנהלי ומנהלות החינוך ברשויות המקומיות - כמו שירלי רימון ברכה בתל אביב, ועוד עשרות כמוה ברשויות מקומיות ברחבי ישראל - הם חשבו אחרת. הם החליטו להחזיר את התלמידים לחמישה ימי לימוד בשבוע - בלי מתווים, בלי תקציבים ממשלתיים, בלי לחכות לאף אחד.

שירלי: "ובנינו מודל שבדקנו אותו גם עם משרד הבריאות, קיבלנו אישור שאפשר לצאת איתו לדרך. ואמרנו: לא נעשה את זה רק תל אביב כי רק תל אביב יגידו 'טוב, תל אביב זו לא חוכמה, טוב, תל אביב עשירה, טוב תל אביב חזקה, טוב, טוב, טוב'. אז בשביל שלא יהיה, שלא יהיה את צקצוקי הלשון אמרנו: בוא נחבור לרשות המקומית הכי שונה. עם האוכלוסייה הכי שנה מתל-אביב. והרמתי טלפון לחבר של מעיריית בני ברק, הגזבר, אריק אדלר, ואמרת לו: אריק בוא בוא נעשה שינוי. בוא באמת נחזיר את כל הילדים לבית הספר. ישבתי איתו על המודל, שמעתי את הצרכים שלהם. בהמשך הפגשנו את ראשי הערים, והודענו שאנחנו יוצאים לדרך ככה, כמובן מייד קראנו לעוד רשויות. מלא רשויות הודיעו שהם יצטרפו, שהם בטח, הם יכולים גם לפתוח חמישה ימים בלי תוספת תקציב ובלי היערכות. והפלא ופלא - אחרי יומיים משרד החינוך גילה שהוא גם יכול להחזיר לחמישה ימים".

שאול: איך קרה הנס הזה? איך פתאום עשרות רשויות מקומיות העזו למרוד ככה במשרד החינוך הכל יכול? הקורונה, התסכול של ההורים, העובדה שזה כבר סגר שני, אוזלת היד הכללית של הממשלה בניהול המגיפה הזו - כל אלה נתנו לרשויות המקומיות מומנטום לעשות את מה שהן רצו לעשות כבר הרבה זמן. ללמד את משרד החינוך שהגיע הזמן קצת לשחרר ולתת יותר אוטונומיה לשטח.

שירלי: "אני חושבת שהמילה "אוטונומיה" היא מלחיצה יותר מדי גורמים ואפשר להסתפק ב"שיקול דעת רחב". אם אפשר פשוט לתת למנהלי בתי ספר שיקול דעת ולא לתת להם מתווים סגורים שבהם אין להם שום גמישות ושום מרחב יצירה. זה כל מה שעשינו פה. הפעלנו שיקול דעת, בדקנו עם אנשי מקצוע בשטח וראינו שזה אפשרי וזהו".

שאול: "כמה זמן זה לקח?"

שירלי: "שעתיים".

שאול: "מה".

שירלי: "שעתיים. ככה".

שאול: מה שלקח לשירלי והצוותים שלה שעתיים ולא דרש תוספת תקציב בכלל, היה אמור לקחת לפי משרד החינוך חמישה שבועות לפחות ולעלות שבעה מיליארד שקלים. לפחות. רק אחרי שהשטח אמר את שלו, משרד החינוך התקפל לחלוטין, ואימץ את המתווה שנכפה עליו כאילו זה היה המתווה שלו מלכתחילה.

שירה: הסיפור הזה חזר על עצמו פעם אחר פעם בתקופת הקורונה: משרד החינוך פרסם מתווה, השטח התקומם, הציע משהו אחר, ורק אחר כך משרד החינוך נזכר ש - אופס - זה פשוט לא עובד ככה. בתי הספר בישראל כל כך מגוונים, כל כך שונים אחד מהשני ויש להם משאבים וצרכים אחרים לגמרי.

שאול: אם בתחילת המגיפה משרד החינוך פרסם מתווים, ועוד מתווים, והנחיות ועוד הנחיות - עד רזולוציה מטורפת של לרשום במערכת השעות לדוגמא שהם הוציאו באיזה שעה הילדים אוכלים תפוח - ואני לא ממציא את זה - עכשיו, בסגר השלישי, זה כבר לא ככה.

שירה: זה כבר לא ככה כי משרד החינוך קיבל שיעור מהשטח. מהרבה רשויות מקומיות, ומנהלי ומנהלות בתי ספר, שהחליטו בשנה האחרונה שהם מפסיקים לחכות להוראות מלמעלה. זה לא שהם פרקו כל עול, הם המשיכו לשמור על הנחיות משרד הבריאות. אבל במקביל הם התחילו להשתמש בשיקול הדעת העצמאי שלהם, כדי לנהל את המערכת טוב יותר. הם לא קיבלו אוטונומיה - הם יצרו אותה.

הפירמידה של משרד החינוך

שירה: השנה האחרונה הייתה שנה לא רגילה. ובשנה לא רגילה קורים דברים לא רגילים, גם במערכת החינוך. בימי שגרה הסיפור אחר לגמרי. מערכת החינוך בנויה כמו איזה עץ משפחה ענק, ממש ענק, שקשה מאוד לעקוב אחריו.
שאול,

שאול: כן.

שירה: נסה לדמיין שניה שאתה מנהל בית ספר תיכון באזור המרכז.

שאול: אוקיי, מדמיין.

שירה: ואתה צריך להגיש את התלמידים שלך לבגרות במתמטיקה.

שאול: אוקיי. מתאים לי.

שירה: יש לך ניחוש כמה אגפים שונים של משרד החינוך אחראים על הדבר הזה?

שאול: אה… אחד? כלומר, אני מנחש שיש אגף בחינות שכותב את הבחינות.

שירה: לא הייתי שואלת אם זה היה אחד.

שאול: כן, יש בזה משהו. שניים?

שירה: שלושה לפחות - וזה אחרי שעשיתי לך הנחה. על הבגרות במתמטיקה אחראית גם המפקחת הראשית של לימודי המתמטיקה, שכפופה למזכירות הפדגוגית במשרד החינוך. וחוץ מזה יש לך על הראש גם את מנהלת האגף העל-יסודי, שכפופה למינהל הפדגוגי במשרד החינוך. חוץ מכל אלה, אתה כפוף גם למנהלת המחוז שלך - מחוז המרכז - שיש לה צוות מפקחים משל עצמה. ואם בית הספר שלך משתייך במקרה למגזר הדתי - אז בנוסף לכל אלה, אתה כפוף גם למינהל החינוך הממלכתי-דתי.

שאול: אז תני לי לראות אם הבנתי את זה נכון, מה שאת אומרת בעצם זה שמשרד החינוך מורכב מאינספור אגפים, שיש בהם בלי סוף מפקחים ומנהלים. וכווולם כפופים להנהלת משרד החינוך, שיושבת בירושלים, ואין לה שום סיכוי שבעולם להכיר מקרוב את כל בתי הספר שעליהם היא אחראית. ובכל זאת, היא מתיימרת לשלוט לפרטי פרטים על כל מה שקורה בהם?

שירה: בדיוק.

  שירלי: "זה אומר ש... מנהלת בית ספר, מרחב התמרון שלה הוא כמעט אפסי בבואה לממש את שליחותה החינוכית".

שירה: זאת שוב שירלי רימון ברכה מתל אביב.

שירלי: "היא מקבלת תוכנית לימודים סגורה, היא מקבלת מערכת שעות סגורה, היא מקבלת משרות הוראה סגורות, איזה שעות, כמה תלמידים בכיתה. היא מקבלת סילבוסים של מבחנים ושל תוכניות. זאת אומרת, בסוף אפשר גם לצורך העניין שלא תהיה מנהלת בית הספר והבית הספר יתנהל לפי מה שהמשרד מלמעלה קובע".

שירה: בכל שנה, מנהלי בתי הספר מקבלים מסמך שנקרא מתנ"ה.

שאול: מתנה?

שירה: מתנ״ה זה מסמך תכנון, ניהול והיערכות. המסמך הזה הוא קצת כמו אבני הבניין של בית הספר כפי ש*המשרד* מגדיר אותן, לא בית הספר עצמו. יש בו פירוט של כמה שעות הוראה בית הספר מקבל, מה יהיו מקצועות הלימוד שהוא ילמד, מה מטרות הלמידה וכל שאר הדברים שמכתיבים איך תיראה שנת הלימודים. המסמך הזה זהה לכל בתי הספר.

עכשיו, צריך לומר ביושר: מסמך מתנ"ה כן מסביר למנהלים איפה יש להם גמישות מסוימת. למשל, הם יכולים להחליט אם לפרוס את שעות המתמטיקה על פני שלוש שנות התיכון באופן שווה או ללמד קצת פחות בכיתה י' והרבה בכיתה י"א. אבל מלבד הגמישויות האלה בשוליים, כל היתר מוכתב מלמעלה. שלא לדבר על אינספור הטפסים, הנהלים וחוזרי המנכ"ל שמשרד החינוך מוציא בקצב, והמנהלות והמנהלים בשטח צריכים לעמוד בהם.

שאול: ואני מודה שזה מטריד אותי מכל מיני סיבות. גם כי אני חושב שזה מנוון את המערכת, וגם כי אני חושב שאין סיכוי בעולם שמה שקובעים הפקידים בירושלים יהיה טוב יותר ממה שכל בית ספר היה מחליט לעצמו, בתוך גבולות גזרה מסוימים. וגם כי ברמה העקרונית, זה חינוך. אם אנחנו מנסים לחנך את הילדים שלנו להיות פתוחי מחשבה, להיות גמישים, יצירתיים, ביקורתיים, כל הדברים האלה - אז למה מערכת החינוך, המערכת שמתיימרת ללמד אותם את כל הערכים האלה, למה דווקא היא מתייחסת לכוח האדם שלה כאל חיילים בצבא שלא יכולים לסטות במילימטר ממה שאומרים להם לעשות.

שירה: מערכת החינוך בישראל היא מהריכוזיות ביותר ב-OECD. כלומר - רוב ההחלטות שנוגעות לחינוך מתקבלות אצלנו על-ידי משרד החינוך עצמו. בהולנד, למשל, כמעט כל ההחלטות מתקבלות ישירות על-ידי בתי הספר. בפינלנד, ההחלטות מתקבלות בשיתוף כל השחקנים על המגרש: בתי הספר, הרשויות המקומיות  והממשלה.

שאול: לפי מחקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה ב-2019, יכול להיות שמשרד החינוך שלנו ריכוזי כל כך כי הוא הוקם על האתוס של כור ההיתוך, המקום הזה שנכנסים אליו כדי להפוך להיות חלק מגובש מהחברה הישראלית. זה לא משאיר יותר מדי מקום לרצונות ולצרכים השונים של כל בית ספר, או של כל תלמיד ותלמידה, למעט החלוקה לממלכתי, ממלכתי דתי, וחרדי.

שירה: נכון, והתפיסה הזו משנות החמישים קיבעה הרבה דברים שממשיכים להיות רלוונטיים עד היום .למשל - מנהלי בתי הספר הם לא באמת המנהלים של המורים. הם לא המעסיק שלהם, אין להם שום יכולת להחליט מה יהיה גובה השכר של המורים, וגם אין להם יכולת לפטר אותם. מנהלת בית ספר יכולה להחליט, למשל, שהיא נותנת למורות הטובות יותר להיות מחנכות כיתה, או רכזות שכבה - אבל זה לא ישפיע יותר מדי על השכר שלהן. הרכיב העיקרי שמשפיע על שכר המורים הוא הוותק.

שאול: אגב, אם בא לכם לשמוע עוד על איך נקבע שכר המורים אתם מוזמנים לחפש את פרק 153 של חיות כיס, "למה למורים יש כל כך הרבה חופש".

שירה: מה שמעניין זה שהפיקוח האינסופי, וההנחיות האינסופיות - לא באמת מוכיחים את עצמם במבחן התוצאה. ההישגים של התלמידים בישראל לא משתפרים בהשוואה בין לאומית, והפערים בין התלמידים החזקים והחלשים לא מצטמצמים, ובחלק מהמקרים אפילו מתרחבים.

שאול: עכשיו, אפשר לומר ש'צריך להוסיף עוד כסף למערכת'. אבל האמת היא שתקציב החינוך נמצא בעליה בשנים האחרונות. בעשור האחרון תקציב משרד החינוך הוכפל - מ-30 מיליארד שקלים בשנה ל-60 מיליארד שקלים בשנה. באותו עשור, תקציב המדינה כולו גדל ב-60% בלבד. כלומר, תקציב משרד החינוך גדל מהר יותר, מאשר תקציב המדינה כולו.

חלק מהעלייה הזו היא בגלל הגידול הטבעי באוכלוסיית התלמידים, זה נכון, אבל זה לא רק זה: גם התקציב שמושקע בכל תלמיד ותלמידה עלה בהתמדה לאורך השנים. גם שכר המורים עלה. לאורך השנים נוספו למערכת גם עוד שעות לימוד. היום תלמידים בישראל לומדים היום יותר שעות מהממוצע ב-OECD. אבל כל התוספות האלה לא מצליחות להביא לשינוי אמיתי. ואני כל הזמן שואל את עצמי: איך זה יכול להיות? איך זה יכול להיות שאנחנו משקיעים כל כך הרבה כסף במערכת החינוך, עד כדי כך שתקציב החינוך הוא כבר בגובה של תקציב הביטחון ממש ראש בראש, ועדיין התוצאות כל כך בינוניות. למה זה קורה?

שירה: זה קורה מכל מיני סיבות אבל בין השאר, כי קשה מאוד להשאיר מנהלים ומורים טובים במערכת. לפי נתוני הלמ״ס, כמעט ארבעה וחצי אחוז מהמורים עוזבים כל שנה את מערכת החינוך - הנתון הזה נכון לפחות לשנת 2016, השנה האחרונה שיש לגביה נתונים. אבל זה רק הנתון הממוצע. אם מסתכלים רק על המורים החדשים, שיעור הנטישה הוא הרבה יותר גבוה. שניים עשר אחוזים מהמורים עוזבים בתוך שנה. 20% מהמורים עוזבים בתוך שלוש שנים.

שאול: זה אולי קשור לשכר המורים, אבל לא רק לשכר שלהם. זה קשור גם לזה שהמערכת הזו, הפירמידה הענקית הזאת שהזכרנו קודם, לא ממש מאפשרת למורים ולמורות, בטח לטובות וליצירתיות שבהן, לעשות שום דבר.

שירה: גם גל, המורה להיסטוריה ותנ״ך שפגשנו בתחילת הפרק הזה, הרגיש ככה:

גל: "תמיד יש לנו את האשליה הזאת של אנחנו סוגרים את הדלת הכיתה ואז אנחנו יכולים לעשות את מה שאנחנו רוצים, עכשיו בהכללה זה נכון. אבל כשתוכנית הלימודים בכללותה נקבעת על ידי משרד החינוך - זה מצטמצם מאוד מאוד מאוד מאוד".

שירה: האמת היא שפה ושם *יש* ניסיונות של משרד החינוך לשחרר קצת את החבל. לתת קצת חופש. לפני שלוש שנים, אגף המחקר והפיתוח של משרד החינוך התחיל בניסוי שנקרא "מעבדת אוטונומיה". המטרה שלו הייתה לעשות בדיוק את זה: לתת לרשויות המקומיות חופש, לבנות בעצמן את תוכנית הלימודים.

-

תכירו את ספי מלכיאור, מנהלת אגף חינוך וקהילה במועצה האזורית רמת הנגב, אחת הרשויות שהשתתפו בניסוי.

ספי: "משרד החינוך נותן מקצה שעות לכל אחד מהמקצועות - כל מקצוע צריך להילמד בדרך כלל בנפרד: צריך ללמד 6 שעות מתמטיקה, שעתיים מולדת, ארבע שעות שפה וכו' וכו' וכו'.

ואנחנו באנו ואמרנו: אבל שנייה אחת - ואם יש כיתה שהמורה מזהה שהיא לא צריכה ללמוד שש שעות מתמטיקה, היא יכולה בארבע שעות לסיים את המתמטיקה? ואפשר בכלל להכניס לפה משהו אחר? או אם למשל אנחנו מביאים תכנים שבהם אפשר לשלב שפה, ומולדת ותורה, ואת הכל בעצם לעשות בדרך למידה אחרת, אז למה לא בעצם?"

שירה: אתה מבין? משרד החינוך צריך היה לפתח תוכנית שלמה, "מעבדה", פיילוט, ניסוי! כדי לתת לבתי הספר לעשות את המובן מאליו: להחליט בעצמם איך הם מחלקים את שעות הלימוד, לחשוב בעצמם איך הם מעבירים את החומר בצורה הכי טובה. במקרה של ספי ורמת נגב זה היה מוצלח, והיא אומרת שהיא מרגישה שהתהליך באמת קידם את בתי הספר שלה. אבל למשרד החינוך אין כוונה להרחיב את מעבדת האוטונומיה למקומות נוספים.

שאול: למה?

שירה: אולי כי הניסוי לא הצליח, ואולי דווקא מכיוון שהוא הצליח יותר מדי. אנחנו לא יודעים.
כשהצענו לנציגי משרד החינוך להתראיין לפרק הזה, כמה וכמה פעמים, הם פשוט סירבו. לפני יומיים הם סוף סוף הסבירו שמדובר רק בניסוי, והמטרה היא ללמוד ממנו לעתיד. נחכה לתוצאות.

*מעברון מוזיקלי*

שירה: בכלל, נראה שזה דפוס קבוע: אחת לכמה שנים מישהו במשרד החינוך קם ומציע לשחרר. לתת עוד חופש, כדי שהלמידה תהיה איכותית וטובה יותר. גל בעצמו, למשל, הצטרף לפני כמה שנים לתוכנית ייחודית בתנ"ך שמאפשרת למורים להחליט בעצמם איך ומה הם מלמדים. או לפחות, זה מה שהיא התיימרה לעשות:

גל: "תוכנית שעל הנייר באה לבית הספר ואומרים: 'תגישו לנו תוכנית הלימודים שלכם, את תוכנית ההערכה שלכם ונדבר על זה'. ישבנו צוות תנ"ך, שבועיים מהחיים יומם ולילה, באמת, עשינו סוג של סמינר 'בואו נכתוב תוכנית לימודים'. יצאנו עם תוכנית לימודים, מבחינת הדרישות הדיסציפלינריות שלה הן לא נופלות מתוכנית הלימודים הרגילה, מבחינת דרישות הערכה שלה הן לא נופלות מתוכנית הלימודים הרגילה, רק עשינו את החטא החמור (*מוזיקה דרמטית + טון דרמטי של גל*), בחרנו בפרקים אחרים בתנ"ך מאלה של תוכנית הלימודים הרשמית.

שירה: ואז הגיעו נציגי משרד החינוך לפגוש אותם  כדי לאשר את התוכנית, הם קראו אותה ואמרו:

גל: "וואו, איזה תוכנית יפה ומושקעת, יש פה רעיונות מעולים. אבל זה לא תואם את תוכנית הלימודים של מדינת ישראל, אנחנו לא מאשרים את זה כך. אתם יכולים להגיש לנו מחדש את תוכנית הלימודים שלפחות 95% מהפרקים זהים לתוכנית הלימודים הרגילה".

שאול: מה שגל מתאר כאן לטעמי מאוד מאוד מתסכל. לדעתי כבר עדיף שלא היו נותנים אוטונומיה בכלל, במקום לתת פייק אוטונומיה.

גל: " ואז שאלתי אז למה לנו לעשות את זה? כי הרי בסופו של דבר אתה רוצה ללכת לתוכנית כמו חלוצי הערכה כדי להגדיל לעצמך את האוטונומיה, ואז באים ואומרים: אין באמת אוטונומיה, האוטונומיה היא מדומיינת.

לפעמים יש איזשהו חשש מאובדן שליטה או חשש מלתת אמון. אני לא יודע להסביר אותו, זה חלק מהדנ"א של המשרד בהרבה מאוד תחומים. בגדול, בכל הדוגמאות שנתנו, הדפוס חוזר. אנחנו מפחדים לתת אמון אנחנו מפחדים לתת אוטונומיה. אגב, גם לתלמידים וגם למורים".

שירה: מבחינתו של גל, זה לא חייב להיות ככה. משרד החינוך יכול להישאר בשליטה מסוימת, אפילו ברוב השליטה, ועדיין לשחרר אחוזים ניכרים של חופש פעולה לשטח -  למורים ולמורות עצמם. כולם היו מרוויחים מזה.

גל: "אז יש בסופו של דבר מדינת ישראל והיא קובעת את התוכן עכשיו אני לא בא לחלוק על זה. העניין הוא שכשאתה לא מאפשר שום שוליים אז זה יוצר דברים שהם קשים. לא היה קורה שום דבר אם מדינת ישראל הייתה מגדירה את התוכן ב-70% מתוכנית הלימודים והייתה אומרת, ב-30% מתוכנית הלימודים שכל מורה יבחר פרק בהיסטוריה וילמד אותו, או 15 פרקים בתנ"ך וילמד שם מה שהוא רוצה.  לא היה קורה כלום אגב. מה שכן היה קורה זה שבתנ"ך יותר תלמידים היו אוהבים את התנ"ך כי אין מה לעשות כשמורה אוהב פרק מסוים, תלמידים אוהבים אותו".

שאול: כשעבדנו על הפרק הזה, גילינו דבר די מדהים. הדיון הזה, שאנחנו מקיימים עכשיו, על ריכוזיות, ושליטה, ואוטונומיה למורים ולמנהלים - הדיון הזה מתקיים במשרד החינוך כבר חמישים שנה לפחות. עכשיו אני מודה, הנתון הזה מאוד מאוד הפתיע אותי. כלומר, אני הכרתי שהיה איזה פיילוט בחיפה ובתל אביב בתחילת העשור, אבל שירה, את הלכת ומצאת מועדים הרבה הרבה-הרבה יותר מוקדמים שהדיון הזה על אוטנומיה עלה בהם על סדר היום.

שירה: נכון. הנה, תשמע מה כתבו בהסתדרות המורים לשר החינוך יגאל אלון ב-1972 (!):

"במחנה המורים נתגלו בשנים האחרונות סממנים של לאות, אדישות ואף — מרירות. גרמו לכך גם הסדרים הקיימים במערכות החינוך בישראל. אף המורה עלול במשטר חינוכי צנטרליסטי להתעייף, לאבד את העניין ולהתחמק מהאחריות האישית למעשה החינוכי. המורה לא יימלט מלאות, מאדישות ומרירות באם לא יהא אוטונומי בתחומים מסוימים".

שירה: הציטוט הזה מופיע בספר החדש "תלמידי האתמול, תלמידי המחר" שכתב פרופ' עמי וולנסקי, שהיה בעצמו יועץ לארבעה שרי חינוך. וולנסקי מונה את כל הניסיונות שהיו כדי לעודד אוטונומיה ויוזמה אישית של מורים ומנהלים, מאז שנות השבעים.

אם יש משהו אחד שלמדתי בתור כתבת חינוך - זה שהבעיות הכי בוערות שלנו בהווה, בעצם מלוות את המערכת כבר עשרות שנים אחורה. ואם נדמה לנו שרפורמה אחת יכולה לתקן אותן - נגלה די מהר שזה הרבה יותר מסובך מזה.

או כמו שגל, המורה האידיאליסט שלנו, הסביר - זה אולי עובד על הנייר, במציאות למשרד החינוך עדיין קשה מאוד-מאוד לתת חופש אמיתי למורים ולמנהלים.

הסיפור של פידא

שאול: אבל יש גם מקרים אחרים. דוגמאות שבהן משרד החינוך דווקא הצליח לתת חופש ניהולי ואפילו בבתי ספר שנחשבים חלשים או מוחלשים.

פידא: "אני פידא עודי, אני הייתי מורה 18 שנה, אך ניהלתי בית ספר יסודי בג'לג'וליה 11 שנה, בית ספר הג'יהאל ועכשיו אני מנחה פדגוגית בברנקו וייס".

שירה: כשפידא התחילה לנהל את בית הספר היסודי בג׳לג׳וליה היא הייתה מנהלת צעירה מאוד, בת 27 בסך הכל. בית הספר שהיא קיבלה לידיה היה כושל בכל המדדים.

פידא: "אנחנו היינו בית ספר אדום אפילו הייתי אומרת אדום כהה.
בית ספר אדום זה בית ספר שהוא לא עומד בממוצע הארצי של מדינת ישראל וזה בית ספר שכל הזמן, כאילו, שולחים אליו הרבה תוכניות והרבה גורמים על מנת להתערב, לנסות לשפר את ההישגים של בית הספר. שאר הממוצעים שלנו לא עברו את ה-40. התלמידים שלנו היו עם הרבה בעיות התנהגות... וזה התבטא באמת ברמת ההשתייכות שלהם לבית הספר שהייתה מאוד מאוד נמוכה בהתנהגויות של ונדליזם בתוך הבית ספר".

שירה: במשרד החינוך רצו מאוד לעזור לבית הספר הכושל שפידא קיבלה. הם רצו להתמקד בתוספת שעות לימוד, בתגבורים. אבל פידא הבינה ששורש העניין לא קשור לציונים, וגם לא ללימודים. הבעיה מתחילה הרבה קודם.

פידא: "אנחנו חברה שאנחנו נמצאים במקום מאוד קשה מבחינת המצב החברתי שלנו, המיצוב שלנו בתוך המדינה. התלמידים שלנו... אם אנחנו מדברים על השאיפות שלהם לחיים טובים יותר הילדים שלנו כאילו נולדים מתוסכלים, משפחות מאוד מתוסכלות. אנחנו הפסקנו לחשוב על 'אוקיי, מחר הוא יהיה יום טוב יותר'".

שירה: פידא הבינה שהיא צריכה להתעלם בתור התחלה מלוח הכפל או מאוצר המילים באנגלית ולהתמקד במשהו שונה לגמרי, בצד הרגשי של החינוך.

פידא: "והבנו שהתלמידים שלנו גם לא יודעים לנהל את הרגשות שלהם. קשה להם מאוד, כאילו, בזמן שהם שמחים, עצובים, יש להם כמעט אותן הבעות פנים, אותן התנהגויות ומשמה גם התחלנו לפתח תוכנית ייחודית בבית הספר של שיח רגשי.

המהלך הזה בהתחלה, כאילו, היה מאוד קשה להסביר אותו לאנשים, להסביר אותו למשרד החינוך. אני זוכרת שבפגישה שלי עם המפקח הוא אמר לי, כאילו, 'אתם בית ספר אדום – ההישגים שלכם מאוד נמוכים אז במקום לתת שעות לשיח רגשי, תנו עוד שעות של תגבור במתמטיקה ובשפה'. ובהתחלה, כאילו, האנשים לא הבינו מה, מה, למה אנחנו הלכנו לשם ואם וגם להורים היה להם קשה כאילו אמרו, 'אתם מבזבזים את הזמן של הילדים שלנו, תנו להם יותר ומפגשים של תגבור והעשרה'".

שירה: אבל פידא לא ויתרה. בניגוד למה שאמרו לה במשרד החינוך - היא החליטה להתמקד במה שהיא וצוות המורות שלה זיהו בתור הבעיה הגדולה של בית הספר. אז היא השקיעה את הזמן והמשאבים במה שהיא ראתה לנכון:

פידא: "בהתחלה היה מאוד קשה לשכנע את הממונים עליי שאני צריכה את האוטונומיה ואת המרחב הזה. אני גם יכולה להבין, כאילו, אם המפקחים שלנו הם היו אותם תלמידים שחוו אותם המורים בעבר, המערכת החינוך המאוד מסורתית וגם היתר פיקוח והריכוזיות של משרד החינוך, הם גם כמפקחים חווים את זה ואז היה להם מאוד קשה בהתחלה להבין כאילו מה אנחנו עושים ולשחרר".

שירה: לאט לאט - דברים התחילו לזוז. לא רק שהאווירה בבית הספר השתפרה - גם ההישגים הלימודיים עלו מאוד תוך זמן קצר.

פידא: "אחרי ההצלחות שלנו ואחרי שהתחלנו לשפר את ההישגים שלנו הם ממש, כאילו, האמינו בנו ונתנו לנו את המקום הזה של לחשוב על עוד יוזמות ולהמשיך בפיתוחים שלנו".

שירה: ואת חופש הפעולה והאוטונומיה שהיא קיבלה מלמעלה, פידא והצוות שלה גם העבירו הלאה לתלמידים ולתלמידות -  שלקחו יותר אחריות על סדר היום בבית הספר ובעצם גם על הלמידה שלהם.

פידא: "אז הבית ספר הפך להיות בית ספר ירוק, שזה בעשירון העליון מבחינת ההישגים במדד הארצי, ההישגים של בית הספר מאוד גבוהים".

*פאוזה מוזיקלית*

פידא: "אני חושבת שאיך שאומרים 'הדרך לגיהינום רצופה בכוונות טובות', אז הכוונות הטובות של 'בואו נעזור לבית ספר שהוא נמצא במצב של הישרדות, שאנחנו מכניסים עוד גורמים ועוד גורמים' זה דבר שדווקא יכול לשקף לבית הספר שאני במצב מאוד קריטי, שאני לא יכול להתקדם. זה שם את הבית ספר במקום מאוד פסיבי, שאני צריכה את ה... גם אנשים מלמעלה, גם את הפריבילג שיבוא ויגיד לי מה אני צריכה לעשות ואיך אני צריכה לעשות – זה מחזק את המקום שלי, של להיות פסיבית. ודווקא אני חושבת שבתי ספר אדומים הם צריכים מישהו שיעזור להם לחשוב, להפוך לארגון לומד, לארגון שהוא כל הזמן מפעיל חשיבה רפלקטיבית ולא לאנשים שהם באים ושולפים להם כלים. ובתקופה האחרונה אני רואה שבאמת שבמשרד החינוך שמשלבים הרבה גורמים שהם מקצועיים בהובלת בתי ספר אדומים ואני רואה איך שיש גם שינוי בתפיסה לגבי בית הספר אדום".

*מוזיקה של סיום פרק* – Happy End – סוף טוב

שאול: מה היה קורה לו משרד החינוך היה מחליט באמת, לא בכאילו, שהגיע הזמן להתפרק מהכוח הריכוזי שלו. לפרק את מערך המפקחים האינסופי שלו, להפסיק לקבוע לבתי הספר באיזו שעה התלמידים יאכלו תפוח, ובמקום זה לקבוע כללי מסגרת - למשל, מהם מקצועות הליבה - לקבוע סט חכם של מבחנים שימדדו את היכולת של בתי הספר לעמוד בכללי המסגרת האלה, ואז לתת אוטונומיה אמיתית לשטח. מה היה קורה אז?

שירה: הזכרת "כללי מסגרת", ואני חושבת שזה בדיוק המפתח.  בעיניי, לא צריך להתאהב *יותר מדי* במושג אוטונומיה. איך אמרה שירלי? .

שירלי: "אני חושבת שהמילה 'אוטונומיה' היא מלחיצה יותר מדי גורמים ואפשר להסתפק ב'שיקול דעת רחב'".

כבר אמרנו שבתי הספר בארץ שונים מאוד אחד מהשני. ודווקא בגלל זה - חשוב לדעתי שתהיה לנו מערכת חינוך ממלכתית וציבורית. כזו שלפחות משתדלת שלכל הילדים בישראל יהיה איזשהו בסיס משותף של ידע ויכולות.

לכן - גם כשמדברים על יותר חופש לשטח, לבתי הספר, צריך לעשות את זה בצורה חכמה. למשל לוודא שלא נפתחים פערים גדולים מדי בין מי שיכול להרשות לעצמו לקנות חינוך טוב יותר ובין מי שלא. לעזור לבתי הספר שזקוקים לעוד הכוונה וליווי.

שאול: ואולי בסופו של דבר הקורונה, וההתקוממות מהשטח שראינו בחודשים האחרונים, יעשו את השינוי שלא הצליחו לעשות שורה של ועדות מקצועיות ושל שרי ושרות חינוך ב-50 השנים האחרונות.

שירה: ואולי אז גם המורה גל יחזור סוף סוף ללמד.

גל: "משרד החינוך מאוד בקלות יכול לבוא להגיד 'טעינו, אנחנו בני-אדם, מתנצלים סליחה פעם הבאה תהיה הידברות, יהיה שיח, והינה אנחנו עושים קונטרול Z להכל. ואז אני ישר הייתי עושה קונטרול Z למכתב ההתפטרות שלי, באמת!"

שאול: אתם האזנתם לחיות כיס, הפודקאסט הכלכלי של כאן. העורכת שלנו היא מאיה קוסובר, עורך הסאונד הוא אסף רפפורט.

שירה: תודה גם לרחל רפאלי על הסיוע בעריכה, ותודה למתמחות: עדי סלם ואדר בוטח שישבו ותמללו את הראיונות שקיימנו עם גל, פידא, שירלי וספי.

שאול: במערכת חיות כיס חברות גם דנה פרנק וצליל אברהם. תודה רבה, שירה קדרי עובדיה, כתבת החינוך של הארץ, אנחנו שמחים מאוד שבאת להתארח אצלנו.

שירה: תודה רבה, שאול אמסטרדמסקי.

שאול: ותודה רבה לכם, שהאזנתם.