שלום, אתם מאזינים לחיות כיס. אני דנה פרנק. אם בדרך כלל אתם מאזינים לפרקים שלנו עם הילדים, אולי תרצו להאזין לפרק הזה לבדכם קודם ואז להחליט אם הוא מתאים לנסיעה משפחתית. 

****  

רחל לוי היא אישה קטנטנה בת 55, עם עיניים כחולות ענקיות. אולי ראיתם אותה בסדרות מטומטמת או להרוג את הסבתא, עושה תפקיד משנה ולרגע לא נראית כאילו הצליחה להכניע כוח משטרתי עצום.

 אבל בוקר אחד ב-2008 זה באמת קרה. רחל הדביקה שקיות ניילון שחורות שיחסמו את החלונות, הכניסה את בלון הגז, נעלה את הדלת וחיכתה שהמשטרה תבוא לפנות אותה בכוח מהבית.

רחל: לא הייתה לי ברירה. מצאתי את עצמי בבית עם בלון גז ליד הדלת.

הזעם שהיה בי - זה זעם, כאב ועצבות והכל מתערבב והזיכרון של אמא שלי בבית הזה והילדות שלי - הכל שמה ברגע אחד. 

זה היה בית ילדותה של רחל - הבית שהיא גדלה בו, ושבו אמא שלה נפטרה. השוטרים באו לפנות אותה ממנו בדרישת בעל הבית, חברת עמידר. 

זה לא פשוט. זה לא פשוט. הייתי באי שקט מטורף, לא רוצה להגזים אבל אם הייתי יכולה להרוג מישהו באמת הייתי עושה את זה באותו הרגע. ואני בתוך הבית וכל משטרת ישראל דופקים בדלת והצרחות שאני צרחתי שם אף אחד  לא נכנס לבית הזה, רק על הגופה שלי. אתם נכנסים אני מפוצצת אתכם עם הבלון. עכשיו בואי לא מפוצצת לי את האצבע גם לא מפוצצת אותם אבל לא תיכנסו

רחל נכנסה לדירה הזאת ב-1967. היא הייתה בת שלוש ועלתה לארץ ממרוקו עם ההורים שלה. ועכשיו שוטרים ניסו להוציא אותה משם.

הסיפור של רחל - שמיד נצלול אליו בהרחבה - הוא שלה. זה הסיפור הכי אישי בעולם, אבל הוא גם סיפורו של דור. ומי שהבינה את זה, מי שלראשונה הצמידה את סיפורי החיים השונים וראתה את הדפוס, היא פרופסור נטע זיו מהחוג למשפטים באוניברסיטת תל אביב. 

נטע: מגיע תיק ועוד תיק ועוד תיק ואני מתחילה לנסות להבין מה קרה. וכל אחד מהפס"דים האלה מספר סיפור כאילו מנותק מהקונטקסט הכללי. יש לנו חוק. יש לנו דייר, הוא נפטר, בן המשפחה לא זכאי להישאר. יאללה, החוצה

אז השבוע בחיות כיס נדבר על הדפוס הזה - על המקרים הכאילו מנותקים אחד מהשני של פינוי מדיור ציבורי, ועל מה אפשר ללמוד מזה על העלייה ממרוקו ועל הפער הכלכלי הגדול בינה לבין העליות האחרות לישראל.

***

 כמו ערים רבות בישראל, גם יבנה היא מין תל ארכיאולוגי של תקופות עליה שונות. יש בה שכונות יפות של בתים צמודי קרקע עם גינות, ושכונות של שיכוני רכבת במראה הכל ישראלי: בלוקים על בלוקים ישנים, בניינים רחבים ונמוכים עם כמה כניסות. 

רחל: בשכונות שלנו הייתה חמימות שלא תמצא היום בין שכנים. היה שם משהו שאתה לא לבד. עכשיו לא ראית צורת חיים אחרות. כולם משכבה סוציאקו די דומה, אני לא זוכרת אחד שלא היו לו קשיים בשכונות שלנו, אני לא זוכרת את הדברים האלה. אני זוכרת כן, כל אחד בתורו היה לו משהו. עוזר לשכן. משפחה 

עד שהייתה בת שלושים, רחל הייתה במסלול הישראלי הכי סטנדרטי. היא סיימה תיכון ביבנה, הוציאה בגרויות, שירתה בצבא, התחתנה וילדה שני ילדים. היא חיה עם המשפחה שלה בדירה שכורה. ואז, בגיל 30, היא התגרשה מבעלה. רחל עבדה כל החיים בשכר מינימום - במכירות, בתור סייעת במערכת החינוך. היו לה תקופות של שתיים ושלוש עבודות במקביל, וכל עוד היא חיה בזוגיות היא איכשהו הסתדרה כלכלית. אחרי הגירושין, היא לא הצליחה להתמודד. 

רחל: הבעל הגרוש לא מהבעלים שחושבים סו קולד שהם צריכים לעזור לתמוך ובלי קשר למזונות בכלל כבני אדם רגע, יש פה ילדים, יש פה אישה. ואז אתה מוצא את עצמך במאבק. 

רחל חזרה לגור עם אמא שלה בדירה שבה היא גדלה. זה היה באמצע שנות התשעים. אמא של רחל עזרה לה לגדל את הילדים, ורחל סעדה את אמא שלה, שהייתה חולת ריאות. לזמן מה, הן הצליחו להחזיק את הראש מעל המים. 

בשנת 1998, אימא של רחל נפטרה והיא נשארה לבד. ואז היא קיבלה שיחת טלפון מעמידר. 

בהתחלה שילמתי כמו אמא, בוקר אחד החליטו שאני אשלם את הכי גבוה - אלף ומשהו שקל. אין לי אט אט צברו לי חוב. בלי קשר לחוב פנו אליי ואמרו את לא זכאית לקבל את הדירה, את לא עומדת בקריטריונים. 

רחל טענה שהיא נחשבת בת ממשיכה, כלומר זכאית לרשת את זכויות השכירות של אמא שלה, בגלל שחיה איתה בשנים האחרונות לחייה, כנהוג בחוזים של הדיור הציבורי. עמידר טענה שהיא לא חיה בדירה מספיק שנים. רחל חיה בדירה שלוש שנים וחצי, והקריטריון היה ארבע שנים ומעלה. במקביל, עמידר פנו להוצאה לפועל שיקדמו את גביית החוב על שכר הדירה מרחל.

אז רחל ביקשה סיוע משפטי מהמדינה והגישה עירעור, המדינה דחתה את העירעור, צו פינוי חדש הוגש, ועורכי הדין של רחל עירערו עליו שוב. בשלב מסוים, רחל אומרת, הודעות הפינוי והעירעורים הפכו להיות השיגרה שלה. 

רחל: בדכ נותנים תאריכים וזה מתחיל משמונה בבוקר ואילך. עוד פעם אלא אם זה גמיש. גמיש זה אומר הם נותנים לך טווח. תראי איזה חמודים הם, אני פשוט נמסה. באמת. יש פינוי גמיש - אומרים לך בין נניח ה1/1 עד ה30/2 נניח, לצורך העניין יש גם יותר, בכל יום אנחנו יכולים לבוא, זה גמיש. כלומר את תהיי מופתעת 

יש שני סוגים של צווי פינוי - כאלו שמגדירים שעה ויום מדויקים, וכאלו שקובעים טווח זמנים. כמו כשטכנאי אומר לכם שיגיע בין עשר בבוקר לחמש אחר הצהריים, אבל במשך חודשים, וכשאתם יודעים שאחרי הביקור הזה לא יהיה לכם איפה לישון. 

רחל: לצורך העניין יש גם יותר, בכל יום אנחנו יכולים לבוא, זה גמיש. כלומר את תהיי מופתעת 

השנים עברו. רחל הגישה עירעור ועוד עירעור. ב-2008 היה יום הפינוי שבו התבצרה בבית עם בלון הגז - יום של פינוי שנדחה ברגע האחרון בזכות התערבות של חבר מועצת העיר ביבנה. 

אבל אנחת הרווחה הייתה זמנית. אחרי הדחיה של הפינוי ב-2008, בית המשפט הודיע לרחל שהיא צריכה להתפנות מהדירה תוך 30 חודשים. רחל הגישה עירעור לבית המשפט העליון. מרגע שהעירעור הזה נדחה ופסק הדין היה חלוט, זה היה עניין של זמן. 

רחל: אני מקבלת צו פינוי חדש והפעם הוא גמיש, יקירה. תוך שלושה חודשים יבואו לפנות אותך את לא יודעת מתי. אז קודם כל אם את עובדת כדאי שתפסיקי לעבוד, זה מה שאת אומרת לעצמך כי מי ישמור על הבית?

שלושה חודשים רחל הסתגרה בבית. למכולת היא יצאה רק כשהייתה חייבת, וגם זה בריצה בהלוך ובחזור, שמא בזמן שלא תהיה תגיע המשטרה ועד שהיא תחזור עם הקניות כבר לא יהיה לה מטבח לבשל בו. הימים עברו לאט. היא כתבה לחברי כנסת, צרחה בוועדות בכנסת, ניסתה להפעיל את ראש עיריית יבנה, את עורכי הדין מהסיוע המשפטי. אבל שום דבר לא עזר. לקראת היום האחרון בטווח הזמן שעמידר הקציבה לרחל, המשטרה הגיעה. 

רחל: אני שם בצרחות, הבת שלי בהלם, היא עבדה אותו יום משמרת נראה לי צהריים אז היא קפצה בבהלה - 

והרגע הזה שאתה מפנים - אתה ברחוב תכף. הם אורזים כבר מול העיניים שלך תוך דקות ארזו את כל הבית. את יושבת שם, בוכה את נשמתך, צורחת, אין לך הרבה מה לעשות. באו חברים שלי, כבר הפינוי בשלבים שמוציאים מהבית דברים, אהממ

תראי, אני לא - לא לא לא רוצה להזיל דמעה עכשיו על זה. בכיתי את נשמתי, די. באמת. אבל הכאב הוא כאב, והוא נשאר ועל זה אני לא מוותרת להם.  

בהתחלה, רחל התמקמה ממש מחוץ לדירה שממנה פונתה. 

רחל: אחרי שפוניתי נזרקתי לא היה לי לאן ללכת. באו פעילים חברים רציתי להתיישב ליד הבית שלי, להביא אוהל ולהתיישב.

תקשיבי יומיים אחרי שפינו אותי, אני כל יום כל בוקר שם יומיים אחרי שפינו אותי הוא מביא אנשים לראות את הבית שימי לב כמה מהר הם רצו לרוץ עם זה. אני רואה את הגברת נכנסת ואני בחוץ. לא תתעצבני? עזבי אותה אני לא מאשימה. היא גם בן אדם נזקק, היא לא הכתובת שלי. אבל אתם? יחלאות אדם? אתם? יומיים זרקתם בן אדם! הוא התקשר למשטרה כי צעקתי בחוץ. 

רחל התגוררה תקופה במאהל בארלוזרוב עד שפונה אף הוא. היום אין לה כתובת קבועה - נפגשנו בדירה של הבת שלה. 

הסיפור שלי מתקשר למאבק הציבורי כי הכל חוזר על עצמו. זה תמיד אותו הסיפור 

 בתחילת שנות האלפיים, פרופסור נטע זיו הנחתה את הקליניקה המשפטית לדיור ביפו. זאת תוכנית שבה מרצים וסטודנטים מהחוג עוזרים לאוכלוסיה המקומית. והיא פגשה המון, אבל המון אנשים כמו רחל. הסיפור חזר על עצמו כמעט במדויק, שוב ושוב ושוב. וזה הסיפור שנטע שמעה כל הזמן: 

נטע: ההורים נפטרו והילדים נותרו ללא אפשרות להמשיך לגור - או להמשיך להחזיק בנכס וחלק מהם פלשו לדירות של עצמם, של ההורים שלהם

כשנטע אומרת פלשו לדירות של עצמם, היא מתכוונת שהם המשיכו לגור באותן הדירות אבל עמידר הגדירה אותם פולשים. חוץ מהמוות של ההורים, היה עוד משהו שתפס את נטע. לא רק הנתונים היבשים היו דומים, היה גם פרט ביוגרפי שחזר על עצמו:
נטע: וכשהתחלנו ככה לשמוע את הסיפורים של אותן משפחות, דור 2 ו-3 נותרו ללא מקום מגורים כולם היו מרוקאים. וזה צלצל מוזר. שכונות שלמות. 

דנה: באמת?

נטע: כן. כל יפו ג', הדיירים שנותרו בדיור הציבורי היו צאצאים של עולים ממרוקו - ילדים או נכדים. 

אז נטע התחילה לחקור את הסיפור הזה. 

כדי להבין איך הגענו למצב הזה בשנות האלפיים, צריך לחזור אחורה. לשנות הקמת המדינה. 

בשנים הראשונות לקיומה, דיור היה כמו בריאות או חינוך - משהו שמובן מאליו שישראל מעניקה לתושבים שלה. וכמו שכל אחד יכול להגיע לבית חולים, אפילו אם הוא יכול להרשות לעצמו טיפול רפואי פרטי הכי יקר בעולם, כך גם הדיור היה זכות אוניברסלית.

וקצת כמו שהמדינה משתמשת בחינוך כדי להכתיב אידיאולוגיה, באמצעות הדיור, המדינה בחרה היכן יהיו הגבולות שלה, אבל גם מי יקבל הזדמנויות ומי יקבל פחות. במשחק הזה היו מנצחים ומפסידים. 

***

בשלב הראשון, מיד עם קום המדינה, העולים הושמו בדיור נטוש. כלומר, בתים שתושביהם הערבים נטשו או גורשו מהם במלחמת השחרור. בין 140 ל-160 אלף עולים שוכנו באופן הזה בכ-94 אלף חדרים - בעיקר בחיפה, בירושלים וביפו. אבל די מהר זה לא הספיק, כי מיד עם הקמתה, המדינה הצעירה קלטה מאות אלפי בני אדם - מפולין, מעיראק, מרומניה, מצ'כוסלובקיה, מתימן. תוך שנה וחצי האוכלוסייה היהודית בישראל הכפילה את עצמה, מ-650 אלף בני אדם למיליון ושלוש מאות אלף. זאת עלייה כל כך ענקית עד שהשם הרשמי שלה הוא העלייה ההמונית.

 כדי ליישב את הכמות המטורפת הזאת, המדינה התחילה כמעט בן לילה לבנות דיור. לפי מחקר של פרופסור אסא מרון, בעשור הראשון למדינה 57.5% מהבנייה בישראל הייתה ציבורית. מופרע לדמיין את זה, כי אנחנו רואים עד כמה המדינה מקרטעת היום כדי להוציא לפועל פרויקטים זעירים בהרבה. זוכרים את הרכבת לירושלים שנחנכה באיחור של עשור? אבל לדיור הציבורי היו את כל התנאים לטובתו: הקרקעות היו בבעלות המדינה, חוק הבנייה המנדטורי איפשר לה לבנות בלי לחכות לאישור מוועדות התכנון, אפילו חברות הבנייה היו של המדינה. 

בהתחלה, הדיור הציבורי נבנה בערי המרכז - רחובות, רמת גן, הרצליה. האידיאולוגיה המנחה הייתה כור ההיתוך, כדי להתיך את כולם לזהות אחת, כולם צריכים להיות באותו הכור, או באותה העיר. גם העולים. אז, כמו היום, אלו היו איזורים שיחסית קל למצוא בהם עבודה, וחלק מהעולים קיבלו ממש דיור המותאם למקצוע שלהם. למשל, אקדמאים שהגיעו לארץ מקנדה ומארצות הברית קיבלו הלוואות משתלמות לרכישת דירות בתנאי שימשיכו לעבוד כאקדמאים. המדינה השכירה דירות במחיר מסובסד, כמחצית מערך השוק. שזה - וואו. אבל רוב הדיירים לא נשארו שוכרים.

נטע: המדינה מאוד מאוד מעודדת את העולים לרכוש את הדירות שלהם 

ד: למה?

נטע: זה נחשב הבעת מחויבות לארץ לקנות בית, להכות שורש. זה מייצג את הזיקה ואת המחוייבות למדינה.  

היו למדינה סיבות נוספות למכור את הדירות. בין היתר, להחזיר את ההשקעה העצומה בדיור ולהוריד מעצמה את העול של תחזוקת בנייני השיכונים. אז המדינה הציעה הלוואות בתנאים נוחים מאוד, חלקן דרך בנק טפחות, שהיה מאה אחוז בבעלות עמידר, חברת הדיור הממשלתית.

נטע: ולמעשה אנחנו רואים שהגל הראשון הזה של העלייה 48-52 הצליח די מהר להמיר את זכות השכירות החלשה של הדיור הציבורי בבעלות. וברגע שאני בעלים של דירה בעצם יש לי הון. אני יכולה עם ההון הזה לעשות שימוש גם למשכן, גם לקחת הלוואות אני יכולה למכור ולקנות נכס חדש ואני יכולה להוריש אותו.

המשפחה יכלה להשתמש בנכסים כדי לצבור עוד רכוש. למשל, אם יש לי בית בבעלותי אני יכולה למשכן אותו, ובעזרת כספי המשכנתא לקנות עוד דירה. או לפתוח עסק קטן. אני יכולה אפילו להשכיר חדר בדירה ולהכניס עוד קצת כסף, זה היה מקובל מאוד בעשורים הראשונים. ואם הבית שלי בבעלותי, זה מאפשר לי לעשות עוד דבר אחד, חשוב מאוד: 

העברת הון בין דורית. 

המוני העולים השתמשו במבנה ההזדמנויות המושלם שהשוק הציע להם: הם שכרו דירות במחיר מוזל וקנו אותן במחיר משתלם. בהדרגה הם הפכו מאנשים חסרי אמצעים, חלקם הגדול שורדי שואה ופליטים ממדינות ערב - לבעלי הבית.  

משנת 52', התחיל גל עלייה חדש, שרובו עולים ממרוקו. 

יהודים מרוקאים ניסו לעלות לישראל מאז המאה ה-19, ובמאה העשרים כבר היו כמה עשרות משפחות ביפו ובירושלים. אבל השלטונות במרוקו לא רצו לוותר על נוכחות הקהילה היהודית, בין היתר בשל המיסים הגבוהים ששילמו היהודים. היו עוד כמה סיבות שהכתיבו את העלייה המאוחרת של הקהילה היהודית המרוקאית, והאמת שסיפור העלייה הזה מצדיק הסכת משלו. בכל מקרה, בגלל שהגיעו באיחור, ממש כמו בסבתא בישלה דייסה, לא נשארו לעולים ממרוקו את ההזדמנויות שקיבלו עולים שהגיעו רק כמה שנים לפניהם. 

נטע: ובאמת מה שאני מגלה במחקר זה שבתקופות שלאחר מכן, סוף שנות ה-50 ושנות ה-60 חלק גדול מהעולים שהגיעו לא עשו את הפעולה הזו של המרת השכירות לבעלות.

זה לא רק לרכוש ולהוריש את הבית. לשכירות ציבורית יש עוד הרבה מאוד חסרונות. המדינה לא הייתה בעלת דירה מצוינת. בין היתר, נטע מראה במאמר שלה איך חברות הדיור הממשלתי הכריחו דיירים להכניס דיירים נוספים לדירה, ביטלו חוזים באופן חד צדדי בגלל איחור בתשלום, ולא משנה מה באיזה איחור מדובר, גבו ריבית פיגורים מקסימלית, שינו חד צדדי של אופן התשלום ועוד חסרונות רבים. 

נטע: בעלות אפשר להוריש, דיור ציבורי אי אפשר להוריש. אם הייתי נותרת עם המעמד המשפטי של השוכרת בדיור הציבורי לא הייתי יכולה להעביר את הנכס הלאה וכשאני עוברת מהעולם הנכס חוזר למדינה ואני משאירה את הילדים שלי ללא הנכס, ההון המשפחתי העיקרי שיש היום לכל משפחה בישראל. 

וזה בדיוק מה שקרה לרחל - היא רצתה להמשיך להתגורר בדירה ולשלם עליה שכירות, אבל היא לא יכלה לרשת את הדירה, כי אמא שלה הייתה שוכרת ולא הבעלים. 

והשוכרים היו מקבוצה די הומוגנית. 

נטע:  אז אם אנחנו מסתכלים על אותו פלח של האוכלוסייה שנותר במעמד של השכירות הציבורית, 98% עולים ממרוקו ומשפחות ממרוקו אנחנו מדברים על תקופה אחרת. למה? מה קרה? למה בגל השני אי אפשר היה באותה הקלות להמיר שכירות לבעלות?

אז מה באמת קרה בשנת 1952?

כמעט בבת אחת, מחירי הדיור עלו מאוד. ההצע, שעדיין כמעט לחלוטין באחריות המדינה, ירד: שנים של בנייה אינטנסיבית במרכז הארץ והפשרת קרקעות איטית עושים את שלהם. במקביל הביקוש המשיך לעלות: גלי העלייה מצפון אפריקה הביאו לישראל עוד ועוד מהגרים. ובמקביל, באמצע שנות החמישים, הדיור קיבל משימה לאומית חדשה: לא עוד כור היתוך. מעכשיו, המשימה היא פיזור אוכלוסין.

בן גוריון על לצאת וליישב את הארץ

במילים אחרות, התפישה האידיאולוגית של המדינה, שדגלה ביישוב צפוף של העולים כדי להתיך אותם ליישות לאומית אחת - השתנתה, והמדינה התחילה להשתמש בדיור הציבורי כדי להקים עיירות פיתוח קרובות לגבול. 

סרט תדמית של מגדל העמק 

בין השנים 1954-1959, שנות השיא של העלייה ממרוקו, כמחצית מהעולים נשלחו ישר לעיירות הפיתוח, במסגרת תוכנית שנקראה "מהאונייה ליישוב הקבע". הסיפור של עיירות הפיתוח מוכר מאוד - זה סיפור על חוסר הזדמנויות בתעסוקה, בחינוך, בנגישות. אבל זה גם סיפור על דיור, כי הדיור הציבורי בעיירות הפיתוח היה, באופן פרודקסלי, יקר יותר מאשר במרכז - היה יקר למדינה לשלוח פועלים וחומרי בנייה לקרית שמונה, יקר יותר מאשר לשלוח אותם לרחובות. המחיר הגבוה, חוסר האפשרויות בפרנסה ובחינוך ביחד מנעו מהעולים לקנות את הדירות כפי שעשו העולים לפניהם. הם ניסו למחות, אבל זה לא היה כוחות. 

נטע: אנחנו יודעים שהעולים מצפון אפריקה לא הצליחו לייצר כוח פוליטי, אנחנו חיים בתקופת מפא"י. הכל רץ סביב החולשה הפוליטית והעדר נציגות של האוכלוסייה הזאת במנגנוני הכוח. לא בבנקים, לא בחקלאות, לא בשלטון. 

גם רחל זוכרת היטב את הניתוק הזה ממנגוני הכוח המפא"ינקים.  

רחל: אני לא זוכרת אף בית מרוקאי או וואטבר בשכונות שלנו שמפאי לא הייתה בצרור של קללות עליהם. הם עברו מהם מבחינתם, מבחינת ההורים שלי, ייסורים. 

בשנת 1959, המצב הזה התפוצץ. 

בלילה חם ביולי 1959, הזעיק בעל קפה משכונת ואדי סאליב בחיפה משטרה שתסייע לו להשתלט על קטטה אלימה. ואדי סאליב הייתה שכונת עוני, וחיו בה בעיקר מהגרים ממרוקו. אחד השוטרים ירה ברגלו של  עקיבא יעקב אלקריף, שנלקח לבית החולים. בלילה שלאחר מכן נפוצו שמועות שאלקריף מת, והשכונה יצאה למחות ברחובות בהפגנות שנענו באלימות משטרתית. 

אגודת יוצאי מרוקו הכריזה על שביתה כללית, בתגובה אליה אמר לוי אשכול, שמילא אז את מקומו של ראש הממשלה בן גוריון, שהעלייה ממרוקו הייתה מורכבת ברובה מנמושות, וכי צריך לקחת בחשבון שיידוי אבנים - כמו שהיה בהפגנות בוואדי סאליב, הוא מנהג מקומי בארץ המוצא. 

מה שמעלה את השאלה האם הייתה כאן כוונת זדון. האם מבני ההזדמנויות שהתהפכו בין שנות הארבעים לחמישים, ופגעו בעיקר במהגרים ממרוקו לא התהפכו מעצמם, אלא משום שמישהו בממשלת ישראל חשב שלמרוקאים מגיע פחות.

נטע: אני לא חושבת שהייתה פה קונספירציה בדיוק אותו מבנה הזדמנויות שהיה קיים 8 או 10 שנים קודם לכן כבר לא היה קיים בסוף שנות ה50, שזאת התקופה שהגיעו העולים מצפ"א. 

אבל אפילו נטע מודה שזה לא כל הסיפור. 

נטע: מדיניות היישוב של העולים ממרוקו הייתה מדיניות מאוד פטרנילסטית לא מכחישה את זה, חושבת שזה גם היה. אבל כשאני מנסה ככה לבודד את סיפור הדיור הציבורי אני מספרת את הסיפור כסיפור סוציולוגי, ולאו דווקא כסיפור פוליטי במובן של אפליה מכוונות 

מכוונת או לא, התנאים המשתנים קבעו את נסיבות החיים של דורות. מי שלא הצליחו לרכוש דירות הם בעצם האנשים שאת הילדים שלהם ואת הנכדים שלהם נטע פגשה בקליניקה ביפו ד': עולים ממרוקו שהגיעו לישראל משנת 1952. אלו שפספסו את הרכבת בדקה. 

בשנות ה-70 וה-80 התפישה של המדינה לגבי דיור ציבורי השתנתה. במקום זכות אוניברסלית - כמו בריאות וחינוך - המדינה החליטה שרק האומללים ביותר זכאים לדיור רווחה. אם בשנות ה-50, כשישים אחוז מהדירות בישראל נבנו בידי המדינה, ב-1970 השיעור צנח ל-25% מהדירות.

נטע זיו: אנחנו רואים גם שינוי במדיניות במנהל מקרקעי ישראל, מתחיל להוציא את הקרקעות במכרזים לכל המרבה במחיר. אנחנו רואים יותר בנייה פרטית, אנחנו רואים יותר מדיניות משכנתאות שמשתנה והדיור הציבורי הופך למילה גסה, משום שהמדינה - השמן והרזה? זה השמן. אנחנו לא רוצים את השמן הזה.

המדינה לא בנתה כמעט דירות ומאגר הדירות התדלדל מאוד, כי רבות מהן נמכרו עוד בשנות החמישים לדיירים. כדי להתמודד עם ההצע הדליל, החברות המשכנות הקשיחו מאוד את התנאים לקבלת דירה. אנשים כמו רחל קמו בוקר אחד וגילו שהדירה כבר לא מגיעה להם לא כי נסיבות החיים שלהם השתנו, אלא כי המדינה שינתה את הדרישות שלה.

אפשר להבין את המצוקה של החברות המשכנות, כמו עמידר. מלאי הדיור שלהן נחתך, דירות חדשות לא נבנו, ומצד שני, האי שיוויון הכלכלי הלך והתרחב, ובישראל נוצר מעמד חדש של זכאים לדיור ציבורי. העניים החדשים

נטע: נוצר קונפליקט הרבה פעמים בין זכאי הרווחה - האמא החד הורית עם השלושה ילדים מצד אחד והנכדה של פריחה אמזלג מצד שני, שני החלשים האלה נאבקים על אותה דירת דיור ציבורי מסכנה, ואנחנו רואים את המאבקים האלה שוב מגיעים לבית משפט 

אבל ממש אז, כשנראה היה שזה לא יקרה שוב לעולם, המדינה חזרה לבנות בכמויות. כמו בעשורים הראשונים. 

כדי ליישב את מיליון העולים שהגיעו לישראל מברית המועצות בשנות ה-90, שר השיכון דאז, אריאל שרון, קידם בנייה מאוד מאוד אינטנסיבית. ולבנות צריך על משהו, וכך מנהל מקרקעי ישראל מעביר את החלטה 727 שמאפשרת לשנות את הייעוד של האדמות החקלאיות בקיבוצים. בקיבוצים, לא של הקיבוצים: אלו אדמות מדינה שהוחכרו לקיבוצים בשנות ה-50. ההחלטה של המנהל הגדירה שכדי לקחת את האדמות בחזרה, המדינה תשלם לקיבוצים שלושים אחוזים מערך הקרקע.

נטע: המגזר החקלאי מקבל נתח נכבד מעליית ערך הקרקע. אם מגרש חקלאי שווה X, המגרש הזה כשממירים אותו למגורים שווה 1000X, בייחוד אם הוא במרכז הארץ בשפיים, ברשפון, 

העלייה מרוסיה לא קיבלה את ההזדמנויות שקיבלו עולי שנות החמישים - נראה שלהגיע למדינה בהקמה זה הזמן הכי טוב להתארגן על נדל"ן - אבל הם כן קיבלו הלוואות מאוד נדיבות, דומות לאלו שהמדינה הציעה בראשית דרכה. כלומר, אפשרויות לרכישה ולא לשכירות. ישראל הצליחה להתארגן על הסיפור הזה - לשכן מאות אלפי משפחות ולהעמיד לרשותן את האפשרות לקנות דירות בבנייה ציבורית - כי זה מה שהעולים מברית המועצות דרשו. ולמדינה היה ערוץ תקשורת ישיר עם הצרכים שלהם 

נטע: לעולים מרוסיה הייתה נציגות הפוליטית בכנסת, שרנסקי והמפלגות הרוסיות שדאגו לסנגר על האינטרסים שלהם. פשוט כוח פוליטי. 

אלו היו השנים בהן צאצאי העולים ממרוקו התחילו להיות מסולקים מהבתים. השילוב של זה עם הקיבוצניקים שהתעשרו פתאום, ושל הרוסים שקיבלו דירות לרכישה, היה קצת יותר מדי.

 בתגובה, פרץ גל מחאה נגד העיוותים בדיור הציבורי. מאבק הדיור של שנות התשעים שהתרכז במאהל דיירים מול קרית הממשלה בירושלים. 

אינס מאהל מחאה

הקשת הדמוקרטית המזרחית הגישה את בגצ הקרקעות שנועד לעצור את החלטה 727 לגבי אדמות הקיבוצים. בית המשפט פסק לטובת הקשת. במקביל, חברי הכנסת רן כהן ותמר גוז'ינסקי העבירו חוק שנועד לתקן את העיוות ההיסטורי של הדיור הציבורי. 

נטע: אם אני גרה באותה דירה 20 שנה בדיור הציבורי, כן? אני אותה פריחה אמזלג שעליתי ממרוקו וקיבלתי דירה ב-1962 אז אוכל לקבל את הדיור שלי כמעט בחינם, 90% הנחה, ואותן משפחות מתחילות לרכוש את הדירות של הדיור הציבורי

משנת 1999, נערכו חמישה מבצעי מכירה לדירות הדיור הציבורי. הרעיון היה למכור את הדירות הקיימות למי שכבר גרים בהם, ולהשתמש בכספי המכירה כדי לחדש את מלאי הדירות. 

פרסומת זאב רווח לעמידר

אלו זאב רווח וגבי עמרני בפרסומת לעמידר, 1989

למרות שהמבצעים של עמידר היו מאוד משתלמים, לא כולם יכלו להרשות לעצמם גם את המחיר המאוד משתלם. חולים למשל, נכים, אלמנות. אבל גם משפחות שיכלו להרשות לעצמן לקנות את הדירות היו צריכות לרוץ נגד השעון.

נטע: הזכאות הייתה מותנית בכך שהרכישה נעשית ע"י הדייר עצמו 

דנה: כלומר - 

נטע: הסבתא. הסבתא הייתה צריכה לפני שהיא מתה לבוא לנכדים שלה ולהגיד חבר'ה, או שאנחנו מגייסים את ה250 אלף שקל האלה או שהמשפחה מאבדת את הדירה. כי ברגע שהיא מתה הדירה הלכה. היו כמה מקרים - וזה גם מקרים נורא מעניינים שבהם הסבתא התחילה לרכוש את הדירה, עשתה 3 תשלומים, נפטרה ואז עלתה השאלה האם זה עובר ליורשים או לא. ממש היה מרוץ לקנות את הדירה לפני שסבתא מתה. הרבה פעמים משפחות לא יכלו להתארגן או שהאחים היו מסוכסכים - לא קנו. וברגע שהם לא קנו הם איבדו את הדירה 

לפני המבצע הראשון, בשנת 99, היו בדיור הציבורי 108 אלף דירות - שישה אחוזים בלבד מסך הדירות בישראל. עד 2011, נמכרו כ-37 אלף דירות. אבל לא נוספו חדשות במקומן. מספר הדירות בדיור הציבורי צנח וצנח. ב-2008  רק 2.5% מהדירות בישראל היו של הדיור הציבורי. 

בעקבות מבצעי המכירה, מי שנשארו כשוכרים בדיור הציבורי שהלך ונעלם היו האנשים החלשים בישראל. צאצאים של שוכרים ותיקים ודיירים חדשים, שעמדו בקריטריונים המחמירים של משרד הבינוי. לדוגמה, אם את אם חד הורית ויש לך שני ילדים ואת מקבלת קצבת נכות, לא תקבלי דירה. אימהות חד הוריות צריכות לקבל הבטחת הכנסה מביטוח לאומי - רק הבטחת הכנסה, לא קצבה אחרת - ולהיות עם שלושה ילדים לפני שבכלל יוכלו להיכנס בתור לקבלת דירה, תור שנמשך שנים ואף עשרות שנים. 

וזה היה השלב שבו נטע, והקליניקה המשפטית ביפו, התחילו לקבל מאסות של בקשות לייצוג משפטי משוכרים כמו רחל, ואחרים שהיו במצב אפילו מייאש יותר משלה, שלא היו זכאים לייצוג משפטי מהמדינה. 

נטע: אחד המבחנים לקבלת סיוע משפטי הוא הסיכויים לזכות בתביעה. מה הסיכויים שלך לזכות בתביעה אם פלשת לדירה של עמידר? אז זה אנשים שמגיעים בלי סיוע משפטי מטעם המדינה מול עמידר. ואני רואה את עצמי כאילו אוקיי מוצאת במאגרי המידע המשפטי עוד פס"ד ואני עוצרת את הנשימה ואני אומרת עוד פעם סיפור כזה? וכן! עלה ב1965. וכן! זה הסיפור הזה! ואני פשוט נשברת. ואני אומרת לעצמי, תראו מה גילינו פה. אני באמת כתבתי הרבה מאמרים ופרסומים אקדמיים, אבל אני לא זוכרת את עצמי כואבת עם כל קריאה של פס"ד שמצייר לי איזו תמונה של סיפור היסטורי קשה שלא הכרתי קודם. 

במפקד האוכלוסין משנת 1983, שלושים שנה אחרי העלייה ממרוקו, 75% מהישראלים היו בעלי דירות. זה שיעור עצום ביחס לעולם. רק שאם מפרקים את זה למדינות מוצא, מגלים ש-62% מיוצאי צפון אפריקה היו בעלי בתים, לעומת 84.6% מבין יוצאי אירופה. וכל זה מתחיל ממש בשינויים העדינים האלה, בפערים הקטנים בהזדמנויות בשנות החמישים. 

הבית הוא הדבר העיקרי שאנחנו מצפים לקבל בירושה, והחלק הגדול ביותר בהון שלנו. הוא הנכס העיקרי עבור רוב המשפחות הישראליות. אבל הפער בין עדתי לא הסתכם רק בהון, הוא היה גם בהכנסה. 

פרופסור מומי דהן מהאוניברסיטה העברית והמכון הישראלי לדמוקרטיה בדק את הפער בהכנסה בין מי שהוריהם הגיעו מצפון אפריקה ומאסיה לבין מי שהוריהם הגיעו מאירופה. בסוף שנות השבעים הפער עמד על כ-35%. באמצע שנות התשעים, הפער היה כארבעים אחוזים. כלומר, הפערים הכלכליים בדור השני היו גדולים עוד יותר מאשר בדור הראשון. צאצאי העולים לא הצליחו לגשר על הפער.

אבל יש חדשות טובות - בשנת 2013, מומי חזר שוב על המחקר, וגילה תמונה חדשה. הפערים הצטמצמו באופן ניכר, והפער בהכנסות צנח ל-27% בלבד. מאז, הוא טוען, המגמה נמשכת. הפערים הולכים ונסגרים. 

מומי מדבר לא על הון - נכסים כמו בתים - אלא על הכנסה. אבל הכנסה יכולה להיות מתורגמת להון, ואם המצב יימשך אולי בעוד דור או שניים הפערים יעלמו.

המחקר של פרופסור מומי דהן עוסק במזרחים באופן רחב, לא רק בעולים ממרוקו שבהם התמקדנו, אלו שנפגעו מחוסר היכולת להעביר דירות בין דורות. אבל גם כך, אפשר לראות מגמת שיפור בפערים בין מדינות המוצא. העוול ההיסטורי הולך ומתוקן, ומי שנולדו בסוף שנות השמונים ואילך כבר כמעט לא יפגעו ממנו. 

אבל יש דור שלם שנשאר מאחור. דור המדבר. אנשים כמו רחל והשכנים שלה. האנשים שהגיעו מאוחר מדי. רחל חזרה לחכות לדיור ציבורי. 

הממשלה התחילה קצת להתעורר לנושא הזה בשנים האחרונות. בממשלה הקודמת, החזיר יואב גלנט את שם המשרד לשיכון ובינוי - אחרי שבמשך שנים היה רק בינוי. בתקופתו ותחת מנכל המשרד חגי רזניק באמת נבנו כמה אלפי דירות. אחרי שבממשלה הקודמת לו התווספו למלאי הדיור הציבורי 4 דירות בסך הכל. 

חגי כתב תוכנית לאומית להתמודדות עם משבר הדיור הציבורי, אבל הוא חושב שאפילו התוכנית שלו לא הייתה מקיפה מספיק כדי לעזור לאנשים כמו רחל. ובינתיים אין אפילו ממשלה שתשקול אם לאמץ את התוכנית שלו או לא, ובתור לדיור הציבורי מחכים כשלושים אלף איש. 

רחל: מה אדם צריך, באמת בפשטות. אני כאדם. ביקשתי פעם חלקת אדמה, ריבוע על ריבוע. כשאני אמות, אל תיתנו לי חלקת אדמה, תנו לי אותה עכשיו אני אגור שם. תנו לי חלקת אדמה, למה לא? מה קרה?

קרדיטים

האזנתם לחיות כיס. את הפרק הזה ערך רום אטיק ועורך הסאונד שלנו הוא אסף רפפורט. במערכת גם צליל אברהם ושאול אמסטרדמסקי. אם גם אתם ילדי עמידר או שהסיפור הזה גרם לכם להסתכל על ההון המשפחתי שלכם בהערכה מחודשת, בואו לקבוצת חיות כיס בפייסבוק. 

אני דנה פרנק, תודה רבה שהאזנתם.