עוד פרקים של חיות כיס בנושא:

חיות כיס 83: נכנסתי לכלא כי אין לי כסף
בין 300 ל-400 ישראלים בשנה מרצים מאסר כיוון שלא שילמו קנס. איך זה קורה? 

חיות כיס 87: איך הגעתי לכאן עם חגית לרנאו
ד"ר חגית לרנאו הבינה בגיל צעיר שהיא פריבילגית, והחליטה לפעול למען האנשים הדחויים ביותר בחברה - עבריינים. "כשנכנסים לאולם המעצרים בבוקר רואים מצעד של אביונים"

חיות כיס 31: סופרוומן בכלא
בשנים האחרונות מספר עברייניות הצווארון הלבן בישראל זינק. ויש לכולן משהו במשותף: הן נשים מדהימות 

חיות כיס - גרסת הטקסט

צליל: היי, אתם על חיות כיס. הפודקאסט הכלכלי של כאן. אני צליל אברהם

שאול: ואני שאול אמסטרדמסקי. ומשהו קטן לפני שמתחילים: אם אתם מאזינים לפרק הזה עם ילדים, אולי כדאי שתאזינו קודם בעצמכם להחליט אם זה מתאים להם.

״אני לא זוכר יום אחד, בכל בית סוהר שהייתי בכל אגף שהייתי, אני באמת לא זוכר יום אחד שלא הייתה צפיפות״

צליל: זה גבי דרעי

"אני עובד ברשות לשיקום האסיר מזה כעשר שנים".

צליל: לפני שהתחיל לעבוד ברשות לשיקום האסיר, לסייע לאסירים משוחררים לשקם את עצמם מבחינה כלכלית, גבי היה אסיר בעצמו. 

"האמת שאני ישבתי כמעט 13 שנה בבית סוהר, 6 מאסרים נפרדים".

צליל: בגיל 47 גבי השתחרר והתחיל את חייו מחדש. אחד מהדברים שהוא זוכר מהתקופה הממושכת שבילה בין כותלי בתי הסוהר זו הצפיפות האיומה. 

"זה חדרים מאוד מאוד קטנים עם מיטה כפולה, מאוד קטנים, זה אומר שאם אתה יורד מהמיטה אז יש לך אולי שני צעדים לצעוד לכיוון הדלת וגם שם החדר סגור בחלק גדול מהאגפים, ואתה סגור כל היום בחדר, מה שנשאר לך זה פשוט לשכב על המיטה ואם יש טלוויזיה אתה רואה טלוויזיה… אבל אני ממש לא הייתי רואה טלוויזיה, אני הייתי כל הזמן במחשבות של עצמי".

שאול: האנשים שמרצים את עונשם מאחורי הסורגים בישראל כלואים שם בצפיפות איומה. הצפיפות בבתי הכלא בישראל גרועה מהממוצע במדינות מערביות. היא גם גרועה יותר ממדינות העולם השלישי. 

צליל: צפיפות בבתי הכלא הופכת את העונש של ישיבה בבית הסוהר לעונש כפול. לא רק שלילת החירות של האסיר, כפי שקבע השופט, אלא גם שלילת הכבוד שלו. צפיפות פוגעת בשיקום של אסירים. היא גורמת לאלימות. והיא מובילה בסופו של דבר לשחרור מוקדם של אסירים פשוט כי אין מקום.

שאול: והסיבה שבתי הכלא בישראל כל כך צפופים היא האופן המוזר שבו עובדת כלכלת כליאה. 

למה אנחנו בכלל כולאים אנשים?

צליל: לפני שאנחנו מדברים על למה בתי הכלא בישראל כל כך צפופים, הנה משהו מפתיע שאתם צריכים לדעת על כליאה ובתי כלא: יש קונצנזוס בקרב אנשי המקצוע שבגדול כליאה היא לא פתרון טוב לבעיות שאיתה היא מנסה להתמודד.

אז למה בכל זאת אנחנו מכניסים אנשים לכלא?

שאול: יש לזה ארבע סיבות. קודם כל, גמול - התפיסה המוסרית הכמעט אינטואיטיבית של כולנו, שאומרת שמי שפשע צריך לשלם מחיר, כי אחרת לא תתקיים חברה אנושית. אבל מלבד זה, אנחנו מכניסים אנשים לכלא גם בשביל הרחקה של עבריינים מהחברה, בשביל להרתיע עבריינים אחרים ובשביל לשקם את מי שצריכים שיקום. 

צליל: רק שזה פשוט לא עובד. נתונים ומחקרים רבים בארץ ובעולם מראים שהכליאה לא באמת משיגה את מרבית המטרות שלה. קחו למשל את עניין ההרתעה. בערך 40% מהאסירים המשוחררים בישראל חוזרים לבתי הכלא. ככל שהם צעירים יותר כך שיעור החזרה שלהם לכלא גבוה יותר, ומגיע אפילו ל-75%, כלומר, מרבית האסירים שמשתחררים בגיל צעיר - יחזרו לכלא. זה נתון מטורף. ככה לא נראית הרתעה. חומרת הענישה לא מרתיעה עבריינים אחרים מלעבור על החוק, והיא אפילו לא מרתיעה את מי שכבר פשעו פשע מסוים וישבו עליו בכלא מלחזור עליו.

שאול: מה לגבי שיקום? אם יש תכנית שיקום בכלא, היא יכולה להפחית את הסיכויים שעבריין יחזור לשם ב-10 עד 25 אחוז לעומת עבריינים שסתם נכנסו לכלא בלי שיקום בכלל. אבל לשיקום בכלא אין שום יתרון על שיקום מחוץ לכלא, ושיקום מחוץ לכלא גם עולה פחות.

צליל: ויש עוד סיבה לשים אנשים בכלא - להרחיק את העבריינים מהחברה. כליאה באמת מרחיקה את העבריינים מהחברה, אבל בדרך היא עושה עוד משהו - היא הופכת עבריינים קטנים לעבריינים גדולים יותר. בכלא אנשים מתחילים להשתמש בסמים. לפעמים הם נעשים אלימים, כי מציאות החיים בכלא לא משאירה להם ברירה. מי שישב בכלא - יש יותר סיכוי שיחזור לשם מאשר מישהו אחר שעבר אותה עבירה בדיוק אבל קיבל עונש של עבודות שירות. ככה שלא בטוח בכלל שבסופו של דבר הרחקת העבריינים מהחברה באמת גורמת לכך שיהיה פחות פשע ברחובות.

שאול: ב-2015 ועדה ציבורית בראשות השופטת דליה דורנר בדקה את מדיניות הענישה והטיפול בעבריינים בישראל וקבעה בדוח שפרסמה שהכליאה גורמת ליותר נזק מתועלת. היא מועילה במקרה של עבריינים מסוכנים מאוד - רוצחים ואנסים. אבל רוב העבריינים הם לא כאלה. הם עברייני רכוש וסמים שנשלחים לכלא לכמה חודשים, או לשנה-שנתיים - וכשהם יוצאים משהם הסיכוי שהם יעשו עוד עבירות רק גדל.

צליל: השאלה למה כליאה טובה בדיוק מתחדדת כשמגלים מי הם העבריינים. קח לדוגמה את יצחק מזרחי, עבריין שראיינו לפרק 83 של חיות כיס - "נכנסתי לכלא בגלל כסף". הוא עמד להיכנס לכלא בפעם השנייה בחייו בגלל שקיבל קנס פלילי של אלף שקל. מה שלא הכנסתי לפרק ההוא זה את סיפור החיים שלו.

יצחק התחיל לגנוב בתור ילד כי לא היה לו אוכל בבית.

"גדלתי בתקווה. והתדרדרתי לאלימויות, לסמים, כל מיני שטויות.עשיתי הרבה שטוית. היינו בורחים מהבית שיהיה לנו מה לאכול בבוקר. היינו הולכים למכולת לוקחים ארגז חלב, ארגז לחם, אז עצרו אותנו, פתחו לנו תיק. אחר כך היינו עושים נחושת, שמתי דוד על פסי רכבת, גם הסתבכתי. התחלתי בשכונה סמים קלים, בכלא סמים יותר קשים".

הוא נכנס לכלא כנער כי הוא גנב מתכות, ויצא ממנו בגיל 30 פלוס, נרקומן שכבר היה צריך לגנוב כדי להשיג סמים קשים.

אלה לא אנשים שבחרו לעבור על החוק כדי לרמות את המערכת ולהרוויח יותר. אלא אנשים שמלכתחילה לא היה להם כמעט סיכוי להשתלב בחברה הנורמטיבית ונסיבות החיים שלהם הובילו אותם לכלא. תשמעו מה אומרת על כך ד"ר חגית לרנאו, המשנה לסנגור הארצי.

"עבריינות היא לא תופעה שמתחלקת באופן שווה בקרב החברה אלא תופעה שמאפיינת בעיקר גברים, גברים צעירים וגברים צעירים שמגיעים מאזורים של עזובה, או אזורים של החצר האחורית של החברה, אזורים שהם חלשים יותר מבחינה חברתית וכלכלית. כשליש מהאסירים בישראל לא סיימו שמונה שנות לימוד, אין להם כישורים בסיסיים, אין לרבים מהם אפילו יכולת קרוא וכתוב. דבר שמשפיע על כל התפקוד החברתי שלהם, על פוטנציאל ההשתכרות, על עוני. וגורר אותם כבר מגיל צעיר להתנהגות עבריינית".

צליל: הנה כמה דוגמאות לאנשים שבית המשפט שלח לכלא. 

בשנת 2014 תושב ירושלים חטף לאישה טלפון מהיד שלה ופצע אותה ביד תוך כדי. בבית המשפט הוא אמר שהוא עשה את זה כדי לקנות מטרנה לתינוק שלו. לו ולאשתו יש תינוק והיא בהריון, ושניהם מובטלים. בית המשפט קיבל את הטענה הכלכלית ובכל זאת גזר עליו 15 חודשי מאסר - בין השאר בגלל הטראומה שנגרמה לקרבן, וכיוון שעבריין היה שוהה בלתי חוקי.

בשנת 2011 אב לתשעה ילדים, בלי רקע פלילי, שנקלע לחובות לשוק האפור, שדד סניף בנק שבו הכירו אותו ובלי להסתיר את הפנים שלו. הוא שדד 5,000 שקל, ואז הלך לסופר ועשה שם קניות ב-750 שקלים. כשתפסו אותו כמה שעות אחר כך הוא החזיר למשטרה את שאר הכסף כדי שתעביר אותו לבנק. בית המשפט גזר עליו שישה חודשים בכלא.

לא חסרות עוד דוגמאות כאלה, קטנות יותר או קטנות פחות. השורה התחתונה לכולן היא אחת: חלק גדול מהאנשים שנשלחים לכלא לא נשלחים לשם כי הם מסוכנים מאוד לציבור, אלא כי נסיבות החיים הובילו אותם לשם.

ישראל היא שיאנית בכליאה. מספרים
שאול: כשהאנשים האלה יגיעו לבתי כלא הם יגלו שהם מאוד צפופים. 

שיעורי הכליאה בישראל הם מהגבוהים בעולם. אנחנו מדברים על 234 כלואים לכל 100 אלף נפש. לשם השוואה, השיעור הזה גבוה יותר מכל מדינה אחרת במזרח התיכון, חוץ מבחריין. אם משווים מול מדינות ה-OECD, ארה״ב מובילה על כל יתר העולם בפער ניכר, אבל מיד אחריה מגיעות לרוב טורקיה, ישראל וצ׳ילה. 

למה אנחנו כולאים כל כך הרבה אנשים, כל כך הרבה יותר ממדינות אחרות?

בניגוד למה שאפשר אולי לחשוב הסיבה היא לא שיש בישראל רמה יותר גבוהה של פשע. העלייה בכליאה בישראל קרתה בגלל הצטלבות של כמה דברים. 

קודם כל, בשנים האחרונות המדינה התחילה לכלוא מסתננים ומבקשי מקלט בשביל לגרש אותם מישראל. 

אבל זו לא הסיבה היחידה.

"ראינו בתחילת שנות ה-2000 וגם בראשית העשור הזה גישה כללית של tough on crime כזאת שצריך להחמיר וצריך לעצור".

זה פרופ׳ אורן גזל אייל, הוא דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה וגם מאזין קבוע של חיות כיס. גזל-איל למד משפטים, אבל גם כלכלה, והקדיש חלק גדול מהקריירה שלו לתפר שבין שני העולמות האלה. 

מפכ"ל המשטרה דאז דנינו מדד את יחידות המשטרה לפי מספר המעצרים עד תום ההליכים שהם השיגו, הוא נתן להם ניקוד גבוה יותר ככל שיותר אנשים שהם חקרו נעצרו עד תום ההליכים, דבר שבאופן לא מפתיע, כל מי שראה הסמויה, גורם לך שיהיו לך יותר עצורים עד תום ההליכים, ובכלל כל השיח הציבורי דיבר על החמרה.

חוץ מכליאת המסתננים ומשיטת הניקוד החדשה של דנינו שדחפו את המעצרים כלפי מעלה, קרה עוד משהו שגרם למשטרה לעצור יותר אנשים: העלות של המעצרים הפסיקה להיות על הכתפיים של המשטרה.

באמצע העשור הקודם העבירו את כל מערך המעצרים מהמשטרה לשירות בתי הסוהר ואמרו יש גוף שמומחה בלהחזיק אנשים, זו לא צריכה להיות המשטרה. בכל מחוז שבו היתה העברה גדל מספר העצורים. זה נורא הגיוני. ברגע שמתקני הכליאה עברו מהמשטרה אז גם המשטרה לא מפנימה את העלות של אחזקת עצורים, זה כבר בעיה של שב״ס. ואז שוטרים יכולים לעצור יותר אנשים כי זה לא תהיה הבעיה שלהם וכך אתה מגדיל את מספרי הכלואים. 

השינוי הזה הגדיל את כמות העצורים ב-25% בתוך שנה אחת.

הייתם פעם בבית כלא? + אינסרט של גבי על נזקי הצפיפות
שאול: בתי הסוהר בישראל לא נראים כמו שאתם אולי מדמיינים. אני דמיינתי את בתי הכלא בישראל כמו שהם נראים בסדרות פשע אמריקאיות. שורות שורות של תאים מסורגים עם אסיר אחד או שניים בתוכם, שרק מחכים כבר לצאת לחצר ולתכנן את הבריחה שלהם החוצה, ואחרי זה ללכת מכות בחדר האוכל בזמן הארוחה. אז לא, זה לא נראה ככה.

הייתי בבית כלא ישראל בדיוק פעם אחת. זה היה כשהוזמנתי לדבר עם קבוצה של אסירים בכלא איילון, אסירים שמשתתפים בפרויקט יוצא דופן של שירות בתי הסוהר שנקרא ״רדיו פוקוס״. זה רדיו שמופעל על ידי אסירים, עבור אסירים. אם אתם לא מכירים, כדאי לכם לקרוא על זה.

זה היה ביקור קצר, כך שאני לא זוכר המון, אבל זה היה שונה לגמרי מאיך שדמיינתי את זה. 

בית כלא איילון, לפחות החלק שאני הייתי בו, הרגיש כמו מחנה צריפין על סטרואידים. ככה זה הרגיש כשחצינו את החצר הפנימית הקטנה מהכניסה לכלא עד האגף שבו שהו האסירים שנפגשתי איתם. 

מסביב לחצר עמדו כמה מבנים מגובבים שניכר שנבנו מזמן, ממש מזמן. 

חצינו את החצר והגענו לאחד המבנים. נכנסנו. עוד בידוק ביטחוני. משם דרך מסדרון רחב לבניין אחר, ואז בדרך למסדרון צר בבניין אחר היינו צריכים לעבור דרך מעבר משונה בגובה שמתאים לגמדים. באמת, הייתי ממש צריך להתכופף בשביל לעבור דרך המעבר הזה. זה לא היה איזה מעבר צדדי, זה היה ה-מעבר הרגיל.

המארחים שלי התנצלו. אמנם אולפן הרדיו שהגענו אלו בסופו של דבר היה על הכיפאק, אבל התנאים הפיזיים בדרך לשם היו לא משהו. ככה זה, הסבירו לי המארחים שלי, זה בית כלא מתקופת המנדט.

בית כלא איילון הוא לא בית הסוהר היחידי בישראל שנבנה בתקופת המנדט הבריטי, ממש לא. 

הוא נבנה על בסיס מצודה בריטית שנבנתה עשרים שנה קודם לכן, בסוף שנות ה-30 של המאה הקודמת. 

הבריטים בנו באותה תקופה עשרות מצודות כאלה ברחבי הארץ, ששימשו בעיקר כתחנות משטרה.

כמעט 100 שנה חלפו מאז, אבל רוב המצודות האלה עדיין איתנו. חלקן משמשות כתחנות משטרה - למשל, משטרת פתח תקווה ברחוב שטמפפר - וחלקן הפכו לאתרי מורשת, כמו אתר חיל השיריון בלטרון. הן נפוצות יותר במרכז ובצפון, ואם אתם חיים בישראל הרבה שנים כמעט בטוח שיצא לכם לראות אחת כזו. 

אגב, אם ראיתם אחת, ראיתם פחות או יותר את כולן כי הן כולן בנויות פלוס מינוס אותו הדבר - מבצר בטון גדול, לרוב בן שתי קומות, עם קירות גבוהים מאוד מבחוץ, ולרוב חצר פנימית או שתיים מבפנים שאי אפשר לראות אלא אם כן נכנסים פנימה.

שבע מהמצודות האלה משמשות כיום כבתי כלא רשמיים של מדינת ישראל.

צליל: כשהבריטים תכננו את מערך המצודות שלהם הם לא חשבו על מערך כליאה מודרני. המטרה שלו היתה לחזק את האחיזה הביטחונית בפלשתינה על רקע המרד הערבי של שנות ה-30. המצודות שבנו היו אמורות להפחיד, להרתיע, ולהגן על השוטרים שהוצבו בהן. אה, וגם להחזיק בתוכן כמות קטנה של עצורים אם צריך. בדגש על קטנה.

אבל מאחר שבישראל הזמני הוא הכי קבוע שיש, הגענו למצב שהגענו.

בית הכלא החדש האחרון שנבנה בישראל על ידי הממשלה, לא רק הרחבה של אגף או משהו, נבנה בסוף שנות ה-90. זה בית הכלא חרמון, שנבנה לפי תפיסה מודרנית יחסית ששמה דגש על השיקום של האסירים ועל השילוב שלהם מחדש בחברה. בקרב האסירים הוא מוכר גם בתור בית הסוהר של הסלבס. שר האוצר לשעבר אברהם הירשזון שהורשע בגניבה היה כלוא בו, גם עבריין המין חנן גולדבלט, גם השר לשעבר סטס מיסז׳ניקוב. אבל מאז חרמון, חלפו עשרים שנה והממשלה לא בנתה אפילו בית כלא אחד.

שאול: בשנת 1998, כשבנו את בית הכלא חרמון, היו בישראל קצת יותר מ-9,000 כלואים. כמעט 20 שנה אחר כך, ב-2016 מספר הכלואים בישראל - אסירים ועצירים מכל הסוגים והמינים - הגיע לשיא של כל הזמנים - כ-22 אלף. 22 אלף כלואים חיו כמעט באותו שטח מחיה שהוקצה קודם לכן ל-9,000 אסירים. 

שטח המחיה הממוצע בבתי כלא במדינות המערב נע בין 6 מטר רבוע לאסיר בהונגריה ל-12 מטר רבוע בהולנד. בישראל שטח המחיה הממוצע לאסיר עמד ב-2014 על 3 מטרים רבועים בלבד. וזה הממוצע. 

בחלק מבתי הכלא, כמו מעשיהו או קישון, שטח המחיה הממוצע היה אפילו נמוך יותר - בסביבות שניים וחצי מטרים רבועים בממוצע לאסיר. המצב הזה גרוע יותר מבמאוריציוס, קניה וסנגל. למען האמת, המספר הזה היה הרבה יותר גרוע ממה ששירות בתי הסוהר בעצמו הגדיר כשטח מחיה מינימלי ראוי. 

צליל: המשמעות של זה במונחים של חיי היום יום בלתי נסבלת.

"צריך לקחת בחשבון שחלק גדול מהאגפים הוא אגפים סגורים זה אומר שאתה רוב שעות היום בחדר. יש לך אולי פעמיים ביום משהו כמו חצי שעה ארבעים דקות אתה יוצא לחצר טיפה לשחרר את הרגליים ולדבר עם אנשים שהם לא בחדר שלך אבל רוב הזמן אתה נמצא בחדר".

שאול: לפי נתוני שירות בתי הסוהר יותר מ-40% מהאסירים מוחזקים בתאים של תשעה אנשים ויותר.

צליל: כך תוארו תאי הכלא בעתירה שהגישה בנושא האגודה לזכויות האזרח - נגיע אליה בהמשך. "באחד התאים, בו שהה אסיר אחד, ציינו המבקרים כי המרחב הפנוי בו זעיר, עד כדי כך שכאשר האסיר יורד מהמיטה ונעמד, לא נותר עוד מקום לזוז בתא. בתאים קיים מחסור במקומות ישיבה עקב הצפיפות, ולכן האסירים נמנעים מהצבת כסאות בתא, ובכל זמן שבו הם שוהים בתא הם אינם יורדים מן המיטות."

"אני אתן דוגמא לצורך העניין. הייתי למשל בחדר של 20 אסירים, זה אומר עשר מיטות כפולות ובתוך התא או החדר הזה שוכנו 22 אסירים. מה זה אומר, זה אומר ש-2 מזרונים על הרצפה. אותם שני אסירים שאין להם מיטה אז בבוקר כשמקפלים את המזרונים שלהם אין להם איפה לנוח, כשהם רוצים לנוח".

שאול: בשב״ס אומרים אגב, שהיום כבר אין יותר אסירים שישנים על הרצפה. 

צליל: כך תוארו תאי הכלא בעתירה שהגישה בנושא האגודה לזכויות האזרח - נגיע אליה בהמשך. "באחד התאים, בו שהה אסיר אחד, ציינו המבקרים כי המרחב הפנוי בו זעיר, עד כדי כך שכאשר האסיר יורד מהמיטה ונעמד, לא נותר עוד מקום לזוז בתא. בתאים קיים מחסור במקומות ישיבה עקב הצפיפות, ולכן האסירים נמנעים מהצבת כסאות בתא, ובכל זמן שבו הם שוהים בתא הם אינם יורדים מן המיטות."

צליל: הצפיפות יוצרת חיכוכים גם בכל פעם שהאסירים צריכים ללכת לשירותים.

גבי: "בואו תחשבו לעצמכם רגע 22 בן אדם בחדר, איך מסתדרים עם המקלחות ואיך מסתדרים עם השירותים כשיש שני שירותים ושתי מקלחות. זה מתחיל מהבוקר כשקמים אסירים ורוצים להיכנס לשירותים או להתקלח, ומתחיל הוויכוחים אני ראשון אני הייתי קודם אני הכנתי מגבת כל מיני דברים קטנים וזה מייצר ויכוחים מיותרים, לפעמים זה עובר את גבול הויכוחים וזה מייצר טינות אחד כלפי השני".

שאול: ב-2014, בזמן שמספר הכלואים עוד היה במגמת עליה, האגודה לזכויות האזרח עתרה לבג״ץ ודרשה שיחייב את המדינה לוודא שלכל אסיר יש שטח מחיה הולם. בעתירה יש תיאורים קשים עוד יותר של הצפיפות בבתי הסוהר. הנה, למשל, איך שהאסירים מתארים את זה:

צליל: "בתוך התא היו שירותי בול פגיעה ומעליהם מקלחת. שהיתי בתא זה במצטבר במשך שבועיים וזה היה קשה מנשוא לאור הסירחון והמחנק....החלונות היו קטנים ומטונפים ולא החדירו לחדר אויר. אם אסיר היה משתמש בשירותים זה היה יוצר ריב בחדר כתוצאה מהסירחון והמחנק הכבד שעמד בחלל התא. הבעיה היא שבתא זה שהינו בכל יום 15 שעות ביממה."

צליל:חוות דעת רפואיות ופסיכיאטריות הראו כיצד הצפיפות מחמירה את מצבם הנפשי של האסירים, ומעודדת התפרצות של מחלות. מחקר ששירות בתי הסוהר הזמין בעצמו קבע כי ״סכסוכים על רקע תנאי מחיה מהווים גורם עיקרי לאלימות״. 

"אני מכיר מקרים, מקרים שאני הייתי עד להם, שצפיפות הביאה לפגיעות פיזיות. זה היה טריגר שהביא לפגיעות פיזיות כי יש המון המון ויכוחים". 

צליל: במצב כזה, שבו אין מספיק מרחב אפילו כדי לאכול, להתלבש או לנוע כמה צעדים, ושהחיכוך גדול כל כך שהוא מביא לאלימות - גם הסיכוי לשיקום קטן מאוד.

שאול: הנה מה שאמרה על זה גלעדה הלמן, מנהלת כלא לשעבר: ״היכולת של אסיר להיכנס לתהליך של שיקום שבמסגרתו ייקח אחריות על מעשיו ויביע חרטה, תלויה בין היתר בתנאי רווחה מינימאליים שיאפשרו לאסיר שינה טובה, ניקיון בסיסי וסדר. הצפיפות, המתח והאלימות, פוגעים בצורה משמעותית באותם תהליכים שהאסיר צפוי לעבור ומעצימים אצלו את כל התכונות והרגשות שבעצם הביאו אותו לביצוע העבירה".

שאול: בקיצור, זה לא רק עניין של נוחות ושל צלם אנוש. לצפיפות יש מחיר אמיתי וכבד שמשלמים גם האסירים עצמם, אבל גם החברה כולה.

צליל: אז אם כולם יודעים שצפיפות בבתי הכלא זה רע, למה זה עדיין ככה?

"בניגוד לכל מוצר אחר, לא רק שאין לך ביקוש והיצע, אין לך למעשה שום מנגנון שמאפשר תיאום בין מספר המקומות שיש לבין מספר האסירים שנכנסים". 

שאול: זה שוב פרופ׳ אורן-גזל-ayal, ויש לו הסבר מרתק איך הגענו לצפיפות הבלתי אפשרית הזו בבתי הכלא. לפי ההסבר שלו יש פשוט ניתוק מוחלט בין צד ההיצע, זה שקובע כמה מקומות כליאה יש, לבין צד הביקוש, זה ששולח אנשים לכלא.

אורן: "מי שמחליט על התקציב זה המדינה, בצורה יחסית ריכוזית בממשלה, אבל מי שמחליט על הביקוש למקומות כליאה זה בתי המשפט. וזה לא בית משפט אחד, זה מאות שופטים שדנים באלפי ועשרות אלפי תיקיים פליליים ומקבלים החלטות בכל יום… והם בכלל לא יודעים כמה מקומות כליאה יש באותו רגע… כך שאין שום קשר בין מספר מקומות הכליאה לבין מספר המקומות שדרושים לפי המערכת". 

שאול: ויש עוד הסבר מדוע בתי הכלא כל כך צפופים. כליאה ובתי כלא הם מוצר ציבורי. 

צליל: מוצר שהממשלה מממנת אותו וכל הציבור נהנה ממנו. כמו חינוך, בריאות כבישים וביטחון. 

שאול: אבל בתי כלא הם מוצר ציבורי שונה מהדברים האלה. הם מוצר שאנחנו לא רואים, לא מרגישים, בקושי זוכרים שהוא קיים. אנחנו לא תופסים את בית הכלא כמוצר שהמדינה מייצרת כדי שאנחנו נהנה ממנו. ויותר מזה, האנשים שמושפעים ישירות על ידי הכליאה ובתי הכלא הם האנשים שנמצאים בתחתית הסולם החברתי. אנשים שהחברה אמרה - אנחנו לא רוצים שתהיו חלק מאיתנו. או במלים אחרות, זה שירות שלמרבית הציבור לא באמת אכפת מהאיכות שלו. 

בסוף בסוף בתי הסוהר, ואפשר לקחת את זה לחיוב או לשלילה, בסוף בתי הסוהר הם לא החזית של מדינת ישראל. 

שאול: זה תת גונדר חזי מרקוביץ. בעבר הוא ניהל כמה בתי כלא, והיום הוא משמש בתור ראש מנהל התכנון בשירות בתי הסוהר.

לאורך השנים המדינה פחות השקיעה בבתי הסוהר כי בסוף יש אתגרים ביטחוניים וחברתיים חינוכיים אחרים, ובאמת בתי הסוהר הם לא בהכרח בראש סדר העדיפויות.

שאול: בקיצור - ביקוש שלא מדבר עם ההיצע, מורכבות של הכליאה עצמה ואדישות ציבורית הביאו לכך שבתי הכלא בישראל צפופים יותר מהמון מדינות אחרות.

שירות בתי הסוהר בעצמו העלה את המצוקה הזו פעם אחר פעם במשך השנים, בדיונים בכנסת ובכלי התקשורת. אבל כל מי שחי בישראל יודע שאם לציבור לא אכפת גם לממשלה לא אכפת, ולכן במשך שנים שום דבר לא השתנה. 

צליל: בעצם כששולחים אדם לכלא העונש שנותנים לו הוא ששוללים את החירות שלו. זה עונש מאוד כבד, אבל זה לא אומר שהוא כולל את העונש לחיות בתנאים שהם על סף אובדן צלם אנוש. זה לא כולל את העונש להיאלץ להתמודד עם אלימות באופן יומיומי. לא כתוב בשום מקום שזה מה שנגזר על מי שעבר על החוק.

שאול: לא רק שזה לא כתוב בשום מקום - כתוב שזה לא. פקודת בתי הסוהר עצמה קובעת במפורש ש״אסיר יוחזק בתנאים הולמים שלא יהיה בהם כדי לפגוע בבריאותו ובכבודו".

צליל: כן. וסביר להניח שהמצב הזה היה נמשך ככה עד הנצח, אבל אז הגיע בג״ץ.

העתירה לבגצ והפסיקה

שאול: העתירה של האגודה לזכויות האזרח לבג״ץ להקטין את הצפיפות בבתי הכלא ולהגדיל את שטח המחיה של האסירים התנהלה במשך כמעט שלוש שנים. ואז, ב-13 ביוני 2017 ביום האחרון בקריירה שלו, שניה לפני שהוא פורש לפנסיה, שופט בית המשפט העליון אליקים רובינשטיין נתן את החלטתו בעתירה. 

בואו נגיד שאם השופט רובינשטיין רצה להשאיר אחריו חותם, הוא הצליח. הפסיקה שלו טלטלה את כל מערכת הכליאה בישראל, ושלחה גלי הדף בכל המערכת שמורגשים היטב גם היום. השופט רובינשטיין כתב בפסיקתו: 

״האסיר אינו יכול, כמובן, לממש בעת מאסרו את חרותו, אך אינו חדל להיות בן אנוש״.צליל: בשורה התחתונה, בתום שישים עמודים של פסק דין, רובינשטיין אמר למדינה להגדיל את שטח המחיה של האסירים עד שיגיע ל-4.5 מטרים רבועים בממוצע לאסיר, כולל שטח השירותים והמקלחת. בשלב הראשון, בתוך תשעה חודשים, כלומר במרץ 2018, על המדינה היה לוודא ששטח המחיה המינימלי לאסיר עומד על 3 מטרים רבועים לפחות (לא כולל שירותים ומקלחת) - כלומר יותר מהמצב הנוכחי ברוב בתי הכלא ומתקני המעצר שלה. בשלב השני, בינואר 2019, להגדיל לארבעה וחצי מטרים רבועים.שאול: בשביל האסירים, וגם בשביל שירות בתי הסוהר, הפסיקה של רובינשטיין היתה גלגל הצלה. אחרי שנים של דיבור ללמפה, פתאום בא בג״ץ ואמר לממשלה - אחות שלי, הגיע הזמן לשנות את סדר העדיפויות שלך. ביטחון, חינוך, בריאות, הכל נחמד, תתחילי להשקיע גם בכלואים שלך. ואז דברים התחילו לקרות. פתאום אגף תקציבים התחיל להקשיב לשב״ס ולבנות תכנית משותפת להגדלת בתי הכלא בעלות כוללת של כ-שני מיליארד שקלים וחצי. 

שאול:  אבל, מאחר שבנייה של בתי כלא חדשים זה עניין שלוקח המון המון זמן, ומאחר ש-2.5 מיליארד שקל זה הרבה כסף משרד האוצר פרס אותו על פני כמה שנים, יצא שהמדינה פשוט לא עמדה בלוחות הזמנים. במרץ 2018, שבוע לפני הדד ליין שקבע בית המשפט, המדינה באה לבג״ץ וביקשה דחייה:

אורן: "המדינה לא ממש עמדה בלוח הזמנים הזה וביקשה ארכה קטנה צנועה של תשע שנים, כן, ככה היא באה לבג״ץ שבועיים שלושה לפני מועד פקיעת התוקף ואמרה אנחנו לא לגמרי מוכנים ככה עוד תשע שנים הכל יהיה בסדר".

צליל: בג״ץ כעס, העיר למדינה שהגיעה ברגע האחרון, אבל נתן לה ארכה. לא של תשע שנים, אלא שנה וחצי. כלומר - להגדיל את שטח המחיה לשלושה מטרים רבועים עד אפריל 2019 ולארבעה מטרים וחצי, כולל שירותים ומקלחת, עד מאי 2020, שזה ממש אוטוטו.

שאול: ובשלב הזה בשב״ס ובמשרד האוצר והמשפטים הבינו - אנחנו לא נצליח לבנות את כל בתי הכלא החדשים שצריך בתוך שנה וחצי. אין קסמים כאלה. אבל אנחנו עדיין צריכים לעמוד בהחלטה של בית המשפט ולהוריד את הצפיפות בבתי הכלא בכל זאת. איך עושים את זה?

משחררים את האסירים.

צליל: בג״ץ אמנם אמר שצריך להגדיל את שטח המחיה, אבל הוא לא אמר איך. השופט רובינשטיין כתב שדרך המלך היא לבנות עוד מקום, אבל זה לא בהכרח הדבר הכי משתלם לעשות. הרי כליאה היא לא בהכרח הפתרון הטוב ביותר.

לכן רובינשטיין, בפסק הדין שלו נתן אלטנרטיבות - למשל, חלופות מאסר. במקום ששופטים ישלחו אנשים לכלא, שיתנו להם עונש חלופי. אולי עבודות שירות. אולי מאסר על תנאי. אולי מעצר בית במקום מעצר.

והמדינה באמת עשתה חלק מהדברים האלה. אבל גם זה לא הספיק. אז היא הלכה על עוד משהו - על הפתרון הקל. לפתרו הזה קוראים שחרור מנהלי.

שאול: שחרור מנהלי עובד ככה: אם מספר הכלואים בבתי הכלא חורג מהתקן שקבעה הכנסת, ולבנות בתי כלא חדשים לוקח מלא זמן, אז פשוט נשחרר אסירים עד שהמספר הכולל שלהם יירד חזרה עד לתקן. זה שחרור מנהלי.  זה לא שחרור של שליש על התנהגות טובה בהחלטה של ועדת השחרורים, אלא שחרור אוטומטי, כמעט גורף, שנובע אך ורק מהצורך להוריד את מצב הצפיפות בבתי הכלא.

שאול: האם השחרור הזה מתבצע לפי מידת המסוכנות של האסירים? כלומר, האם שב״ס משחרר קודם כל את האסירים הפחות מסוכנים ורק אחר כך את המסוכנים יותר? נניח, קודם את הגנבים ואחרי זה את הרוצחים? אז זהו, שזה לא עובד ככה. המחוקק לא הנחה את שב״ס לבדוק את מידת המסוכנות של האסירים, גם לא את העבירות שעברו, אלא קריטריון אחד - כמה זמן עוד נשאר להם לשבת?

צליל: כלומר עונשם לא נקצב על ידי ועדה שבדקה את המסוכנות שלהם, הם פשוט נפלטו החוצה אוטומטית כי לא היה מקום.

שאול: בדיוק.

לדוגמא אסיר שנשפט לשנה, שנת מאסר, באופן אוטומטי הוא יכול להשתחרר אחרי תשעה חודשים. ואם הוא גם מקבל שליש על התנהגות טובה, אותו אסיר יכול להשתחרר אחרי חצי שנה. זה הכלי שהמדינה קבעה.

צליל:  אסירים שנדונו למאסר של עד חצי שנה, העונש שלהם יקוצר אוטומטית ב-חודשיים.

אסירים שנדונו למאסר של חצי שנה עד שנה, העונש שלהם יקוצר אוטומטית ב-שלושה חודשים.

אסירים שנדונו למאסר של שנה עד שנה וחצי - קיצור של ארבעה חודשים.

וכך הלאה והלאה.

שאול: אגב, הכנסת קבעה שהשחרור המנהלי יחול רק על אסירים פליליים, ולא על אסירים ביטחוניים.

צליל: ב-עשרים בדצמבר 2018 נכנס לתוקף השחרור המנהלי המוגדל הזה. ביום ההוא שוחררו מהכלא תשע מאות עשרים ושישה אסירים.

אבל זה לא היה הסוף. מאחר שבכל רגע נתון המדינה צריכה לעמוד ביעד שקבע לה בג״ץ, ומאחר שכל הזמן נכנסים גם אנשים חדשים לכלא, השחרור המנהלי עובד כל הזמן.

מאז שהחוק נכנס לתוקף ועד פברואר לפני שנה - שזה המועד שבו שב״ס עדכן את הנתונים - שוחררו בשחרור המנהלי אלפיים, שלוש מאות שבעים ושישה אסירים. ומאחר שמאז חלפה שנה שלמה, סביר מאוד להניח שהמספר העדכני גדול בהרבה. 

אז בזהירות רבה נגיד שברחובות ישראל מסתובבים היום בערך 3,000 אנשים, אולי קצת יותר אולי קצת פחות, שהיו אמורים לשבת בכלא.

*

שאול: השחרור המנהלי עשה את שלו. מאז השיא ב-2016 - של 22 אלף כלואים בישראל - המספר הזה יורד בהתמדה. גם גירוש המסתננים ומבקשי המקלט תרם לירידה במספר הכלואים, אבל בעיקר השחרור המנהלי.

צליל: בחודש נובמבר האחרון המדינה עדכנה את בג״ץ שמספר האסירים ירד ל-ארבעה עשר אלף חמש מאות וחמישה אסירים. בשירות בתי הסוהר מעריכים שעד מאי 2020, התאריך שבו בג״ץ קבע כי שטח המחיה המינימלי מוכרח להיות 4.5 מטר רבוע כולל שירותים ומקלחת, מספר הכלואים יהיה אפילו מעט נמוך יותר. 

לכן, טוענת המדינה, כשיגיע הדד ליין, כל הכלואים יהיו כלואים בתנאים טובים יותר מאשר לפני הבג״ץ.

שאול: אבל, האם זה אומר שלכל הכלואים בישראל יהיה שטח מחיה של ארבעה מטרים וחצי?

צליל: לא.

לפי העדכון של המדינה לבג״ץ רק ל-40 אחוז מהאסירים יהיה שטח מחיה של 4.5 מ"ר. 

שאול: ומה עם ה-60 אחוזים הנותרים?

צליל: לחלק מהם יהיה טשח של בין 4 ל-4.5 מטר, לחלק יותר מ-3 מטר. ובכל מקרה, בסך הכל, לכל האסירים כולם יהיה יותר מרחב מחיה מכפי שהיה לפני העתירה. 

שאול: שזה אחלה, אבל זה לא מה שבגץ קבע. 

צליל: בגץ קבע ששטח המחיה המינימלי לכל אסיר יעמוד על 4.5 מ״ר לפחות, כולל שירותים ומקלחת. נקודה.

שאול: זה בעצם אומר שהמדינה עדכנה את בית המשפט שלא תוכל לעמוד בדד ליין שהקציב לה. למה היא לא עומדת בדדליין?

בגלל זה:

*אינסרט בחירות מועד א*

וזה:

*אינסרט בחירות מועד ב׳*

ובעיקר בגלל זה:

*אינסרט בחירות מועד ג׳*

שאול: המדינה בעצם באה ואמרה לבג״ץ - תקשיב, אנחנו לוקחים את הפסיקה שלך ברצינות, באמת. אבל הממשלה לא מתפקדת. כבר יותר משנה אין מקבלי החלטות שיקבלו החלטות, וגרוע מזה - החל מינואר גם אין תקציב מדינה מאושר ואי אפשר, פשוט אי אפשר להוציא את תכנית הבינוי שתכננו לפועל. והמצב הזה הולך להימשך עוד זמן רב מאוד. אז אנא בית המשפט, קבע נא דיון בעניין בשביל שנוכל להחליט מה עושים עם זה, או במלים אחרות, איך מקבלים ארכה נוספת להחלטה שלך.

צליל: וזהו.

זה המצב עכשיו.

המדינה שחררה שחררה בשחרור מנהלי, מספר הכלואים ירד, שטח המחיה המינימלי השתפר, אבל לא מספיק. עכשיו, אם בג״ץ יחליט שהוא בכל זאת מחייב את המדינה לעמוד בסטנדרט שהציב לה, היא תצטרך לשחרר עוד ועוד אסירים בשחרור מנהלי עיוור.

לבנות יותר
צליל: אז מה עושים? האם היתה או יש דרך חכמה יותר להתמודד עם הבעיה הזו?

התשובה היא שכן. 

שאול: דרך אחת היא לבנות יותר בתי כלא. ואם למדינה אין מספיק כסף והיא מסתבכת עם זה, למה לא להפריט? והאמת היא שכבר ניסינו את זה. ב-2009 הסתיימה בנייתו של בית הכלא הפרטי הראשון והאחרון במדינת ישראל, ביוזמת משרד האוצר, שהוא אגב הכי מרווח בישראל. הוא לא הופעל באופן פרטי אפילו יום אחד, כי בג״ץ חייב את המדינה לרכוש אותו מהחברות הפרטיות שבנו אותו, בקביעה שכליאה פרטית היא אינה חוקתית. אבל גם מלבד הטיעון המשפטי, יש טיעונים כלכליים ומחקרים שמצביעים על האפקטים השליליים של כליאה פרטית. גם בארה״ב - מלכת הכליאה הפרטית - מתחילים לסגת מזה.

צליל: אבל יש אפשרות נוספת. 

צריך מישהו שיושב על כל התמונה הכוללת ומקבל החלטה מודעת על איזה תיקים הולכים לפה ולשם ואת זה יכולה לעשות רק התביעה הכללית כי היא גוף היררכי.

צליל: מה שפרופ׳ גזל-איל אומר הוא שבמקום שחרור מנהלי, או במקום לבנות עוד בתי כלא, עדיף לחשוב מראש את מי אנחנו רוצים לכלוא ואת מי לא. במקום להמשיך לשלוח אנשים לכלא כאילו כלום לא קרה, ואז לשחרר אסירים בשחרור מנהלי עיוור, למה שהפרקליטות לא תתחשב בזה מלכתחילה?

"שאול: כלומר שיהיו ישיבות אצל פרקליט המדינה עם כל הפרקליטים המחוזיים עם כל התפוסה בבתי הכלא ועל פי הערכת המצב הזו פרקליט המדינה ינחה את פרקליטי המחוז אתם צריכים להוריד או לשים רגל על הגז?

אורן: כן, הוא יגיד שהוא לא רוצה שיהיה סיכון גדול שאנשים עם אלימות במשפחה ישתחררו ולכן אני לא רוצה שתבקשו מאסר בתאונות דרכים אלא נסתפק בעבודות שירות, ולא בכל מקרה של עבירת סמים … של כמה עשרות גרמים נבקש מאסר אלא לחשוב על מי שמתאים ורוצה למרות שהוא ביצע כזו עבירה לצאת להליך של גמילה ושיקום מחוץ לכלא, כי אחרת המשמעות היא שנצטרך לשחרר לרחוב את עברייני האלימות במשפחה שאותם אנחנו לא רוצים לשחרר.

שאול: אתה בעצם אומר תכניסו לתוך שיקולי הצדק גם שיקולים כלכליים כי אין ברירה?

אורן: אני אומר שכבר עושים את זה. השאלה היא רק איך לעשות את זה. ברגע שהחלטת על השיחרור המנהלי אתה בעצם מכניס שיקולים כלכליים למה אתה משחרר אותם לפני הזמן?"

שאול: פרופ׳ גזל-איל כתב על הרעיון הזה בכל מיני מקומות, אבל בינתיים במשרדי הממשלה לא קופצים עליו. העיניים שם נשואות כרגע לבג״ץ, לראות אם ייתן ארכה נוספת להוריד את הצפיפות, או אולי בכלל יסתפק במאמצים שהמדינה עשתה עד כה. בקרוב נדע.

צליל: בינתיים זה מה שקורה. אנחנו ממשיכים לכלוא אנשים, למרות שמוסכם על כולם שברוב המקרים זה יקר, לא יעיל, ואפילו מזיק. ואז משחררים אותם באופן שרירותי. זה האבסורד של מערכת הכליאה בישראל.

גבי: "אני זוכר שיצאתי להתקשר הביתה, לטלפון הציבורי. החזקתי טלפון ו אני באמת התקשרתי, ניסיתי, התקשרתי למשפחה לילדים לאשתי ואז באו אלי שני בחורים צעירים ובלי התראה מוקדמת בלי זה ממש ככה ׳תנת׳ את השיחה אנחנו צריכים את הטלפון׳, עכשיו זה משפט נורא קשה וזה מתקשר לנושא של הכבוד. כאילו סוג של זלזול כזה. ואני ניתקתי. ונתתי להם לדבר בטלפון. נעמדתי ואני שומע את השיחה, שיחה של שני חבר׳ה צעירים עם איזו ידידה שלהם, סתם איפה היית לאן הלכת מה עשית, שטויות, ואני בשיחה עם הילדים שלי, אבל פחדתי להתעמת איתם. וזה היה הרגע שידעתי שאני כבר לא מי שחשבתי שאני ואני לא יכול לחיות את החיים האלה אפילו עוד רגע אחד".

שאול: אתם האזנתם לחיות כיס, הפודקאסט הכלכלי של כאן. תודה לפרופ׳ אורן גזל איל שחשף אותי לתחום המרתק הזה, ושלח לי אינסוף מידע שאוכל לקרוא ולהעמיק בסיפור הזה ובאופן כללי היה מאוד מאוד סבלני. תודה גם לשירות בתי הסוהר ולרדיו פוקוס שהיו מוכנים להקליט את תת גונדר חזי מרקוביץ באולפן שלהם בשביל שיהיה באיכות טובה לרווחת מאזינות ומאזיני חיות כיס.

צליל: העורך והמפיק שלנו הוא רום אטיק, עורך הסאונד הוא אסף רפפורט, במערכת חיות כיס חברה גם דנה פרנק.

כל הפרקים שלנו ברשת, באפילקציות הפודקאסטים השונות, ובלב של כולנו. בעיקר פרק חמישים ושלוש. בקבוצת הפייסבוק שלנו חברים כבר יותר מ-10,000 אנשים ואנחנו מחכים רק לכם שתצטרפו.

תודה רבה שאול אמסטרדמסקי, 

שאול: תודה רבה צליל אברהם, ותודה רבה שהאזנתם.