עוד פרקים של חיות כיס בנושא:

חיות כיס 125: החולמים אחר השמש

חיות כיס - גרסת הטקסט

היי, אתם על חיות כיס, אני צליל אברהם.

זה קרה מתישהו בשנות ה-90: סבא וסבתא שלי נפלו בקלאב הוטל. 45 אלף ישראלים רכשו יחידות נופש בקלאב הוטל אילת. עסקה שנראתה מוצלחת בזמנו ואחר כך, כשהתבררה כפחות מוצלחת, התברר שאי אפשר לבטל אותה. בכל אופן כך זה היה עד שבית משפט החליט אחרת, בשנת 2013. לכן, כשהייתי בת 12 נסעתי עם ההורים ועם האחים שלי בפעם הראשונה בחיי לשבוע בקלאב הוטל אילת. 

ו… זה היה מדהים.

אני זוכרת את העצים השטוחים של הערבה שנראו כמו בסרט מצוייר, והרגע בנסיעה שבו הנוף נבקע לשניים, וראיתי בפעם הראשונה את ים סוף בין ההרים. הנוף של ההרים האדומים מתנשאים על המים הכחולים היה דרמטי ומרגש. האלמוגים המצפה התת-ימי היו חייזרים משונים מעולם אחר. במלון המעליות השמיעו קולות של צוללת והבריכה היתה עמוקה כל כך שלא יכולתי לעמוד. ב"עיר הסרטים" הרגשתי כאילו חושפים בפניי סוד מסתורי שלא ידעתי שקיים. בטיילת עם השרוואלים והצמידים הקלועים והשרשראות רציתי הכל. ובקניון גם.

זה היה ב-1998. היום הזכרונות האלה קבורים מתחת להרבה חוויות אחרות, טובות פחות. לפני שלוש שנים מצאתי את עצמי בטעות ללילה אחד באילת, ובשבע ועשרים בערב כבר סיימתי כל מה שיש לעשות כולל ארוחת ערב. נסיעה לאילת הפכה להיות שם נרדף לתיק, צ'ופר לא באמת כיפי, אכזבה. מקום מיושן, משעמם, רועש וסינתטי, כזה שנקלעים אליו בכנסים ונסיעות עבודה, שם נרדף למלונות הכל כלול ענקיים, יקרים ומגושמים, תחנה בדרך לסיני או לעקבה. היום, כשאנחנו טסים הרבה בעולם, נראה שאילת כיעד תיירותי נשארה מאחור.

אבל למה?

למה נסיעה לאילת הפכה לנסיעה לשנות ה-90 או ה-80?

"אנשים מאילת לא אומרים: "אני נוסע לאילת", הם אומרים: "אני נוסע להרודס", או: "אני נוסע לקלאב-הוטל", זה מה שמגדיר אותם וזה מה שמגדיר את החוויה שלהם בעיר"

מי מרוויח מזה ומי מפסיד -

"כלל זה שכל מי שהגיע לאילת, כל מי שנשאר באילת, כל מי שבחר לבוא לאילת, מדובר באנשים שבחרו להיות עובדים זוטרים, חוטבי עצים ושואבי מים"

ולמה זה צריך לעניין קודם כל את האילתים -

"אילת, יש תיירות יש עיר, אין תיירות אין עיר"

אז השבוע בחיות כיס - האם אילת יכולה להשתנות?

1. ב-12 בנובמבר 2019 ירד במרכז גשם. שתי רקטות נורו על תל אביב על ידי הג'יהד האיסלאמי ויורטו על ידי כיפת ברזל, ופיקוד העורף הורה לתושבי המרכז לא להגיע לעבודה אם היא לא חיונית. באותו זמן בטיילת החוף הצפוני באילת השמש זרחה. הטמפרטורה היתה 30 מעלות, ותיירים שכבו על החוף כאילו אין בעולם מלחמות או גשם. 

"אני פה"
"שלום נעים מאוד",
"לפני שאת מתחילה איתי תשימי לב איך הקניון ריק"

זה אורי שיש. הוא נהג מונית ולפני 10 שנים הוא הקים את מפלגת נהגי המוניות של אילת. אני פוגשת אותו בקניון מול הים, אחרי שאני מחכה בתור לבדיקה בטחונית. כמו תמיד הקניון מלא. או לפחות ככה זה נראה. לי.

"תשימי לב הכל ריק. את שמה לב"

אורי מדבר תוך כדי הליכה מהירה בקומה הראשונה של הקניון ואז בשניה. המעברים בקניון מלאים, אבל הוא מסתכל אל תוך החנויות. רובן חנויות אופנה.

"ריק ריק ריק ריק ריק. ריק. איפה שתראי זה רק פלאפונים ובתי קפה"

אנחנו יוצאים מהקניון, ומסתכלים על רצועת החוף המפורסמת של אילת, זו שלאורך הטיילת. החוף מלא תיירים. אבל גם כאן אורי לא רואה תיירים. 

זה להרגיש אם ואנחנו בלי. אין פה כלום. אין תיירים. זה נראה כאילו יש תיירים. אז מס הכנסה חושב שיש עבודה ומשרד התיירות חושב שיש עבודה. אבל העיר לא מלאה

התיירים שאני רואה ואורי לא סופר הם תיירים שמגיעים לאילת בטיסות זולות מאוד, של כמה עשרות יורו. הם ממלאים את החופים, אבל לאורי ולתושבי אילת זה לא עוזר - כי הם לא קונים כלום. לא הולכים למסעדות, לא מבזבזים בקניון. הם קונים אוכל בסופר, שותים קפה וזהו.

"אנחנו בחורף, תראי איזה מזג אוויר. צריך להיות מפוצץ.
אנחנו יורדים למסעדות שעל החוף.
אילן! פה רגע!"

על החול, בכניסה לאחת מהן, אורי מכיר לי את אילן. אילן הוא איש יחסי ציבור וסוג של סלב באילת. אני שואלת אותו איך לחיות פה ומקבלת תשובה מוכנה.

"אנחנו תושבי אילת. אנחנו חיים פה כל השנה. יש ימים של 50 מעלות. ריחוק ממרכז הארץ שמחייב לפחות אלף שקל להגיע למרכז, זאת אומרת אם אתה רוצה להגיע למשחק כדורגל להצגה אני נעול באי. מגיעות לי פריבילגיות? על זה שאני ב-50 מעלות, מרוחק? מקומות עבודה שלי מצומצמים? אני כן אמור להנות מרווחיה של העיר בגלל ההפסדים. באה מדינת ישראל אמרה איזה יופי אני אוריד מכם את המעמ. מה עשו כל חזירי הארץ? כל הרשתות הגדולות אמרו אין פה מע"מ? בוא נלך לחצר של אילן ונאכל לו את האוכל. ואז שבע אירוקה, שמונה רנואר. אין רשת שלא באה והתנפלה על העיר. מה עושה התושב הקטן, רוצה לפתוח בית קפה רוצה לפתוח חנות, איך יכול להתמודד מולם?"

אילן הוא הראשון שמציג לי את התזה שתחזור אחר כך פעמים רבות. יש תיירים, כמו שאומר אורי, שמגיעים לאילת ולא מוציאים כסף. ויש תיירים שמגיעים לאילת ומוציאים המון כסף - אבל הכסף הזה לא מגיע לתושבי אילת. הם עובדים במלונות ובחנויות בשכר מינימום, והרווחים זורמים לתל אביב, לפוקס ולישרוטל.

"תדמייני שמצאו זהב אצלך בחצר של הבית. באו נתנו לך עט ואמרו לך תתחילי לחפור תקבלי 35 שקל שעה ובאים אחרים ולוקחים את הזהב. כל מי שבחר לבוא לאילת, מדובר באנשים שבחרו להיות עובדים זוטרים, חוטבי עצים ושואבי מים. מי שלא רוצה להיות כזה עוזב את העיר.

אילן משוכנע שזה לא חייב להיות ככה. בתור תיירים בעולם, הוא אומר, אנחנו רואים מקומות אחרים.

"תלכי לעיירות ציוריות ביוגוסלביה, תלכי לאתרי סקי בצרפת, בכל המקומות המקומיים מנהלים את המקום. המקומיים הם בעלי עסקים, בעלי אטרקציות, המקומיים".

ואין להם גם תקווה לשינוי.

"אילן: תקליטי אותי: לעולם לא תהיה רכבת לאילת.
אורי: ואני איתו. לעולם לא תהיה רכבת לאילת.
אנחנו היינו בכיתה א' ונתנו לנו לגזור את הסרט. ועד היום אין.
אילן: אני אסביר לך למה לא תהיה לעולם רכבת. לעולם רכבת. מה יעשו ארקיע?
אורי: מה יעשו ישראייר?
אילן: מה יעשו ישראייר?
אורי: מה יעשו אגד?
אילן: מה יעשו אגד? מה יעשו בנמל? מה יעשו מובילי אילת?
אורי: ומי יאכל את הקופונים?
אילן: אם יש לך שעתיים וחצי רכבת מה תבחרי? מי יטוס?
לא תהיה רכבת".

בהמשך הטיילת אני פוגשת את התיירים עצמם. בירקה ואלי למשל באו לפה משוודיה. אני מבקשת להצטרף אליהם לכמה דקות בשולחן שלהם שמונח על דשא סינתטי. מסביב מתנגנת מוזיקה שבאילת נראה כאילו היא פשוט יוצאת מהחול בכל מקום. אלי ובירקה מספרים שנובמבר בשוודיה הוא חודש מאוד לא נעים והם חיפשו מקום להתחמם בו.

"נובמבר בשוודיה הוא חשוך ורטוב וקר ויש רוח ולא כיף אז חיפשנו מקום ללכת אליו ואמרתי מה עם ישראל, אילת אז אנחנו פה"

זאת לא החלטה שהם מתכוונים לחזור עליה. השמש באילת נהדרת וגם הנוף יפה אבל העיר עצמה פשוט מלאכותית נורא. זולה ונוצצת.

"זה די נחמד, אני אוהבת את השמש, אני אוהבת את ההרים, את החוף, את המקומות המקומיים, אבל היא יותר מדי פלסטיקית

- למה הכוונה פלסטיקית?

- סינתטית

- כמה ימים קודם לכן יצא להם לבקר קרובי משפחה בבאר שבע. שם זה היה משהו אחר לגמרי.

- היינו בשבת בבאר שבע והיא סיפור אחר, שבת בבאר שבע היא מתה אבל היה ליד המלון רטרו בר ואריאל זילבר ניגן

- ולא היו תיירים

- וזה היה הרבה יותר אותנטי מזה".

בסוף השיחה שלנו הם מעניקים לאילת את הכינוי הכי מעליב לאתר תיירות:

"מלכודת תיירים". 

בהמשך הדרך שלוש צעירות רוסיות מספרות לי שהגיעו כי חיפשו מקום חם לחופשת חורף, אבל הן מאוכזבות מאוד. הכל יקר מאוד, והן ישנות בחדר בהוסטל בלי חלון. גם הן לא יחזרו. 

זה סיבוב די מדכדך. לאורך כל רצועת החוף התיירותית של אילת נדמה שכולם מאוכזבים. התיירים והמקומיים. למה זה ככה? איך אילת הפכה למלכודת תיירים?

*

ההחלטה להפוך את תחנת המשטרה הבריטית בנקודת היישוב הבדואית "אום רשרש" לעיר נמל בינלאומית היתה מבוססת על חזונו של בן גוריון. בשנת 1952, שלוש שנים אחרי שהשטח נכבש במלחמת העצמאות, נוסדה אילת. 

אילת לא נולדה כעיר תיירות. בשנות ה-60 וה-70 אילת היתה מפלטם של עבריינים שנשלחו לעשות עבודות שירות באילת, והפכה במקביל גם למוקד של תרבות היפית ישראלית. 

היא הפכה לעיר כמעט תיירות בבת אחת, כשנבנתה רצועת המלונות שלה. זה קרה בדיוק כפי שזה נראה - בשנות ה-80.

"אני חושב ששר התיירות היה גדעון פת. היתה החלטה לפתח את מגזר התיירות גמזר הכלכלי המרכזי באילת". 

זה ד"ר יניב בלחסן, מהמחלקה לתיירות ומלונאות באוניברסיטת בן גוריון. אתם אולי מזהים את הקול שלו מהפרק "עלייתה ונפילתה של ברצלונה". עד לפני כמה חודשים הוא גר באילת ולימד שם בקמפוס של האוניברסיטה. 

דיוויד לואיס הקים את מלון המלך שלמה באילת. היום בין הקניון לגבול עם ירדן שוכנים זה ליד זה מלון מלכת שבא, קיסר פרימייר, מלון דן פנורמה, מג'יק פאלאס, הרודס פאלאס, הרודס ויטליס, אסטרל וילג', לאונרדו פריבילג', לאונרדו פלזה, קראון פלזה, ישרוטל לגונה, ישרוטל ריביירה קלאב, ישרוטל ספורט קלאב, ישרוטל רויאל גרדן וישרוטל רויאל ביץ'. סך הכל 15 מלונות וזה רק הקו הראשון למים בטיילת. יש עוד הרבה.

המלונות האלה קמו בשנות ה-80 וה-90 ועיצבו את התיירות באילת ואת המיתוג שלה כמין וגאס ישראלית. במאמר "החוף שבסוף העולם" מ-2005 מסביר מעוז עזריהו מאוניברסיטת חיפה איך מיתגה אילת את עצמה מקום לבילוי פרוע שאפשר לעשות בו מה שלא עושים במרכז. זוכרים את הקמפיין אני קופץ לאילת ושכולם יקפצו? זה. 

המסה הגדולה של התיירות באילת היא אותה רצועה שקמה בשנות ה-80. יש בעיר 11 אלף חדרי מלון, רובם במלונות של 4-5 חדרים בסגנון הכל כלול או עם פנסיון מלא. תפוסת המלונות היא 72 אחוז והם שואבים לאילת תיירים שמגיעים למלונות האלה - ולא יוצאים מהם. וכשהתיירים לא יוצאים מהמלון - גם הכסף שלהם נשאר אצל רשת המלונות.

"את אומרת יש המון הון אני מדבר על כלכלי ויש אפקט קלאסי, אפקט הדליפה. ההון בורח החוצה, גם תאגידים ישראלים וגם בינל. התושבים המקומיים נותנים בעיקר את כח העבודה שלהם. וזה כח עבודה בתיירות ובצרכנות שזו פרקטיקת התיירות המקומית באילת שזה שופינג בלי מעמ. המקומיים נותנים כח עבודה זול. לרוב קרוב לשכר המינימום אולי קצת יותר". 

עשרות אלפי משרות בשכר מינימום הן עדיין עשרות אלפי משרות, והן עורק החיים של העיר. אבל התעשייה הזו גובה גם מחיר מאילת. באופן פרדוקסלי, העובדה שיש בה כל כך הרבה מלונות כאלה דווקא עוצרת את הפיתוח שלה, מונעת ממנה להפוך למשהו גדול עוד יותר. איך זה יכול להיות?

יכול להיות שפעם חיפשתם משהו מעניין וטעים לאכול באילת ולא מצאתם? יכול להיות שתהיתם איך זה יכול להיות שבעיר עם כל כך הרבה תיירים ממש קשה למצוא מסעדה טובה? זה מאוד פשוט -

כי תיירים פשוט אוכלים בבית המלון.

הנקודה הזו מעניינת  במיוחד כשלוקחים בחשבון את האמירה של בעלי המלונות באילת - 

"בתי המלון אומרים שהם מוכרים בהפסד הכל כלול. הם אומרים היינו מעדיפים לא למכור".

כן, המלונות מפסידים כסף על כל ארוחת ערב שהם מגישים. הם עושים את זה רק כי הם חוששים שאם לא יעשו, התיירים ילכו למלונות אחרים, כדי לקבל את אותה חוויית שפע וזלילה אינסופית שהעיר מזוהה איתה. במצב הזה מסעדות באילת צריכות לשווק את עצמן בתוך המלונות לתיירים שלא יוצאים מהם, ולהתחרות בדבר שהכי קשה להתחרות בו: אוכל חינם. זה לא עובד.

"באילת יכלה להיות מסעדנות מהממת אבל המסעדות קורסות ולא נוצרת אפשרות לפיתוח זהות גסטרונומית של העיר". 

כשאין סצנה קולינרית מקומית אין סיבה לתיירים לצאת מהמלון, ואין להם גם סיבה להגיע לעיר אם יש מלון משתלם יותר במקום אחר. 

וזו רק דוגמה. יניב מספר לי למשל על אילתית שרצתה לפתוח עסק של סיורי ברים, כמו שיש בהרבה ערים בעולם. אבל כדי להגיע לתיירים היא היתה צריכה לפרסם את הסיור בתוך בתי המלון - והם גבו ממנה 30 אחוז עמלה. העסק נסגר.

"האילתים הם משרתים של התיירים. רוב האילתים עובדים כנותני שירות לתיירים וכשיש כמה אילתים שמבקשים לפתח מוצרים מקומיים קטנים הם מתקשים לעשות את זה".

אחת מההשלכות של פיתוח תיירותי מהסוג הזה היא גם הניתוק שנוצר בין תיירים למקומיים. זה נראה לנו היום מובן מאליו, אבל זה לא - באילת יש בעצם שתי ערים נפרדות. עיר נופש עם בריכות והופעות, ועיר מקומית שעובדת בשביל עיר הנופש, אבל מנותקת ממנה בכל אספקט אחר של החיים.

"התסכולים שלי היה תרבות, היה קשה לצרוך. אני חי בעיר תיירות אבל אירועי תרבות מגיעים לקהל המלונות. ועד מזמין זמר או זמרת. או מלון מזמין אומן או הצגה ואין כניסה. אני כתושב אילת חיפשתי בריכה לשחות בה. בעיר תיירות בחורף לתושבי העיר אין בריכת שחיה".

ולהפרדה שיניב מתאר יש מחיר. 

"אחד הדברים ששמתי לב כשגרתי באילת זו תחושת ניכור.או אי נחת. בטח שמת לב שדיברת עם המקומיים. אי נחת כזאת שיש בין המקומיים בעיקר לענף המלונאות. בכלל הפקקים, בגלל הזזת שדה התעופה. אין איפה לחנות, ותושבים מתלוננים, הם מקטרים על צפיפות במרכזי מסחר, ובאירועי תיירות התושבים לא מתקרבים, בטח לא טיילת. לחוף הים, מחכים עד יעבור זעם".

זה הכשל השוק הבסיסי בתעשיית התיירות: פיתוח מהיר ולא מבוקר שלה יכול פשוט לחסל אותה. כמו שקורה בברצלונה, בוונציה, ובערי נופש רבות בעולם כמו סן טרופה ואקפולקו - עיר שמתמלאת בבת אחת בהמון תיירים הופכת לצפופה, ממוסחרת ומשעממת, כי יש בה המון תיירים. במצב כזה, כבר קשה מאוד לשכנע עוד תיירים לבוא אליה.

"תיירות זה סקטור מאוד מיוחד. זה סקטור שמכלה את עצמו. פיתוח לא מושכל של תיירות וגידול לא מבוקר בכל צורה שהיא מכלה את התרבות המקומית ואת המשאבים הטבעיים".

אז מה אפשר לעשות? יניב לא קורא להפסיק את הפיתוח של אילת, אלא לפתח אותה אחרת. למצוא את האיכויות המקומיות שלה ולפתח אותן במקום לירות לכל הכיוונים. מתחת לפני השטח הן קיימות.

"באילת אחד הדברים הראשונים ששואלים אותך זה אם אתה אילתי. ואם אתה אילתי האם אתה יוספטלי. האם נולדת בבית חולים יוספטל. יש איזשהי תחושה של מקום".

האם זה באמת יכול לקרות? האם הספינה שנקראת אילת יכולה לשנות כיוון ולהפוך את עורה? 

יכול להיות שהיא חייבת.

כיום חיים בה 63,000 תושבים. הדירוג הסוציו אקונומי שלה הוא 6 מתוך 10 - כמו נתניה, אור יהודה ושלומי. האוכלוסיה בה גדולה אבל בקצב נמוך מהממוצע, מה שאומר שבהתחשב בריבוי הטבעי היא בעצם יורדת. קצב גידול המשרות - נמוך מהממוצע. השכר הממוצע גדל לאט מהממוצע. ו-70 אחוז מהתושבים, על פי עיריית אילת, עובדים בתיירות על כל סוגיה, כולל הסעות, מזון, והדרכת טיולים. או כמו שניסח את זה יוסי חן, מנכ"ל תאגיד התיירות אילת, שמשותף לעירייה ולבעלי המלונות - 

"אילת, יש תיירות, יש עיר, אין תיירות, אין עיר".

התיירות לאילת מתחלקת לשני חלקים.

לאילת מגיעים כל שנה כשניים וחצי מיליון תיירים. רובם, כשניים ורבע מיליון, הם ישראלים. תיירות שהיתה פעם צעירה יותר, בסגנון אני קופץ לאילת ושכולם יקפצו - והפכה עם השנים לתיירות משפחות בורגנית יחסית. חלק גדול מתיירות הפנים היא תיירות של כנסים אירועי ספורט ופסטיבלים. אלי לנקרי,  סגן וממלא מקום ראש עיריית אילת, הסביר לי שהתיירות הזו מתקיימת נגד כל הסיכויים. השמים פתוחים, היורו נמוך, שדה דב סגור, שדה התעופה רמון רחוק מהעיר, סיני מושכת תיירים, ואף על פי כן, 50 אחוז מכל תיירות הפנים בישראל מגיעה לאילת, והוא חושב שזו תהיה יהירות לשאוף ליותר.

הסוג השני, וזה הסוג המורכב יותר הוא תיירות חוץ.

ב-2018 הגיעו לאילת 213 אלף תיירים מחו"ל. רובם הגיעו מרוסיה. אחר כך - מצרפת, ארצות הברית, גרמניה, בריטניה, איטליה והולנד. לנו בתור ישראלים נשמע מוזר שמישהו בגרמניה או ברוסיה יעלה על מטוס כדי להגיע לאילת. לאן? להודיז שבטיילת הרודס? חסרים חופי ים בעולם? אבל לאילת יש נכס תיירותי אדיר שיש למעט ערים בעולם, משהו שאי אפשר למצוא גם לא ביוון, בפורטוגל או בטורקיה - חורף בקיץ. יחד עם הגאות העצומה בענף התיירות בשנים האחרונות, שמביאה איתה מיליוני מטיילים סקרנים כמעט לכל פינה בעולם, יש פה פוטנציאל.

הפוטנציאל הזה הוא לדעת אנשי העירייה המפתח לשיפור החיים של תושבי אילת. כי מעבר לאתגרים בתחום התיירות יש לאילת הרבה אתגרים אחרים: היא קטנה ומבודדת, יוקר המחיה בה גבוה מאוד בגלל עלות השינוע, וקשה לפתח בה ענפי תעסוקה שאינם תיירות. כדי להגדיל את מספר התיירים שמגיעים אליה מחו"ל. מאז 2015 משרד התיירות מתמרץ את חברות התעופה ב-60 יורו לכל כרטיס טיסה לאילת. במלים אחרות, על כל תייר שמגיע לאילת מחו"ל - המדינה שמה כסף. בשנת 2018 הסבסוד הזה הסתכם ביותר מ-8 מיליון יורו. 

זה עובד. ב-2015 נחתו בנמל התעופה בעובדה 33 אלף נוסעים, שהגיעו מאירופה לאילת. ב-2018 - 156 אלף.

אבל אז התברר שקרה משהו מאוד מוזר -  בעוד שמספר הנוסעים הנכנסים לאילת עלה - עליה של 26 אחוז בבדצמבר 2018 לעומת 2017 - מספר הלינות במלונות נשאר אותו דבר. ואם מסתכלים על חודש נובמבר באותה שנה, מספר הלינות אפילו ירד ב-28 אחוז.

לאן הם הלכו? 

 חלק מהתיירים שהגיעו לאילת בטיסה מוזלת על חשבון משרד התיירות כנראה ישנו באיירבנב. חלק אחר, 13 אחוז מהם עברו את הגבול באותו יום למצרים או לירדן. בהתאחדות המלונות השתתפו בהתחלה בסבסוד, עד שהם הבינו שהכסף הזה לא מגיע אליהם בחזרה, והפסיקו.

למה? כי התיירים האלה לא דומים בכלל לתיירי הכנסים וההכל כלול של המלונות על הטיילת. הם מחפשים משהו אחר.

מי שמכיר אותם ממש טוב הוא גל מור.

"שמי גל מור, אני יזם תיירות, ואני אחד הבעלים והמנהלים בחברת אברהם הוסטלס וטורס"

צליל: בקומה הראשונה של אברהם הוסטל בתל אביב יש לאונג' ענק, בבוקר הוא חדר אוכל, אחר כך הוא הופך להאב שאנשים יושבים בו לעבוד וקובעים בו פגישות, ובערב הוא נעשה בר ומועדון הופעות. בקומות שמעליו ישנים עד 400 תיירים מכל העולם, בחדרי דורמז משותפים שמיטה בהם עולה 102 שקל ללילה, או בחדרים פרטיים פשוטים, החל מ-300 שקל ללילה. בלאונג' הזה, וגם על הגג ובחדר היוגה ובאולם התערוכות, הם פוגשים את התרבות המקומית. בשבוע שבו אני מגיעה למשל יש פופ אפ אוכל הודי, מסיבת ניינטיז, ערב ציור ובירה שנקרא פיינט אנד פיינט, תערוכה של שבוע האיור ותערוכה של אמנים יוצאי אתיופיה. האורחים מוזמנים להשתתף גם בסדנת בישול ישראלי, בסיור לגדה המערבית או לקיבוץ, ובשיעורי יוגה שעליהם משלמים כמה שרוצים. הפרויקט שגל עובד עליו עכשיו הוא לפתוח הוסטל חדש של החברה באילת, הוסטל שמיועד לקהל דומה לזה שבתל אביב.

מי זה הקהל הזה? התיירים של אברהם הוסטלס הם לא ישראלים, לא מגיעים בקבוצות, הם לא צליינים, לא חברי תגלית, הם מטיילים עצמאים. אנשים שנכנסו לסקיי סקאנר ולטריפ אדווייזר והגיעו לפה. הרשת שלהם היא תופעה חריגה במלונאות הישראלית - אבל לא העולמית. מה שמניע את ההצלחה שלה הוא שינוי דורי, גלובלי, שמתרחש בתעשיית התיירות ומעצב אותה מחדש. וגל שם את האצבע על משהו מאוד מדוייק.

"אנשים מאילת לא אומרים: "אני נוסע לאילת", הם אומרים: "אני נוסע להרודס", או: "אני נוסע לקלאב-הוטל", זה מה שמגדיר אותם וזה מה שמגדיר את החוויה שלהם בעיר".

וזה בסדר גמור, אבל זה לא יקח את אילת רחוק. כי התיירים מחו"ל שהיא מנסה למשוך מחפשים משהו אחר. הם לא רוצים לנסוע למותג, אלא למקום. 

"אם בעבר התיירות הרבה יותר, התיירים והתיירות של הבייבי בום, הרבה יותר חיפשה איזשהו פאר, איזה שהוא הוד והדר, איזה שהוא... משהו שהוא גם מרגיש להם מפנק מאוד מבחינת הפאר והתשתיות וגם סוג של סמל סטטוס, איזה מלון, כמו באילת" -

אם אתם בני 20, 30 או 40, סביר להניח שככה ההורים שלכם היו רגילים לטייל. אבל אתכם זה לא ממש מעניין. התיירים של היום מחפשים משהו אחר לגמרי.

"זה לא חייב להיות מפואר, זה לא חייב לפנק, וגם זה מיותר אם זה כזה וצריך לשלם על זה, הם יעדיפו הרבה יותר לבוא ולישון בחדר מסודר ואת יתרת התקציב שהם חוסכים על חדר שהוא מפואר להוציא בחוויות.  חוויות יכולות להיות סיורים, זה יכול להיות חוויות קולינריות, זה יכול להיות טיולים, ומיליון ואחד דברים שהם חווייתיים והם הרבה יותר אוריינטציה של ההגדרה של התרבות המקומית, מאשר... לשבת במלון ולאכול ולשתות כמו שאפשר לעשות בכל מלון, בכל, בכל הילטון בעולם, פחות או יותר".

צליל: התיירים האלה הם פלח הולך וגדל משוק התיירות. זה הפלח שעליו נשענת airbnb, למשל. הוא מקיים רשתות הוסטלים וחברות לואוקוסט. ולתיירים כאלה אין מה לחפש באילת. לפעמים הם מבינים את זה רק אחרי שהם מגיעים. 

"הוסטלים אין בסדר גודל של מה שאנחנו נותנים, ובסטנדרט של מה שאנחנו נותנים, יש דברים קטנים שנמצאים שם הרבה שנים... והם מוצאים את עצמם או שם או בדירות אייר בי&בי, חלקם גם מנסים את מזלם בקמפינג, או אלטרנטיבות שהן עוד יותר זולות".

אחרי שהתיירים האלה מגיעים לכאן ואחרי שהם מתמקמים בדירת האיירבנב שלהם, או בחדר קטן בהוסטל בלי חלון, הם מגלים שאין להם מה לעשות. 

אלה אותם תיירים שאורי שיש הראה לי על החוף באילת. התיירות הענייה שלא מבזבזת כסף. גל אומר שתיירים כאלה, שמגיעים בטיסות לואו קוסט, מוציאים בסופו של דבר בחופשה שלהם את אותו כסף כמו תיירים מהסוג הישן שהולכים למלון יקר. אם יש להם על מה.

"אין להם את הדבר הרלוונטי שעליו להוציא את הכסף בעיר, את מה שלהם מעניין להוציא כסף, זה יכול להיות סיורי לילה למועדונים וברים, זה יכול להיות... מקומות אותנטיים לאכול בהם... לכן הם מתאכזבים הרבה".

מה שמעלה את השאלה - למה אנחנו משקיעים כסף בלהטיס אותם לפה בכלל?

"במקרה הטוב הם לא ממליצים לחברים שלהם, ובמקרה הפחות טוב הם מבטאים את האכזבה שלהם, כאילו אוקיי היה כרטיס ולא משהו עם תמורה, כאילו, המלון היה סתם יקר, המלונות יקרים ולא מעניינים, מעבר למלונות לא קורה שום דבר רלוונטי ברמה התרבותית שיכולנו להתחבר אליו ולהבין אותו ולהינות ממנו, בסדר".

מצב שבו מגיעים תיירים ומתאכזבים הוא לדעת גל יותר גרוע מכך שלא יגיעו תיירים בכלל, כי התיירים האלה יכתבו ברשתות ויספרו לחברים שלהם על כרטיס הטיסה ב-50 יורו שלקח אותם למלכודת תיירים משעממת עם מלונות ב-250 דולר ללילה. עד שעולם התיירות יבין את הטריק והם יפסיקו לבוא.

הנתונים מאשרים את התזה של גל. על פי השוואה לערי נופש אחרות בעולם, שנערכה עבור משרד האוצר ב-2016, המלונות באילת יקרים ביחס לערי נופש דומות אחרות בעולם. האיכות שלהם נמוכה יותר, וכך גם התמורה לכסף. בפעילות פנאי אילת קיבלה את הציון הנמוך ביותר.

זאת אומרת שכדי להפוך לעיר תיירות עולמית, שתיירים מהעולם מגיעים אליה וגם לא מתאכזבים, אילת צריכה להפוך למקום. לא לרצועת חוף שיש בה מלונות זהים למלונות אחרים, אלא למקום ספציפי. כזה שנוסעים אליו, כמו שנוסעים למשל לסיני או ליוון. כדי לנפוש, כן אבל במקום הספציפי הזה. להנות מהתרבות שלו, לאכול את האוכל שלו. וכזה שהמקומיים שחיים בו הם חלק מהחוויה, ולא מעמד משרתים מנותק מהעיר. אבל מה התרבות המקומית של אילת? מה האוכל המזוהה איתה? איך תיראה החוויה התיירותית הספציפית שהיא יכולה להציע? זה לא ברור. 

וזה כאב הראש הנוכחי של גל. בהוסטל שיפתח בחודשים הקרובים באילת, ליד התחנה המרכזית של העיר, אנשי אברהם הוסטל ינסו לתווך עבור התיירים האלה את מעט התרבות המקומית שהם מצאו. קשה לו להגדיר במלים מהי בדיוק התרבות המקומית הזאת, אבל מהשיחה איתו, ועם יניב בלחסן, שמכיר כל פינה בעיר, אני מתחילה לקבל מושג. שניהם מדברים על חיבור לטבע, לנופי הערבה, ולשונית האלמוגים ותיירות הצלילה. על מאכלי ים ודגים, ועל חיבור אזורי לסיני ולעקבה. תנועה קטנה אבל קבועה של אנשים וכסף למקומות האלה יכולה לסייע לכך שבאמת תתפתח שם תרבות מקומית. בין השורות שלהם אפשר ללקט התחלה של חזון כזה, של עיר חוף נינוחה, קרובה לטבע, שקטה ומרוחקת.

"צריך להשקיע יותר.  במפורש".

זה אלי לנקרי, סגן וממלא מקום ראש עיריית אילת. הוא לא מחזיק את תיק התיירות בעיר אבל הוא מי שכל מי שדיברתי איתו אמר שאם אני רוצה להבין מה קורה בעיריה, כדאי לדבר איתו.

אני מעלה את הרעיונות של גל ויניב בפני אלי והוא לא מתנגד. הוא מסכים שכדי להביא לאילת יותר תיירות חוץ צריך לשפר ולגוון את החוויה התיירותית באילת. לשפץ את קו החוף, לשדרג את תיירות הצלילה, לפתח את התיירות הסביבתית, ואת הממשק עם הטבע שמסביב לאילת. לבנות מלונות חדשים, מגוונים יותר, ולסלול קו רכבת לעיר. את הדיבורים על לוקאליות ועל המחסור בפעילויות פנאי ותרבות הוא מאשר בסיסמה, שגם חוזרת על עצמה מצד תאגיד התיירות אילת - צריך ליצוק תוכן לעיר. את הציון הנמוך שנותנים התיירים לאילת בגזרת הפנאי תרגמו באילת ל"ווינטר סאן פסטיבל", סדרה של 35 פסטיבלי חורף. אם אתם מאזינים לפרק הזה כשהוא יצא, ביום רביעי, ה-15 בינואר 2020, מחר יפתח באילת פסטיבל "אמנות בצבעים", ובשבועות הבאים יתקיימו גם פסטיבל מוזיקה קאמרית, פסטיבל ישראמן - שזה תחרות טריאתלון, פסטיבל גיטרה ופסטיבל תיאטרון רחוב. הם אמורים למשוך תיירים ולגרום להם לצאת מהמלונות. אבל זה לא מספיק.

"צריך ליישם את התכנית האסטרטגית של העיר. הנה היא כאן. את רואה את זה?..."

אלי מניח על השולחן ספר עב כרס: תכנית אסטרטגית לאילת, 26 במאי 2016. התכנית, שהוכנה על ידי משרד PWC, כוללת את כל מה שהוא אמר והרבה יותר. למשל, פיתוח תיירות ספורט אתגרי, בניית 6,000 חדרי מלון חדשים ברמת 3-4 כוכבים, סלילת שבילי אופניים, וגם: גיוון מקומות תעסוקה, כדי שאילת לא תהיה תלויה כל כך בתיירות. הקמת מרכזי פיתוח בתחומי התיירות והחקלאות הימית, תקצוב נוסף של החינוך באילת כדי להעלות את רמת ההון האנושי, הרחבת בית החולים יוספטל. כל זה, על פי התכנית, יהפוך את אילת עד שנת 2031 למטרופולין החמישי במדינת ישראל, לעיר נופש בעלת מיתוג ברור, כמו דאבוס, לימסול או אגאדיר. עיר בת 110 אלף תושבים, עם שירותי בטחון, חינוך ובריאות מהמעלה הראשונה, שמגיעים אליה כל שנה 4 מיליון תיירים. 

המחיר - הוצאה חד פעמים של מיליארד ו-400 מיליון שקל, ועוד חצי מיליארד שקל כל שנה - השקעה שהתשואה עליה תהיה 26 אחוז.

אבל את זה אילת לא יכולה לעשות לבד. 

"מה הסיכוי שזה יקרה?

- אין לי תשובה. תראי. אני יכול להגיד לך, זה יישמע אולי לא טוב, אם זה היה תלוי בנו היינו במקום אחר היום. אין לנו יכולת להשקיע מאות מיליונים או מיליארדים

לא השקיעו בכם מספיק?

ברור. ברור".

ב-4 באוגוסט 2019, בסמוך לסגירת שדה דב, עברה החלטת ממשלה 4662, תכנית רב-שנתית לפיתוח אילת וחבל אילות. ההחלטה כוללת תקצוב של חלק מהסעיפים שדיברנו עליהם קודם - מרכז כנסים, שיפוץ הטיילת ושיווק אילת בעולם. התכנית כוללת גם השקעות בתחום הבריאות, התחבורה והחקלאות הימית - כל אלה בהשקעה של 800 מיליון שקל. אבל זו מראית עין. רוב התכניות שמוזכרות בהחלטה הזו, בעיקר אלה שקשורות בתיירות, כבר תוקצבו בעבר. 

פנינו למשרד האוצר בנושא הזה כמה פעמים וביקשנו להבין מה התכנית של המדינה לגבי השקעה באילת, לגבי קו רכבת. רצינו גם לדעת אם זה נכון שמשרד האוצר דורש שבתמורה להשקעה האילתים יתחילו לשלם מע"מ, ואם זה נכון שלדעתם השקעה בעיר היא לא כדאית. אבל לא קיבלנו שום תשובות. לא לציטוט ולא אוף רקורד.

שינוי הוא לא רק עניין של השקעה ממשלתית אלא גם של חזון ותפיסת עולם. בשיחות שלי עם עיריית אילת ועם תאגיד התיירות אילת הוזכרו שוב ושוב הפסטיבלים והצורך לגוון את העיר באטרקציות ובחוויות ונראה שנעשים שם מאמצים בנושא הזה. אבל מעבר לזה לא ראיתי חזון מקומי כלשהו. הם מעוניינים בכל היוזמות, ושיש להם מה להציע לכל אחד. בשבוע שעבר התפטר מחזיק תיק התיירות בעיריית אילת, מתן בארי מרשימת הצעירים, לאחר שהעירייה לא אפשרה לו לממש את המדיניות שלו, שהיא, כפי שאמר בראיון לידיעות אילת - "להחזיר לאילת את הצעירים ואת תחושת החופש והליברליות שהיתה כאן בשנות ה-80 וה-90".

ניצנים של אילת כזאת ככל הנראה קיימים. יניב מגלה לי כמה סודות כאלה, שתיירים לא מכירים - מבשלת סוף למשל, שבה מייצרים בירה מקומית ואפשר גם לערוך סיורים ולראות את התהליך. או מסעדת מאכלי ים שנקראת פיתגורס, או בית וויליאמס שיש בו בקתות קטנות ואווירה שמזכירה את סיני, או אתר הקמפינג המדברי החווה של בני. או מועדון צלילות.

מועדון צלילות נמצא בחוף הדרומי. האוטובוס אליו משדה התעופה רמון נוסע כמעט עד הגבול עם מצרים, ועוצר ליד בית הארחה מדברי. מתחתיו, מתחת לסככות טבעיות, נמצאת החצר של המועדון. יש שם בר ושולחנות פיקניק, וארבע קערות לשטיפת כלים, כי אין פה חד פעמי. ליד אחד השולחנות יושב בר. הוא  בן 32, במקור מקיבוץ יפתח, ועם לוק כללי של נועם טור בעונה הראשונה של הישרדות. 

בר מסביר על הייחודיות של המועדון - צלילה מודרכת, ששמה דגש על שמירה על השונית, ובית ספר שמשתדל להקטין כמה שיותר את טביעת כף הרגל האקולוגית שלו. המועדון גם השתתף יחד עם ארגוני סביבה אחרים באילת ביוזמה שהתקיימה הקיץ בפסטיבל ג'ז בים האדום. הם מכרו למבקרים 3,000 כוסות רב פעמיות, והפכו את הפסטיבל לנקי פסטיבל מכוסות חד פעמיות. 

הוא רואה את עצמו ואת המועדון כחלק מאילת של העתיד. מקום של תיירות מקומית, אקולוגית וקרובה לטבע, ומאמין שככל שהזמן יעבור יותר ויותר תיירים יתעניינו בהשלכות האקולוגיות של הטיול שלהם ויחפשו מקומות שלוקחים אחריות על הנושא הזה.

 "יש את המגמה הזאת של לצאת מהלובי והחדרי אוכל העמוסים ולהגיע לחופשה שלי הקטנה הזאת שאני עם המשפחה שלי והחברים שלי ולהתחבר, לצאת החוצה לכיוון הטבע. החופשה האמיתית היא קורית בחוץ".

אז האם אילת יכולה להשתנות?

האם יום אחד היא תהפוך ליעד לתיירים מעודכנים וסקרנים, אוהבי טבע וצלילה, מודעים אקולוגית, חומדי קולינריה ישראלית, טיולים במדבר, וחופים בלתי נגועים? מין סיני עירונית, שיש בה אנשים ומה לעשות אבל גם אלטרנטיבה לאורח החיים המוגזם שלנו?

ביציאה משם, רגע לפני שאני ממשיכה לפגישה הבאה שלי, אני מספיקה לעמוד רגע בשקט של החוף הדרומי. להרגיש את הרוח החמה של אילת על הפנים, ולהסתכל על הנוף של המפרץ.

הוא עדיין מרגש.

*

אנחנו היינו חיות כיס והפרק הזה הוא פרק שני מתוך שני פרקים שהקלטנו באילת - הפרק הקודם נקרא "החולמים אחר השמש", יצרה אותו דנה פרנק ואתם מוזמנים להאזין לו בכל אפליקציה או באתר שלנו. העורך של חיות כיס הוא רום אטיק, על הסאונד אסף רפפורט, במערכת גם דנה פרנק ושאול אמסטרדמסקי. תודה רבה לד"ר יניב בלחסן שעזר לי לפתח את הראיון ולמצוא את המרואיינים. אתם מוזמנים להיכנס לקבוצה שלנו בפייסבוק ולכתוב לנו על חוויית התיירות שלכם מאילת ומה דעתכם על העתיד שלה. אני צליל אברהם, תודה רבה שהאזנתם.