צליל: היי, אתם על חיות כיס. אני צליל אברהם

דנה: ואני דנה פרנק

צליל: דנה, תחזרי רגע ל-1 בינואר שנת 2010.

דנה: אוקיי

צליל: מה את רואה?

דנה: אוי אני לבושה זוועה.

צליל: ואם היית יכולה לתת עצה אחת לדנה ההיא, מה היית אומרת לה?

דנה: מאיפה להתחיל?

צליל: עצה כלכלית.

דנה: אה. לקבל מלגה. בלימודים. כי הציעו לי מלגת הצטיינות, והייתי כזה לא לא, אני מהמעמד הבינוני. שאנשים שממש אין להם יקבלו מלגה. ככה חשבתי שהעולם עובד, מבינה? אז זאת הייתה טעות של שלושים אלף שקל. מה את היית אומרת לעצמך?

צליל: הייתי אומרת לעצמי שביום שבו תיכנסי למינוס לא יקרה כלום. אף ציפור לא תצייץ. אף נורה אדומה לא תידלק באתר של הבנק. אף אחד לא יתקשר לצעוק עלייך. ולכן, את עלולה לחשוב שזה לא עניין גדול. אבל זה כן. זה עולה לך הרבה כסף וזה בור שיקח לך זמן מה לצאת ממנו.

דנה: ועל זה אנחנו מדברות היום. הפרויקט של חיות כיס לסיכום שנות העשרה

צליל: תודו שזה מה שהיה חסר לכם, פרויקט סיכום עשור - 

דנה: הפרויקט שלנו  עוסק בדיוק בשאלה מה למדנו על כסף?

בשבוע שעבר נפגשנו עם אנשים מגיל 16 עד 90 ושאלנו את כולם מה למדתם על כסף בעשור האחרון.

צליל: מה הם יכולים ללמד על כסף את מי שצעיר מהם בעשר שנים. שאלנו את בני ה-30 הם יכולים ללמד את בני ה-20. את בני ה-40 מה צריך לדעת על כסף מי שעכשיו בן 30. וכן הלאה.

דנה: אז השבוע בחיות כיס - מה למדתי בעשור האחרון על כסף? עצות כלכליות מבני 16 עד 90. זה פרויקט מולטי-פלטפורם שמתפרסם גם כסרטון בעמוד הפייסבוק וביוטיוב של כאן.

צליל: שנתחיל?

שנות העשרה: ליהי

"קוראים לי ליהי, אני בת 16 ואני עושה סליים. יש לי עמוד אינסטגרם עם 135 אלף עוקבים"

צליל: רגע רגע רגע, - את יודעת מה זה סליים?

דנה: כן

צליל: אוקיי, מה זה סליים? תסבירי למאזינים שלא מכירים

דנה: זה, אה, זה - בטח לליהי יש הסבר טוב -

ליהי: "סליים זה מין חומר שבמדע המצב צבירה שלו לא מוגדר, משהו בין מוצק לנוזל, זה משחק שילדים ממש אוהבים אותו כי הוא עונה גם על צרכים של מגע וגם הסאונדים שהוא מייצר ממש נעימים ומספקים. ככה מגדירים את זה".

צליל: בקיצור, הגוש המגעיל הזה עם נצנצים שילדים משחקים איתו.

דנה: והמשחק הזה הוא הביזנס של ליהי. זה התחיל בתור תחביב, משהו שהיא מצאה באינסטוש ועפה עליו. 

ליהי: "וברגע שהצלחתי לעשות משהו מזה אמרתי למה לא לפתוח עמוד אינסטגרם ולשתף את זה עם העולם.ֶ לאט לאט העליתי מתכונים... הגעתי".

צליל: הגעת לאן?

ליהי: "135 אלף עוקבים".

צליל: מה זה אומר בשקלים?

ליהי: "וואי, לא יודעת לומר לך… כעיקרון פוטנציאל של אינסטגרם מבחינת פוסטים זה משהו אחד, ומה שעשיתי עם זה מבחינת הלשווק את המכירה של הסליימים שלי זה משהו אחר.  בחופש הגדול הייתי מוכרת סליים אם היינו עושים מכירות בקניונים, באירועים. הייתי מגיעה לימי הולדת של ילדות, יש פוטנציאל".

צליל: אז יש לך עסק שאת מרוויחה כסף. אם נגיד יש ילד או ילדה בגילך או צעירים ממך בשנתיים שלוש והם רוצים גם מה הכי חשוב שהם יידעו?

ליהי: "הדבר הכי חשוב שהם יידעו זה שהם צריכים בטח ברשתות החברתיות להביא את עצמם. עמודים של סליים יש עשרות אבל את הייחודיות ומה שהילדים מחפשים ורוצים לראות את תמצאי לצורך העניין אצלי או אצל עוד כמה בנות שמביאות את עצמן ומביאות משהו אחר.

"עוד משהו שאני מאמינה בו זה שדווקא בגילאים היותר קטנים שהרבה פעמים בבית ספר חווים בריונות או חרמות, המקום ברשתות להראות טיפה אחרת, משהו אחר ממך, אז לא להתבייש ולפתוח את העמוד למרות שאולי זה נראה שיצחקו עליי בשכבה. באינסטגרם או ברשת חברתית אחרת ממש אתה נפתח לקהילה הרבה יותר רחבה ולהרבה יותר אנשים שיכול להיות שמתחברים אליך גם אם אחרים בשכבה פחות. אז כן להראות את מה שאתה ומי שאתה ברשת החברתית למרות שנראה לך בשכבה שפחות זורם".

צליל: זה מהניסיון שלך?

ליהי: "כן. כשהייתי יותר קטנה כן חוויתי, קצת הצקות וקצת בריונות וזה משהו שאני מאמינה שכל אחד חווה גם מי שהוא לכאורה יותר מקובל ואני יודעת שהרשת החברתית עזרה לי להביא את עצמי להמון המון אנשים בדיוק כמו שאני. וכאילו להראות מה אני שווה ואיך שאני שווה ופשוט אהבו את זה".

שנות העשרה: שירלי

דנה: רבים משקרים לנו שגיל ההתבגרות הן השנים היפות ביותר, ואני רוצה להגיד לכם: חרטא. תיכון זאת תקופה קשה.

צליל: מזל שיש את שנות ה-20 לחיינו כדי להחלים מהן. אוי, זאת גם תקופה ממש קשה.

שירלי: "אוקיי אז קוראים לי שירלי פנקר, אני בת 20 מירוחם",

דנה: את מבינה ששירלי והמאה ה-21 הן בנות אותו הגיל, כן?

צליל: אה וואו. נולדה ב-99

דנה: בכל מקרה, לשירלי יש פרט מעניין בביוגרפיה שלה - 

שירלי: "אני כבדת שמיעה אבל אני שומעת ואני פשוט שומעת קצת פחות טוב ממך. אני גדלתי בסביבה שומעת, ההורים שלי שומעים האחיות שלי שומעות, אני למדתי בבצפר רגיל, שכל התלמידים בו שומעים. ורק אחרי שקיבלתי את הפטור מהצבא בעצם הבנתי שאני לא יכולה לעשות שירות צבאי כמו כולם ואמרתי אוקיי מה אני עושה עכשיו, וגיליתי שיש מוסד כזה מקום שנקרא השירות הלאומי ואני בחרתי להתנדב עם חירשים ששם בעצם זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי עוד ילדים ובני נוער שהם כמוני עם מכשיר שמיעה ועם שתלים ואף פעם לא נחשפתי לזה. והם בעצם חשפו בפניי את העולם הזה של חירשים ואת שפת הסימנים שהיא שפה מדהימה שהתאהבתי בה. ובמשך שנתיים למדתי את השפה הזאת, לא ידעתי אותה לפני כן והחלטתי שאני רוצה ללמוד את זה באופן מקצועי ולהיות מתורגמנית".

צליל: ממרומי גיל עשרים, לשירלי יש טיפ אחד חשוב לתיכוניסטים ולתיכוניסטיות:

שירלי: "העצה שלי היא פשוט להירגע. אני בתקופת התיכון הגברתי גם 5 יח"ל מ"מ, גם 5 יחידות אנגלית, 10 יחידות ביולוגיה, 5 יחידות כימיה, 5 יחידות תקשורת אני הגברתי מלא מקצועות וזה עשה עליי לחץ עצום, והפעיל עליי המון עומס שלא הצלחתי לשלב גם וגם. אני חושבת שהרגשתי לחץ לא נאמר, בלתי נראה אפשר לומר, של להוכיח את עצמי כל הזמן להראות שאני יכולה, שאני מסוגלת. והשאיפות שלי והציפיות שלי מעצמי הפכו להיות יותר מדי גבוהות ולא הצלחתי לתמרן גם חיי חברה וגם חיי לימודים אז אמרתי אוקיי, אם א"א גם וגם נלך רק על לימודים. ו… נורא היה לי חשוב התעודת בגרות הדף הזה שאני אצא איתו אחרי זה. ואמרתי הוא צריך להיות מושלם! כך אומרים לנו, שלא יקבלו אותי לשום אוניברסיטה אם הוא לא יהיה מושלם. ועכשיו אני מבינה שזה לא ככה. עובדה אני לומדת עכשיו מקצוע שללימודי מתורגמנות לא הייתי צריכה לא פסיכומטרי, וגם התעודת בגרות לא ביקשו ממני 5 יחידות מ"מ או אנגלית. אז אני מבינה שאפשר להצליח, אני לא אומרת לזלזל בזה ולא ללמוד ולא להגיע לבי"ס, ממש לא. אני פשוט אומרת לא להשתגע, לא להתחרפן, לשמור על עצמך, לשמור על הבריאות שלך ולקחת הכל בפרופורציות, זה הכי חשוב".

דנה: באמת, אם אתם בתיכון ואתם מאזינים לחיות כיס, אז תדעו את זה: אין באמת תיק אישי שהולך ללוות אתכם כל החיים 

צליל: וזה שאתה בן לא אומר שאתה חייב להגביר פיזיקה

דנה: אם כי מוסרים לי באוזניה שרום העורך הגביר פיזיקה

צליל: האמת, מרשים. 

דנה: הגם את, צליל?

צליל: אממ כן טוב אני בתיכון לקחתי הכל יותר מדי בפרופורציות אם אפשר להגיד. הייתי צריכה איזה שירלי שתגיד לי שאפשר גם לעשות חמש יחידות במשהו.

שנות ה-20: נריה

"אז נריה, בן 32, עליתי מברזיל. אני נשוי לסופי, גם עולה מאנגליה. יש לנו שלושה בנים. עובד בסטארטאפ בשם בלוקס פה בת"א בתחום הקריפטו currency. וגם יש לי מיזם שעוזר לעולים חדשים למצוא עבודה בארץ".

דנה: מה שאני אוהבת בלדבר עם עולים חדשים זה שהם כאילו נורא מנומסים אבל בסבטקסט הם אומרים לך על ישראל את כל האמת בפרצוף. מה שחשוב בישראל זה להכיר מישהו בכל מקום.

צליל: אם נריה היה צריך לחלק גלויה לכל עולה חדש בנתב"ג כנראה שזה מה שהיה כתוב שם: 

"בעצם אני חושב שהאתגר הכי גדול היום של כל עולה ואפילו כל ישראלי שהוא זה קשרים והקשרים מאוד עוזרים לכולם היום. להיות ב, אפילו להיות בפגייה בבי"ח או בביטוח לאומי או למצוא עבודה, כל דבר אנחנו צריכים מישהו שיעזור לנו, או שפרוטקציה כמו שאומרים וכו'. ולכן הנטוורקינג שאני קורא לזה משהו מאוד חשוב, ומשהו שלעולים חדשים אין. וגם הרבה פעמים ישראלים לא דאגו לזה עד הרגע שהם צריכים לחפש עבודה".

דנה: נריה, תדע שישראלים מבוגרים קוראים לזה ויטמין פי. 

צליל: דנה, את תהיי אבא נהדר. 

דנה: תודה! בכל מקרה, קשרים זה דבר טוב בכל מקום, אבל אם להתמקד - הם חשובים במיוחד בעולם העבודה. ואיך עושים את זה? היום זה פשוט יותר מתמיד. נריה מחבב במיוחד את לינקדאין, רשת חברתית למחפשי עבודה. הוא אומר: פשוט תשלחו הודעה. 

"דרך הלינקדאין אנשים שיש להם אותו מקצוע כמו שלך, לפגוש, לדבר, אפשר גם שיחת טלפון, כמובן שפנים אל פנים זה יותר משמעותי, המיטאפים בדרך כלל מאוד מלמדים, מכיר אנשים באותו סגנון, באותה נישה שלך".  

דנה: נריה ממליץ לנסות להגיע למצב שיש לכם מנטור. מישהו שעובד בעבודת החלומות שלכם ושיסכים להדריך אתכם ולתת לכם עצות בדרך לשם.

צליל: טוב, קשר אישי עם מנטור שהוא מאסטר בתחום שלך זה דבר נהדר, ברור, אבל איך יוצרים כזה?

דנה: יש שיקוי מיוחד שעוזר במטרה הזאת. הוא נקרא קפה. פשוט להציע לשבת לקפה. 

"ומקסימום מה שיקרה, בזבזת 30 ש"ח על הקפה הזה אבל לפחות הכרת עוד מישהו, הרחבת את הנטוורק שלך, וזה יכול לתת לך איזה הכוונה מסויימת לתחום וכל דבר בחיים". 

שנות ה-30: נע'ם

צליל: העצה הבאה היא לגיל שלנו - שנות השלושים -  ואולי בגלל זה היא עניינה אותי במיוחד. אבל אני חושבת שלא רק.

"אוקיי אז אני נע'ם נסראללה, אני בת 41 ואני מקלאנסווה, אני כיום רכזת תעסוקה במרכזי ראיין, ובמיוחד במרכז טירה, אני עובדת בשלוחת קלאנסווה, בעיר שלי".

דנה: נע'ם היא רכזת תעסוקה במרכזי ריאן, שהוקמו כדי להתמודד עם אחת הבעיות הגדולות בישראל: אחוזי התעסוקה הנמוכים של נשים ערביות. נע'ם דואגת להכשרות מקצועיות ומלווה נשים שיוצאות לשוק העבודה. אבל לפני עשרים שנה, היא הייתה במקום אחר לגמרי. 

נע'ם: "אני, כשילדתי את הבן שלי, נתנו לי זריקת אפידורל ובזריקת אפידורל שיתקו לי את הרגליים, ולאחר מכן האבא של הילד שלי, כאילו עזב אותנו, ונשארנו אני והבן שלי אחמד, גידלנו אחד את השני, אני הייתי בת 19 והוא... כן, אנחנו גידלנו אחד את השני. וזהו".

צליל: אז את כל מה שאת עושה את עושה גם תוך כדי שאת מתמודדת עם נכות.

נע'ם: "נכות, כן. וחד הוריות. נכון".

צליל: אולי תסבירי מה הנכות שלך? כי ברדיו לא רואים.

נע'ם: "אני הולכת עם קביים, אני מוגבלת בהליכה, אני לא יכולה לעמוד בלי, כאילו כל ההסתמכות שלי, הרגליים שלי זה הקביים שלי. התרחקתי מכל עשייה ומכל לימודים, ומכל דבר, כמעט עשרה שנים", 

צליל: אחרי עשור משהו השתנה. זה התחיל כשנרם גילתה שביישוב שלה אין פרויקט מחשב לכל ילד.

נע'ם: "הבנתי שהעירייה אצלנו לא משתתפת בתקציב והתחלתי להעלות את זה לשיח דרך פייסבוק ודרך האתר המקומי בעיר, ומשם קיבלתי תשובה כל כך זוועתית שזה לא עניינך ואין לנו זמן לאנשים כמוך. אוקיי, ואז אני החלטתי שאני אגרום להם שיהיה להם זמן לאנשים כמוני, והייתי מועמדת בבחירות המקומיות אצלנו בעיר, לצערי הרב, כמעט והגענו, אבל לא הגענו, לא הצלחנו לקבל... מקום, בעירייה, אבל... מה שכן קרה, שהפרויקט הזה, הם לקחו את היוזמה והביאו אותו לעיר, ואז אני הרגשתי שאני כן יש לי השפעה, אנשים מאמינים בי ושומעים אותי ואז החלטתי שאני לא הולכת להיות מורה".

צליל: היא הפכה למעורבת בקהילה, התמודדה בבחירות המקומיות, עשתה תואר ראשון ושני, סיימה את שניהם בהצטיינות, ואז התחילה לעבוד כרכזת של פרויקט תעסוקה לנשים. 

דנה: וכל זה אחרי גיל 30. אז אם אתן מאזינות לחיות כיס ואתן מרגישות שעדיין לא מצאתן את מקומכן בעולם ואולי זה כבר היה אמור לקרות - תדעו שנרם עשתה את זה וזה לגמרי אפשרי. 

צליל: מכל הניסיון חיים הזה, מה, מה למדת על עבודה ועל כסף? שאת חושבת שחשוב שנשים צעירות ממך ידעו?

נע'ם: "תמיד לחשוב על העצמאות הכלכלית שלך. אני מאוד מעריכה את המוסד הנישואין, אני מאוד מעריכה את זה שנשים סומכת על בן הזוג שלהן, במיוחד נשים ערביות, אבל אני כן רוצה לחשוב על סיטואציות שקורה מצבים חריגים שבן הזוג לא כאן, נוטש, או הולך לעולמו, ואז האישה נשארת ללא כל יכולת התנהלות כלכלית. כלומר להיות חלק ושותפה מכל ההתנהלות הכלכלית... של המשפחה, להבין ולדאוג לסגור חשבוניות, ללכת לדואר, ללכת לבנק, להבין איך כל המערכת הזאת עובדת ולהיות חלק ממנה, ובכך גם לפתח את היכולות האישיות, לצאת, ללמוד, לבנות את העולם התעסוקתי שלה ולהיות עם יכולת... פרנסה כלכלית ועצמאית מבחינה זו".

צליל: אז לא להישען על הבן זוג ולהמשיך ללמוד.

דנה: מה שאני לוקחת מהסיפור של נרם הוא לא לפחד לעשות לעצמך מקום בעולם. 

צליל: לגמרי. 

דנה: מה שמביא אותנו הישר לשנות הארבעים. 

שנות ה-40: רחלי

"שמי רחלי, רחלי בוחבוט, אני בת 53 ואני... יועצת זוגית ומנחת הורים לגיל הרך, גיל ההתבגרות וילדים עם הפרעות של קשב וריכוז, ואני גם מדריכת פולין".

צליל: אני שואלת את עצמי, איזה עצה כלכלית צריכים אנשים בני 40 פלוס? איזה דגם של אופניים לקנות בדקתלון? איפה אפשר לעשות סדנת טעימות יין? האם עדיף להתגרש ברבנות או בבית דין לענייני משפחה?

דנה: אל תהיי יהירה, ישמיעו לך את הקטע הזה בדיוק ליום הולדת 40 שלך.

צליל: כן את צודקת. האמת היא שרחלי בוחבוט קלעה בול, אני חושבת, עם העצה לגילאי 40 - היא תדבר על הסבה מקצועית.

רחלי: "אני חושבת שהבעיה בעיקר של אנשים שמגיעים לגיל 40, זה שהם מפחדים לעשות שינוי, שהם נמצאים כבר מבחינת מעגל העבודה, בשלב כזה שלא תמיד ששים... מקומות עבודה לא תמיד ששים לגייס אותם לעבוד, כי הם כבר בני 40. העצה שלי למי שמרגיש תקוע, ולא ממומש, ולא מוערך אולי גם, זה לקום וללכת, אנחנו נולדנו פה כדי לממש את עצמנו, כדי להינות מהחיים האלה, כדי להרגיש שמעריכים אותנו, שאנחנו עושים את הדברים הנכונים".

צליל: מה עשית לפני כן?

רחלי: "נוער שוליים, ריכזתי מסגרות של חינוך בלתי פורמלי, של בני נוער של... חבר'ה צעירים יותר, הייתי סוכנת נסיעות, עשיתי הרבה מאוד דברים. ולפני בערך חמש שנים התחלתי ללמוד... ייעוץ זוגי, והנחיית הורים וזה היה החלום שלי, זאת אומרת הייתי באמצע תואר שני, הפסקתי את התואר כי הבנתי שזה לא מה שאני רוצה, והלכתי באמת לממש את החלום שלי".

צליל: בת כמה היית אז?

רחלי: "אם אני היום 53 אז בסביבות ה-46, משהו כזה. והעצה שלי לאנשים שרוצים לעשות שינוי בחיים, באמצע החיים בעצם, זה אולי לא לקפוץ קפיצת ראש, זאת אומרת... לעשות את הדברים בהדרגתיות, אם אתה מרגיש שאתה או את חולמת... ללמוד משהו, לעסוק במשהו, לכי, תלמדי, תתחילי, תתחילי מאיפשהו, אל תסתפקי באיפה, במקום שאת נמצאת בו, אלא לכי, תלמדי, תתקדמי לאט-לאט, אולי אל תעזבי את המקום עבודה הקודם שלך, ותתחילי לקדם את עצמך, ולפרסם את עצמך, ובשלב מסוים יתכן שגם, רוב הסיכוי גם, שתוכלי... לעזוב את המקום עבודה הקודם שלך ולהתעסק רק במה שאת אוהבת. לעשות את השינוי בהדרגה. בהדרגה לגמרי, לעשות את השינוי בהדרגה".

שנות ה-50: נחמה

"קוראים לי נחמה, אני בת 66, נכון להיום, אני מנהלת חנות של כלים חד-פעמיים, בבת-ים. 

 איך עושה שחקן כדורגל או שחקן כדורסל? הוא לא פורש כשהוא נופל, הוא פורש בשיא שלו. זה מה שאנחנו עשינו, פרשנו בשיא. התקדמנו". 

דנה: תגידי צליל, קרה לך פעם שעבדת במשהו ולאט לאט הרגשת שהמקצוע שלך הולך ונעלם?

צליל: אמממ… קרה לי שעבדתי בעיתון ומתישהו אמרתי אוקיי, זה הזמן לעבור לעבוד באתר. 

דנה: העיתון הזה עדיין קיים אבל.

צליל: חי ובועט ומעורב בפרשיית שוחד.

דנה: לנחמה ליליאן זה קרה שלוש פעמים.

צליל: ועכשיו היא עובדת בחד פעמי על סף משבר אקלים

דנה: היא כנראה ערוכה למשבר יותר מכמה ממשלות שאני מכירה. מה שאני למדתי מנחמה זה שלא צריך לפחד להמציא את עצמך מחדש

נחמה: "אנחנו לפני 39 שנה, בעלי עבד... לוטש יהלומים, והייתה נפילה, ולא הייתה עבודה, והחלטנו לפתוח עסק, העדפנו לקנות עסק שעובד... ראינו את המכשירי כתיבה, מצא-חן בעיננו".

דנה: חנות מכשירי הכתיבה של נחמה ואבי הייתה כיפית במיוחד, אבל לאט לאט, הרשתות הגדולות אכלו את קהל הלקוחות שלהם. אז הם חשבו וחשבו והחליטו לפתוח קיוסק. 

"נכון שבכל מקום יש קיוסק, אבל הכל, לא בכל מקום, יש את נחמה מחייכת, יש את אבי המספר סיפורים, יש את השל הביחד, של הבכיף, הבחור שהיה בפינה, שבין המכשירי-כתיבה לקיוסק, רצה למכור את המקום, ואמרתי: "רגע אחד, אז אני אמכור גם לחם וחלב, נקנה וזה דמי מפתח, אפשר לעמוד בתשלום" וקנינו, עבדנו במכולת עשרים וארבע שנים".

צליל: ויום אחד, גם המכולת כבר לא התאימה להם יותר. אבי ניגש לנחמה ואמר לה, אינני יכול עוד. 

נחמה: "עבודה מאוד קשה, סליחה על הביטוי, את רוצה לקלל מישהו? אל תגידי לו אינעל אביך, תגידי לו: "הלוואי שיהיה לך מכולת".

צליל: למה?

נחמה: "העבודה היא, אם באמת אכפת לך מהמכולת, אם באמת אכפת לך מהאנשים שקונים, לבוא ב-5 בבוקר, להכניס את החלב איך שהוא מגיע, להכניס את הלחם שהוא לא יהיה על המדרכה ברחוב, את הלחמניות, את כל הדברים, וזה עבודה מחמש בבוקר, ולסדר, ולדאוג שתמיד יהיה נקי, לדאוג שיהיה תמיד טרי, לדאוג שלא יחסר לך כלום, זה קשה, זאת עבודה קשה, אני חושבת ש-24 שנה זה מספיק זמן. אמרתי לו: 'אין בעיה, מחר אני עושה שלט - מכירת חיסול, שב בחוץ. תחשוב מה דעתך, מה לפתוח'. והוא בא אליי והוא אמר לי: 'מה דעתך?, בואי נזרום עם הזרם, חנויות חד-פעמי נפתחות כמו פטריות אחרי הגשם, בואי ננסה', אמרתי לו: 'אתה יודע שאצלי אין ניסיונות, או שחור או לבן, אין אצלי אפור', אמר לי: 'אוקיי', הלכנו על חד פעמי".

נחמה כבר ראתה דבר או שניים בחיים. והיא החליטה לזרום על זה, אבל היא ידעה שלפני שפותחים את החנות - יש לה שיעורי בית. 

נחמה: "ברוך השם יש לנו גוגל, דוקטור גוגל, סליחה, פתחתי ובדקתי, מי מייבא, מי מייצא, מי עושה פה בארץ, כי אני מעדיפה כחול-לבן, והגעתי לאנשים, לא יד שלישית, יד ראשונה, בשביל למכור בזול יותר, בשביל למכור לכולם. שחיתי בבריכה, שלא ידעתי לשחות, אבל היו לי מצופים נהדרים, שאלתי, התעניינתי, הנחישות שבי, האהבה לקהל, האינטראקציה עם אנשים, אצלי דבר ראשון- שתהיה חיובית, וככה ברוך השם אני כאן".

צליל: אוקיי, את יכולה עכשיו את כל מה שאמרת לי להגיד את זה בתור עצה למישהו שעכשיו פותח עסק?

נחמה: "כן, בטח, תסתכל מסביב, מה יש מסביב, יש בניינים שיש קליאנטורה? לא בטוח שכולם יבואו לקנות ממך, אתה יכול להחזיק את המקום? אתה אוהב את מה שאתה הולך לעשות? יש לך פרטנר שיכול לעמוד מאחריך? חלית, מישהו יכול להחליף אותך? מישהו יכול לעודד אותך? מישהו יכול להיות איתך? לא הצלחתם? תעצרו. אל תמשיכו. אל תנסו. אתם לא תתקנו. אל תקלקלו. אתם תיפלו". 

דנה: מעניין כמה גלגולים החנות שלהם עוד תעבור

צליל: יש לך ניחוש?

דנה: חמישים שקל שעד 2030 יש שם סטודיו לפילאטיס.

צליל: מזל שהקלטנו אותך אומרת את זה. בכל מקרה, בואי נעבור לשנות השבעים הסוערות. 

דנה: כן? הן סוערות?

צליל: ממש. 

שנות ה-60: יעל

"קוראים לי יעל קניאס, אני בפברואר אהיה בת 71 וכרגע אני פנסיונרית, מטפלת בנדל"ן שיש לי, ומנגנת בהתנדבות, באקי"ם".

דנה: ליעל היה בית ספר למוזיקה, וגם קריירה שניה - כמפיקה בפועל של סרטי קולנוע, כולל השלאגרים מהניינטיז שירת הסירנה והכוכב הכחול. 

צליל: אבל אם אתם מדמיינים עכשיו איזה בוהמיינית שייושבת עם הלפטופ בבית קפה ומנסה לסיים תסריט - תדמיינו שוב. יעל תמיד ידעה איך לעשות כסף מאמנות. 

"לי יש ראייה כלכלית. עסקתי בקולנוע, אז בחרתי את התחום של ה... פרסום הסמוי בסרטים, התברגתי בתחום הזה, והתמחיתי בזה, ושכנעתי את המנכ"לים של החברות הכי גדולות להשקיע בסרט ולקבל את הפרסום שלהם, ו… יש דרך לעשות דברים. שעוברת משאית ורואים את ה... את אוסם למשל, או את טרה, אז משלמים על זה כסף, פרסום סמוי זה דרך נהדרת להעלות... מהרעיון את המחשבה לשטח. את הרעיון לתוך הסרט. מי שמתברג בטופ מצליח גם בתחום האומנות לעשות כסף. כן. תלוי איך הראש עובד, תלוי איך אתה מכוון את עצמך. אז כסף זה לא דבר פסול".

דנה: לפני 20 שנה, יעל עזבה את הקולנוע והלכה לסעוד את הוריה שחלו. כשהם נפטרו, הם השאירו לה נדל"ן ומאז זה מה שהיא עושה - מטפלת בנדל"ן של המשפחה. ומתנדבת.

שנות ה-80: אבי

צליל: מוכנה לשנות השמונים?

דנה: אני לא יודעת למה אבל תמיד כשאומרים לי שנות ה-80, אני חושבת כריות בכתפיים

צליל: אני חושבת ספריי בשיער. אבל האמת שאבי ליליאן, בן 81, לא שם בכלל. אבי הוא בעלה של נחמה שדיברנו איתה קודם, הם מחזיקים ביחד את החנות שעברה כל כך הרבה גילגולים - למרות שהוא כבר מזמן חצה את גיל הפרישה. 

דנה: אני חושבת שהמסקנה הכי מעניינת שהייתה לי מכל הפרויקט הזה זה כמה זמן יש לנו בעצם להיות בפנסיה. אם את יוצאת לפנסיה בגיל הזכאות, כלומר בגיל 62, ויש לך גנים טובים, את יכולה להיות בפנסיה בכיף 30 שנה. קצת מלחיץ. אני בת 30 עכשיו. את מבינה?

צליל: אז לפי אבי, הדרך להתמודד עם זה היא פשוט לא לצאת לפנסיה. 

צליל: בן כמה אתה?

אבי: "עכשיו 81 וארבעה חודשים".

צליל: ואתה עדיין כל יום קם לחנות?

אבי: "קם, עובד, מינימום 7-8 שעות ביום אני עובד".

צליל: למה אתה לא פורש?

אבי: "לא רוצה לפרוש. מה אני אעשה בבית כל היום?"

צליל: לא יודעת, מה אנשים עושים בבית?

אבי: "לא יודע. לא מעניין, זה לא טוב. יש לי חברים שיצאו לפנסיה, והם היום על כיסא גלגלים בגיל שלי. כי קשה להם ללכת. אני הולך רץ והולך לשחות. בהכל".

צליל: אז בוא נעשה כזה דבר, נגיד שיושב מולך לא אני, אלא בנאדם בן 70, אתה יכול לו, מה העצה הכי חשובה שאתה יכול לתת לו?

אבי: "אפילו אם יש לו כסף ויש לו פנסיה טובה- ללכת. או להתנדב או לעבוד עבודה קלה, להעסיק את עצמו, להעסיק את המוח שלו שבנאדם צריך לעבוד, המוח עובד גם. אם אתה יושב כל היום בבית אתה מתנוון. זה א' ב' של החיים".
דנה: אבי אמר שבשנים האחרונות הוא התחיל לתת שנצ קטן באמצע יום העבודה, אבל מעבר לזה הוא לא מתכוון להפסיק לעבוד אף פעם. מבחינתו, לצאת לחופש פעם בשנה זה די והותר. 

צליל: והאמת שהמדגם הלא מייצג שעשינו בפרויקט הזה מוכיח שהוא כנראה צודק. 

שנות ה-90: יוסי

דנה: תשמעי, נראה שאנחנו פחות מצליחות אצל בני תשעים פלוס

צליל: ברוך הבא לחיות כיס

יוסי: "אבל מה אמרת? חיות?"

צליל: חיות כיס, זה השם של התוכנית שלנו.

יוסי: "חיות כיס?"

צליל: נכון.

יוסי: "בקנגורו כאן אנחנו? לא הבנתי מה הקשר לחיות כיס".

צליל: זאת תוכנית כלכלית.

צליל: זה יוסי צפריר 

"יוסי צפריר, מתחיל את שנות ה-90 שלו... גר בכפר ביל"ו, היום... יש לי עם החתן עסק גדול מאוד של גידול פירות אקזוטיים".

צליל: אז אתה עובד?

יוסי: "משתדל כל הזמן שאפשר, כל הזמן שאני עדיין חיוני ויכול, אני עושה". 

צליל: נו, ואת חששת שיהיו לך 30 שנים בפנסיה

דנה: עזבי, ויוסי הוא עוד מהדור שיש לו פנסיה

צליל: כן. האמת שזאת די חוויה לדבר עם אנשים בני תשעים. קחו את יוסי, למשל. הוא לחם במלחמת השיחרור. הוא למד בכדורי, מחזור מתחת ליגאל אלון. הוא היה שם.

דנה: ואם כל זה לא מספיק, יוסי הוא חקלאי. הוא עבד שנים באגרסקו ואז החליט לצאת לפנסיה והתחיל לפתח גידולים משלו. בעיקר פיטאיה, הפרי שידוע גם בשמו הלועזי - דרגון פרויט. זה נראה כמו להבה כזאת בצורת כדור. ובארץ, אמרתם פיטאיה אמרתם יוסי צפריר. 

צליל: תגיד איך זה להיות חקלאי בארץ?

יוסי: "את, את שואלת שאלה קשה מאוד, מי שנהנה מחקלאות אז אין לו בעיה, אז הוא נהנה עם כל הסבל, אין יחס, ואני חושב שמדינת ישראל בשנים האחרונות, היא בכיוון של חיסול החקלאות, ואת יכולה לראות במלא מושבים, וגם במושב שלנו, הרבה ירדו מהחקלאות משום שלא היה לחיות מזה".

דנה: אבל גם מעבר לקשיים שעומדים בפני חקלאים בישראל - והם רבים - להיות בן 90 בשוק העבודה זה לא ממש פשוט.  

צליל: מה היית מייעץ לאדם שצעיר ממך ב-10 שנים?

יוסי: "ראשית כל, זה גיל 80, יש אנשים שיצאו לפנסיה וחושבים שחלאס כבר לא מתחשבים בהם, ראשית כל, להיות עם רצון שלא יבואו ויגידו לך- "חכה אתה, אתה כבר עברת את הגיל", תרגיש ותעשה מה שאתה יכול, תיזום, ותעבוד עם זה, עם עקשנות, אני גם לא נותן לדור הצעיר שיגיד לי- "זוז, זוז הצידה, אנחנו יכולים", הם מנסים כל פעם להוריד אותי, אבל אני מנסה לעשות את הכל, לא להוריד אותי פיזית, כלומר להגיד לי: "לך, אתה כבר, זה לא כל כך בשבילך כבר", תמשיך, כמה שאתה יכול, תרגיש, כמו שתרגיש, ככה תיראה. עוד פעם, להיות, להיות פוזיטיבי בוא אני אגיד ככה, להיות תמיד פוזיטיבי ולא שלילי. שלילות, לא חסר על מה לבקר. בייחוד בשנים האחרונות".

דנה: אז מה היה לנו? 

צליל: להביא את עצמך לתוך העסק שלך.

דנה: לא לקחת ציונים יותר מדי ברצינות

צליל: לא לפחד להציע קפה למי שמעניין אותנו

דנה: תמיד לעמוד ברשות עצמך

צליל: ללכת על החלום, גם אם נדמה שמאוחר

דנה: ולא לפחד להשתנות כל הזמן

צליל: לחפש איך להרוויח גם מהתחביבים שלנו

דנה: ולהיוולד למשפחה הנכונה

צליל: בדוק. לא להפסיק לעבוד

דנה: ולא לתת לאף אחד להגיד לך מה את יכולה ולא יכולה לעשות. 

צליל: נשמע לי כמו מתכון לחיים מוצלחים. 

דנה: שנה טובה, צליל

צליל: שנה טובה, דנה, ושנה טובה לכל המאזינים והמאזינות שלנו. 

צליל: האזנתם לפרק של חיות כיס. את הפרק הזה כתבנו יחד - צליל אברהם ודנה פרנק. ערך את הפרק רום אטיק, ועורך הסאונד שלנו הוא אסף רפפורט. 

דנה: את התחקיר לפרק ערך עומר צוברי ועזרה לו יהודית רוזנפלד. בהכנת הפרק השתתפה גם שרון אלבז. במערכת חיות כיס גם שאול אמסטרדמסקי. 

צליל: אל תשכחו להיכנס לקבוצת הפייסבוק שלנו ולספר מה אתם למדתם בעשור האחרון. ובכלל, כיף בקבוצה. וכן אנחנו יודעות שלוקח קצת זמן עד שמקבלים אישור. אבל תתאזרו בסבלנות, כי זה שווה. תודה, דנה

דנה: תודה לך, צליל, ותודה שהאזנתם. 

*
צליל: אננס ניסית גם?

יוסי: "יש לנו גם, אנחנו מגדלים אננס".

צליל: אז אני חייבת לשאול אותך שאלה שכל הזמן שואלים אותנו.

יוסי: "כן".

צליל: למה האננס כל כך יקר בארץ?

יוסי: "שני דברים - 1. לגדל אננס, את לוקחת ושותלת ייחור ומחכה שנתיים עד שהייחור הזה נותן פרי אחד. אחרי שהוא נתן את הפרי, האמא גידלה עוד איזה שניים-שלושה ייחורים שאתה צריך לקחת ולשתול עוד פעם ולחכות עוד פעם שנתיים. כלומר העלות זה אחת. שתיים, מכיוון וזה גידול טרופי, אתה חייב לגדל אותו, בחורף לתת לו צל, וכשמגיע הסתיו, מגיע החורף, אתה מכסה אותו בפלסטיק, כאילו בחממה, אז הרבה השקעה, בזמן שבאיזורים הטרופיים, הוא גדל בפתוח, עכשיו לייבא אננס בעולם יש ייצוא גדול מאוד של אננס, לייבא אננס לארץ, אנחנו יכולים לייבא, אבל אז אנחנו נהרוס את כל הגידולים הטרופיים, האבוקדו למשל, יש המון מזיקים על האננס באיזור הטרופי, שאם ייכנסו לארץ, זה יכול לגמור את כל תעשיית האבוקדו בארץ". 

צליל: בגלל זה אסור עם הכתר לייבא?

יוסי: "בדיוק. ואז חותכים את הכתר ואז מביאים גם פרי שהוא לא בשל מספיק. ואם רוצים פרי טוב אז חייבים לגדל אותו. זהו אז הגידול הוא, הוא לא קשה כמו שהוא ארוך והרבה טיפול, וההשקעה היא עצומה, בגלל זה הוא עולה יקר, והשטחים הם לא גדולים, לא כל אחד יכול באמת לעשות עבודה כמו שאנחנו עושים, לראות, את מוזמנת לראות".