רילוקיישן זה לא קל. כל המבוגרים יודעים את זה. אבל מה עם הילדים? איך זה לעבור לחיות פתאום במקום שבו כולם מדברים שפה שאתה לא מבין? שאול אמסטרדמסקי תיעד את אורן ואלון מהיום הראשון בבית הספר החדש בארצות הברית, שבו לא הבינו אפילו מילה אחת שהמורה אומרת, עד שזה הסתדר, איכשהו.
עוד פרקים של חיות כיס שיעניינו אתכם:
לקרוא פודקאסט זה כמו לשמוע סרט
אבל אם אתם מעדיפים, גרסת הטקסט לפניכם
"מה אתם זוכרים מהיום הראשון?"
אלון: "אני זוכר שהלכנו למסעדה של הבייגלים ואכלנו שם בייגל עם חמאה ונקניק וגבינה ובייקון וחביתה. זה מה שאני זוכר. ולספר מה היה אחר כך?"
"כן".
אלון: "אני לא זוכר"
שאול: אהלן, אני שאול אמסטרדמסקי ואתם מאזינים לחיות כיס, הפודקאסט הכלכלי של כאן.
באוגוסט הקודם, לפני שנה, המשפחה שלי ואני עשינו משהו שלא עשינו מעולם.
מכרנו כמעט את כל רכושנו עלי אדמות, אחסנו במחסן את המעט שנותר, ארזנו המון המון בגדים בתוך שישה תיקי ענק, פינינו את הדירה שגרנו בה, נפרדנו מהמשפחה, ונסעו לנתב״ג. שם, לפנות בוקר, עלינו על טיסה TK865 לארה״ב, דרך איסטנבול. היעד הסופי: בוסטון. המטרה: לימודים. הזמן: שנה. ארזנו: לבד.
אם האזנתם לפרק 104 של חיות כיס, הפרק שהוקלט בהופעה חיה מול קהל, אז שמעתם אותי מדבר על השנה שלנו בארה״ב. על איך זה מרגיש לעשות רילוקיישן. פעם קראו לזה לרדת מהארץ, אבל היום הדיבור הזה פאסה. הוא פאסה כי אנחנו תופסים מעצמנו אנשי העולם, הגלובלי, שיכולים לנוע על פני הגלובוס כמעט ללא קושי. וזה באמת מה שהאנשים האלה עושים. משפחות צעירות קמות מדי שבוע ונוסעות. חלקן יחזרו, חלקן יישארו, חלקן ימשיכו הלאה, למקום הבא.
בשנים האחרונות הנדידה הגדולה הזו הפכה להיות כל כך רווחת שתוכלו למצוא בעיתונות הישראלית אינספור כתבות על רילוקיישן. מדריכים על גבי מדריכים - האם זה כדאי, למי זה כדאי, מה רשות המסים חושבת על זה. וגם כתבות מגזין - איך זה להיות גולים בארץ אחרת, איפה יש את החומוס הכי ישראלי, ואפילו כתבות על הצד האפל של הרילוקיישן.
אבל אני רוצה לדבר על משהו אחר.
על משהו שלא יצא לי לקרוא עליו לפני שנסענו - על איך כל הרילוקיישן הזה מרגיש לילדים. כי אם אתם חושבים שלהגר למדינה אחרת זה קשה, נסו לחשוב איך זה מרגיש לילדים שלכם.
אז היום בחיות כיס,
"שלום, אני אלון אמסטרדמסקי, ואני בכיתה ג'י"
איך זה מרגיש לילדים לעבור למדינה אחרת שבה אתה לא מבין מילה, רק בגלל שההורים שלך גררו אותך לשם פתאום באמצע החיים. בתקווה שמה שהילדים שלי למדו על רילוקיישן ולימדו אותי בשנה החולפת, יוכל לעזור לילדים אחרים ולהורים אחרים שעומדים לעבור לחו״ל ומאזינים לנו עכשיו.
מעבר להתרגשות הראשונית, אחרי שההורים שלהם בישרו להם שעוברים לארץ אחרת, נסו לדמיין איך מרגיש ילד בן שמונה, או ילד בן חמש, כמו שני הבנים שלי, כשההורים שלהם עוקרים אותם מהסביבה הטבעית שלהם, מהחברים שלהם, מהכיתה שלהם, ולוקחים אותם לצד השני של העולם. למדינה שבה הם לא מכירים אף אחד, לא יודעים מה החוקים, ובעיקר - לא מבינים מילה. באמת, אפילו לא מילה.
תחשבו על המעבר הזה מסביבה שבה הם מבינים ומכירים הכל, למקום שבו הכל חדש, והכל נהיה בליל אחד לא מובן של מלים ופרצופים ושלטים ומקומות. תחשבו עד כמה עמוקה תחושת אובדן השליטה על החיים שלהם. זה כאילו לחזור להיות תינוקות.
והאמת? הבן שלי אלון אמר את זה הרבה יותר טוב ממה שאני אוכל לנסח את זה אי פעם:
שאול: "איך זה מרגיש לעבור יום אחד מאיפה שגרת וחיית למדינה אחרת?"
אלון: "זה מרגיש… קודם כל יש את העניין הזה שאתה עייף מאוד כשאתה מגיע וזה מעצבן אותך לחמישה ימים הראשונים. וכשאתה רק מגיע זה כאילו וואו כמה גדול פה מה זה מה הם מדברים מה הם אומרים"
שאול: מעל לכל קושי אחר, הקושי לרכוש שפה חדשה - אנגלית - עיצב את כל החוויה של שני הבנים שלי, אלון ואורן, מהרגע שנחתנו כאן. העיר שאנחנו גרים בה, קיימברידג׳, היא עיר אוניברסיטאית. יש כאן את הרווארד ואת MIT, אבל גם עוד מלא אוניברסיטאות אחרות. ולכן מסתובבות כאן הרבה משפחות צעירות של סטודנטים שבאו לכאן ללמוד, לשנה, שנתיים, שלוש, חמש. ומאחר שמשפחות צעירות נוטות לייצר ילדים צעירים, יוצא שבכל רגע נתון נמצאים בקיימברידג׳ אינספור ילדים מאינספור מדינות שונות. ומגיל חמש, כל הילדים האלה צריכים להיכנס למערכת החינוך, מבלי שהם יודעים אנגלית. מה עושים?
למרבה המזל, האזור הזה הוא אזור מאוד אמיד. בכלל, מסצ׳וסטס היא מהמדינות העשירות ביותר בארה״ב, וגם קיימברידג׳ עצמה. ולכן העירייה משקיעה הרבה משאבים במערכת החינוך העירונית. אחד מפירות ההשקעה האלה הוא כיתות ייחודיות שמיועדות בדיוק לילדים האלה: ילדים ששפת האם שלהם אינה אנגלית.
בשביל להיכנס לכיתות האלה, שני הבנים שלנו היו צריכים לעבור מבחן ולהוכיח שרמת האנגלית שלהם, ובכן, לא ממש קיימת. וזה אחד הדברים הראשונים שעשינו עוד כשהגענו לכאן.
זה היה מאוד מצחיק. בבוקר אחד הגענו כולנו למקום שבו נערכים המבחנים האלה. אורן, אז בן חמש וקצת, נכנס ראשון. התיישב בחדר מול הבוחנת הנחמדה, שהתחילה לשאול אותו כל מיני שאלות ולהראות לו כל מיני דברים, ולהשמיע לו כל מיני קטעים, והכל הכל באנגלית, שפה שהוא לא מבין בה שום דבר. אז הוא ישב ובהה במשך רבע שעה.
שאול: "תראי, זו העבודה הכי מצחיקה בעולם. אתה יושב מול ילדים שלא מבינים מילה, אתה מראה להם דברים והם לא מבינים מילה. אבל תראי הוא מוכן לשבת שם…"
לבסוף, כשהוא יצא, עליז וטוב לב, שאלנו אותו איך היה לו שם.
שאול: "האישה הנחמדה שאלה אותך כל מיני שאלות. מה היא שאלה אותך?"
אורן: "כמה יש בתמונה. אמרתי לה two"
שאול: "אמרת לה two?"
אורן: "כן כי היה שניים"
שאול: "מה היא שאלה?"
אורן: "היא שאלה מה יש הכי הרבה בתמונה. אמרתי לה two"
שאול: "איך ידעת שזה מה שהיא שאלה?"
אורן: "כי היא אמרה לי…"
שאול: "הבנת את מה שהיא אמרה?"
אורן: "היא יודעת עברית".
שאול: "כן? היא שאלה אותך בעברית או באנגלית?"
אבל האמת שהחלק המצחיק של החוויה הזו נגמר פה. כי כששנת הלימודים התחילה, ושני הבנים שלנו נכנסו לבית הספר, הם גילו על ההתחלה שזה שהם נמצאים בכיתה מיוחדת לילדים שלא יודעים אנגלית? זה אולי עוזר להם בטווח הארוך. אבל בטווח הקצר? בטווח הקצר הם לא ידעו מה לעשות עם עצמם. כי כל הלימודים, הכל כולל הכל משמונה וחצי בבוקר עד שתיים וחצי בצהרים, הכל הכל באנגלית.
אלון:
“Then Dana has five… fifty cents… she a…. Anothe… 25 cents
Be.
By,,, doing the dishes…”
"מה זה דישס?"
"לא יודע, בארנק"
"תקרא שוב"
"לא, אתה תקרא שוב. אני הבנתי פה… יש לדנה …"
זו תהיה לשון המעטה להגיד שזו היתה להם חוויה מאוד מתסכלת. בעיקר לבן הגדול שלנו, אלון.
"איך היה שבוע ראשון בבית הספר?"
"הייתי מודאג כי לא ידעתי מה רוצים ממני, ועשיתי המון דברים שלא הייתי אמור לעשות ולא יודע, לא הייתי הולך לשירותים כל חמש דקות, הייתי בוהה בדף שנתנו לי ולא הייתי יודע מה לעשות. לא הייתי אומר כלום בשיעורים, רק הקשבתי ולא הבנתי כלום".
בהזדמנות אחרת במהלך השנה הזאת הוא אמר לי שהוא הרגיש מאוד בודד. וזו לא בדיוק מילה שהוא מרבה להשתמש בה.
למזלנו, מערכת החינוך כאן מצוינת, ובעיקר מאוד מיומנת בלימוד אנגלית לילדים שלא יודעים אנגלית, בדיוק באופן שבו צריך לעשות את זה. הנה אלון על המורה שלו:
"קודם כל היא היתה מסבירה, והיה כזה פנקס, זה נראה כמו פנקס אבל זה הרבה יותר גדול שהיא כותבת עליו ויש ציורים קצת ותרגילים בחשבון, ואם אתה לא מבין את זה, אז היא מתרגמת לשפה שלך מאנגלית".
זה לא טריוויאלי בכלל להיות מסוגל ללמד כיתה שלמה של ילדים מכל העולם,
"יש ממרוקו יש מברזיל יש מספרד יש מצ׳ילה יש מדנמרק יש מישראל יש … מקניה... ויש עוד אחד מאתיופיה, ואחד … ועוד אחת מ… איך קוראים לזה? שוויץ".
ובדיוק בגלל שזה לא טריוויאלי, מערכת החינוך כאן משקיעה לא רק בילדים, אלא גם במורים שלהם. המורים שמלמדים את הכיתות האלה הם מורים עם תואר שני לפחות והכשרה מיוחד בדיוק לשם כך. אלה כיתות קטנות יותר, פחות מ-20 ילדים בכיתה, עם שתי מורות בכל כיתה, שנותנות תשומת לב אישית לכל ילד, ומסוגלות להבין מה הרמה שלו בכל רגע נתון, עם מה בדיוק הוא מתקשה, איפה הוא צריך חיזוקים, ואיפה לא צריך לוותר לו.
"אם יש ילד מישראל אתה יכול לדבר איתו עברית, אבל זה נגד החוקים. אסור לדבר בשפה שלך. בכיתה. אסור. לא יודע, כדי שתהיה מרוכז בללמוד אנגלית".
אם אתם רגילים לראות את הילד שלכם פורח בבית ספר, צולח את הלימודים בלי קושי, חוזר מבסוט, משתף בכיף במה שהיה בכיתה וכאלה - אז כדאי שתחזיקו חזק כי זו הולכת להיות חוויה מאוד אחרת. במקרה שלנו, הילד היה חוזר מבית הספר בצהרים טעון ועצבני, ופתאום היה חייב את העזרה שלנו בשיעורי הבית, ואפילו אז התקשה להתמודד איתם.
בתחילת שנת הלימודים, זה נשמע ככה:
“There are three angles, and mmm sides, on a triangle…”
אבל האמת שאלה לא רק שיעורי הבית. נסו שניה לדמיין איך נראה כל הלו״ז של הילדים. איך נראים כל חלקי היום יום של ילדים שמגיעים לסביבה שהם לא מבינים בה מילה, וגם לא מסוגל לבטא את עצמם, את מה שהם חושבים, או מרגישים או רוצים. איך זה מרגיש להם בשיעור חשבון, ובשיעור מדעים, אבל גם איך זה מרגיש בקפיטריה, כשהולכים לאכול צהרים, או בהפסקה כשכל הילדים הולכים לשחק במגרש במשחק שאתם לא מכירים, ואתם לא יודעים מה לעשות עם עצמכם. זה ממש כמו להתחיל מבראשית.
אלון: "אתה ישנוני מאוד, עייף מאוד ואתה לא יודע מה לעשות עם עצמך. אתה יושב שם ומנסה להבין אבל אתה לא".
שאול: "מניחים לך דפי עבודה על השולחן"
אלון: "כן".
שאול: "שכתובים…"
אלון: "באנגלית".
שאול: "ומה אתה עושה".
אלון: "אז יש מספרים ואתה מנסה להבין".
עכשיו, אני לא מספר לכם את כל זה בשביל לבאס לכם את הצורה. אני מספר לכם את זה כי זה משהו שכדאי לכם לדעת לפני שאתם עושים רילוקיישן, בשביל להיות מסוגלים להבין את הילדים שלכם כשזה קורה. בואו נגיד שזה משהו שהלוואי ואני הייתי יודע מראש, והלוואי ואני הייתי מבין את זה בשלב מוקדם יותר.
כלומר, עוד לפני שטסנו לכאן הנחנו שיהיה לבנים שלנו קשה עם האנגלית, במיוחד לאלון כי בכל זאת כיתה ג׳ זה יותר מאתגר מגן חובה, אבל לא ידענו עד כמה זה יהיה קשה.
לא כל כך השפה עצמה, כמו אובדן השליטה המוחלט על כל החיים, ועם הצורך לרכוש את השליטה הזו מחדש.
אבל זה בדיוק העניין - ילדים הם חתיכת יצורים יצירתיים. אלון, למשל, גילה שהוא יכול לחתוך חתיכות גדולות מהשיעור אם הוא הולך לשירותים, אז הוא היה הולך המון לשירותים. אבל באמת, המון.
"כמו בשיעור בריאות שאני לא מבין כלום, אז יש לי מזל כי הוא מקריא ספר ואז מראה דך עבודה ויש רק עשר דקות אז אני הולך לשירותים וחוזר ואז נגמר השיעור".
חוץ מהצ׳יטים האלה, כבר מההתחלה, בצד הקושי והתסכול והכעס, אפשר היה לראות איך כל אחד מהם מחפש גם פתרונות חיוביים. איך כל אחד מהם מוצא את המקומות שבהם הם יכולים לתקשר ולהתבטא בשביל להתגבר על הקושי, ולא רק לברוח ממנו. הנה אלון מספר איך הוא מצא את הדרך לשחק עם הילדים בהפסקות:
שאול: "אוקי אבל אם אתה רוצה שמישהו ימסור לך את הכדור?"
אלון: "מרימים את היד אם אתה פנוי. חוצמזה שאיך שאומרים תמסור או פס, זה די דומה. לפעמים בישראל משתמשים במילה פס בשביל לתת פס".
שאול: "ומה זה פס בעצם?"
אלון: "זה למסור".
המסירות בכדורגל היו רק הסיפתח. הילדים ראו בהן הוכחה לכך שהם יכולים לתקשר עם החברים שלהם, ושהחברים שלהם יכולים להבין אותם. לאט לאט, זה בנה אצלם ביטחון, וככל שהשפה שלהם התבססה, גם הביטחון גדל. למעשה, כבר בחודש נובמבר, חודשיים מיום תחילת הלימודים, דברים התחילו להשתנות.
כן, חודשיים מתחילת בית הספר - הילד כבר קרא ספר ילדים באנגלית. ספר מאוד פשוט, רק כמה מלים פשוטות בכל עמוד, ובכל זאת: ספר. באנגלית.
לאט לאט, פיסה אחר פיסה, כאילו הם מרכיבים מחדש את הפאזל של החיים שלהם שהתפזר, הילדים הצליחו להתגבר על הקושי האדיר של השפה, ולטפס מעליו, ולהגיע למקום שבו הם שוב מתנהלים כמו פעם, כשהיו בישראל.
שאול: "אתה חושב שעוד חודשיים תדע אנגלית ממש טוב?"
אלון: "האמת שאני לא יודע. מעריך שאני אדע מספיק טוב בשביל שאני אתחיל להצביע בשיעורים. אני חושב, אני לא יודע".
שאול: "אורן, אתה חושב… תשב זקוף רגע, אתה חושב שעוד חודשיים תדע אנגלית מספיק טוב?"
אורן: "האמת שאני לא יודע, אני פשוט אתחיל לנסות לדבר עם חברים שלי".
בחלוף חודשיים נוספים, בינואר, זה נשמע ככה. הנה אורן, שבשלב הזה עוד לא היה אפילו בן שש, ואפילו לקרוא בעברית הוא לא יודע, עושה שיעורים בחשבון, באנגלית:
“If you round up the first number, you …. Take away the…”
וככה זה נשמע בחודש מרץ, שבעה חודשים מתחילת בית הספר, הנה שוב אלון מקריא ספר:
“Out at scene there were flying creatures too. Some looked like dragons, some looked like fish. The big fish could swim very fast, it had shark teeth and a big fin on its back”.
וככה זה נשמע בחודש מאי:
"Shaul: “how do you feel now, these days, about talking in English
"Alon: “it’s very easy and I like it
."Shaul: can you say everything you want"
."Alon: “Not whatever I want but most of the things I want”
והתוצאה של כל אלה, היא ששנה אחרי שהגענו לכאן, אחרי שבכל יום הם בילו בין שש לשמונה שעות כשהם מוקפים רק באנגלית, הילדים שלנו כבר מדברים ביניהם באנגלית כי זה נוח להם בדיוק כמו עברית, אם לא קצת יותר:
"?Oren: “Daddy, are the Spencer’s coming too”
זה היכה בי לראשונה בסוף דצמבר. ערב חג המולד נסענו לחופשה משפחתית. ושם, באחד הערבים, ישבתי והתבוננתי מהצד, ולא האמנתי למראה עיני. הילדים שלי שיחקו ותיקשרו באנגלית עם הילדים האמריקאים שהיו איתנו בחופשה כאילו זה הדבר הכי טבעי להם בעולם.
אני לא יודע להגיד איך בדיוק זה קורה, גם הם לא - ותאמינו לי, שאלתי - אבל זה קורה, וזה כמו לצפות בקסם ממש ממש ארוך, וממש ממש מגניב.
הרגע ההוא עזר לי להבין עד כמה היכולות של הילדים הן מרחיקות לכת, ושאנחנו פשוט צריכים ללכת כמה צעדים אחורה בשביל להבחין בכך.
אז הנה הדבר העיקרי שהילדים שלי לימדו אותי על רילוקיישן למדינה אחרת, שבה הם לא מבינים מילה:
ילדים הם יצורים מדהימים. אין לי מספיק מלים בשביל לתאר את יכולת ההסתגלות שלהם, את הנחישות שלהם וכוח הרצון, את מהירות הלמידה שלהם, את הנכונות שלהם לעבור תהליכים שאנחנו, בגילנו המופלג, היינו עושים הכל בשביל לא להתמודד איתם.
העניין הוא שלנו, ההורים, קשה לראות את זה לפעמים. אנחנו נמצאים עם הילדים שלנו יום יום. כפי שאנחנו לא שמים לב שהם נעשים גבוהים יותר, אנחנו גם לא שמים לב לשיפור היומיומי, האיטי, ברכישת השפה האחרת. אז פשוט קחו כמה צעדים אחורה, ונסו לשים לב לשינוי.
ואם אתם חווים רגעים משפחתיים של תסכול, דעו לכם שזה באמת עובר מהר ממה שאתם חושבים. דעו לכם שהמוח שלהם הוא כמו ספוג, והיכולת שלהם למצוא את הדרך לתפקד גם בסיטואציות הזרות האלה ולבנות ביטחון עצמי היא מופלאה, ושבסוף - בסוף הם ידברו אנגלית טוב יותר מכם.
