מיכל הלפרין היא הממונה על רשות התחרות - היא עומדת בראש הרשות שמטרתה לפקח על מונופולים ולאכוף חוקי הגבלים עסקיים. אבל בשלוש השנים מאז שמונתה היא לקחה על עצמה להרחיב את תפקיד הרשות - מרשות אכיפה לגוף שמקדם תחרות בכל הענפים במשק הישראלי. אבל איך עושים את זה בכלל? האם תחרות היא תמיד דבר טוב בכל מחיר? ואיך הרקע שלה במגזר הפרטי משפיע עליה? על כל אלה דיברנו בראיון איתה.

אם אהבתם את הפרק, אולי תתעניינו גם בפרקים הבאים -

חיות כיס 48: ברוכים הבאים למונופולנד

חיות כיס 27: בלדה לרגולטור - ראיון עם המפקחת על הבנקים חדוה בר

חיות כיס 56: מותו של סוכן - ראיון עם הממונה על רשות שוק ההון לשעבר, דורית סלינגר

לקרוא פודקאסט זה כמו לשמוע סרט

אבל אם אתם מעדיפים לקרוא, גרסת הטקסט לפניכם

"מאוד קל לבטל את המחאה החברתית ולהגיד שהיא לא עזרה בכלום. היא שינתה סדר יום  ציבורי בצורה עמוקה מפי שהצרכן מסוגל לדעתי להבין. אני הייתי ברשות התחרות, עבדתי ברשות התחרות כיועצת משפטית בין 2002 ל-2006, חזרתי אליה ב-2016 וגיליתי מגזר ציבורי שמדבר בשפה אחרת. "

צליל: היי, אתם על חיות כיס, אני צליל אברהם, ולאישה ששמעתם עכשיו קוראים מיכל הלפרין. עד לא מזמן היא היתה הממונה על ההגבלים העסקיים, אבל היום היא… הממונה על רשות התחרות.

מיכל הלפרין: "שינינו את השם מכיוון שאנחנו חושבים שרשות התחרות צריכה לפנות אל הצרכן, להיות מובנת ונגישה. והשם הגבלים עסקיים הוא לא רק שלילי באופיו, הוא גם לא מובן ולא בהיר ואני חושבת שלכל אזרח מגיע להבין איך אנחנו עושים, מה אנחנו עושים, וזו היתה המטרה".

רשות ההגבלים העסקיים ורשות התחרות - אלה שם ישן ושם חדש לאותה רשות. 

גם התפקיד  - הממונה על ההגבלים העסקיים, והממונה על התחרות - הוא אותו תפקיד. 

אז מה ההבדל? תחרות זה דבר מעניין וסקסי (במידה). אנחנו מיד מבינים מהו, ולמה צריך אותו. לעומת זאת, "הגבלים עסקיים" נשמע כמו מונח מקצועי ליודעי חן,  ונרדמתי הרגע תוך כדי שאמרתי אותו. 

ההבדל הזה הוא חשוב - כי הוא אומר משהו על היחסים בינינו לרשות התחרות, ועל איך היא מתייחסת אלינו, אם היא מתייחסת בכלל. זה יכול להיות שינוי אסתטי, אבל זה יכול להיות גם שינוי מהותי. תחרות היא לא עניין שיכול להיסגר בישיבות בין עורכי דין, היא עניין של הציבור.

אז השבוע בחיות כיס - ראיון עם מיכל הלפרין, הממונה על רשות התחרות. ראיינתי אותה ביחד עם שאול אמסטרדמסקי, ודיברנו על הסיבות לכך שכל כך יקר פה, על הסיבה שיש בישראל כל כך הרבה מונופולים ועל איך נכון להגדיר בכלל מונופול, על האם תחרות היא תמיד הדבר הנכון, בכל מחיר, ועל איך המחאה החברתית שינתה לגמרי את המגזר הציבורי - ואפילו הורידה מעט את יוקר המחיה. 

אבל לפני שמדברים על רשות התחרות, בואו נדבר על תחרות.

1.

רוב האנשים יסכימו שתחרות היא, בגדול, דבר טוב. וזה אולי נשמע פשוט - תנו לשחקנים חופשיים להתחרות בשוק חופשי ומתוך החופש החופשי תיווצר תחרות חופשית. כל אחד ינסה לייצר את המוצר הכי טוב שהוא יכול במחיר הכ י זול שאפשר, כל צרכן יחליט איזה מוצר הוא מעדיף, וכולם ירוויחו.

אבל במציאות זה לא עובד ככה. זה לא עובד ככה בישראל, שהיא מדינה קטנה, ויש בה מעט תחרות מכל מיני סיבות היסטוריות שנגיע אליהן תיכף. אבל זה גם לא עבד ככה בארצות הברית, בסוף המאה ה-19. למרות שהיא היתה עולם חדש, בלי שושלות היסטוריות עשירות, צמחו בה תוך כמה עשרות שנים חברות רכבות ונפט ענקיות. ובמקום להתחרות זו בזו הן פעלו ביחד כדי למנוע תחרות. אז באו לעולם חוקי ההגבלים העסקיים הראשונים.

חוסר תחרות מגיע בכל מיני צורות, אבל יש כמה נפוצות במיוחד. 

התופעה הכי מוכרת היא מונופול: חברה אחת ששולטת ברוב השוק, וללא מתחרים משמעותיים היא יכולה להעלות מחירים, או להוריד את רמת השירות.

גם דואופול, שוק שמתחלק בין שתי חברות גדולות, יכול לגרום לכך שהן יסכימו ביניהן בשקט לא להפריע זו לזו, ולא באמת תהיה ביניהן תחרות.

ואלה יכולות להיות גם 2 או 3 או 4 חברות שיש ביניהן קרטל - תיאום של מחירים, או של כמויות ייצור או חלוקה גיאוגרפית של השוק. ככה שלא משנה במי תבחרו תקבלו בערך את אותו דבר.

לכן, בשביל שבשוק מסוים תהיה תחרות זה פשוט לא מספיק להגיד  - שוק חופשי, כולכם חופשיים, לכו תתחרו. כדי שהשוק יהיה חופשי צריך להתערב בו: להגביל חברות מלגדול יותר מדי, או למנוע מחברות להתמזג אם זה יהרוס את התחרות, או לאסור על חברות לחסום את המתחרים שלהן ולוודא שהן לא מנצלות את כוחן לרעה. וזה בדיוק התפקיד של רשות התחרות.

אבל זה על הנייר. בפועל אנחנו רואים את התוצאות של הגבלים עסקיים בכל מקום. כמעט כל תלונה שלנו על יוקר המחיה או על שירות לא טוב נתקלת בסופו של דבר באותו קיר: אין פה מספיק תחרות. דיברנו על זה בפרק 48 של חיות כיס, שנקרא "ברוכים הבאים למונופולנד", ואם לא האזנתם לו - הנה תזכורת קטנה.

 "בישראל איפה שלא תזרקו אבן, תפגעו במונופול. תנובה היא מונופול בקוטג', ושולטת ביותר מ-70% מהענף הזה. קוקה קולה שולטת ב-90% משוק הקולה, ושטראוס שולטת ב-65% מענף הקפה השחור. המתחרה השנייה בגודלה בענף הזה מחזיקה רק 4% בלבד.

אבל זה לא נגמר כאן.

תנובה מחזיקה בנתח שוק של 61% בשוק החמאה.

שטראוס שולטת ב-60% משוק הדבש כי היא הבעלים של יד מרדכי.

טמפו מחזיקה בערך חצי משוק הבירה והאלכוהול (דרך מותגים כמו גולדסטאר, מכבי והייניקן).

אסם מחזיקה במחצית משוק החטיפים המלוחים (בעיקר דרך במבה).

יוניליוור מחזיקה ביותר מחצי בשוק דגני הבוקר (דרך מותגי תלמה).

וזה ממש לא רק במזון.

פועלים ולאומי שולטים ב-60% משוק הבנקאות.

מנורה מבטחים ומגדל שולטות ב-60% מכלל החסכונות שלנו לפנסיה.

הראל שולטת לבדה בשליש משוק ביטוחי הבריאות, ב-48% משוק ביטוחי הסיעודי וב-55% משוק ביטוחי השיניים.

אפשר להמשיך ככה כל היום.

בשוק המלט? יש מונופול.

ועדי העובדים של נמלי ישראל? מונופול.

חברת חשמל? מונופול.

יצחק תשובה? מונופול בגז.

בזק? מונופול בתחום האינטרנט והטלפון הקווי.

ולפעמים אפילו כשנדמה לכם שיש תחרות? בעצם אין.

הקש על ה-5 ו9 מיליון? אותה חברה.

קוקה קולה, נביעות ופריגת? אותה חברה.

פוקס, אמריקן איגל, ללין ומנגו? אותה חברה.

מיונז תלמה ומיונז הלמנ'ס? אותה חברה.

גם מיצובישי ויונדאי.

גם סיאט, סקודה ופלוקסווגן.

גם מאזדה ופורד.

אפילו בקופה, כשאתם מגהצים את כרטיס האשראי? אפילו בכרטיסי האשראי יש מונופול - ישראכרט מחזיקה חצי מהשוק הזה.

ברוכים הבאים למונופולנד".

אז למה זה ככה?  למה יש פה כל כך הרבה מונופולים, או דואופולים, או חברות שרשמית הן לא מונופול אבל עדיין יש להן המון כח והן גובות מחירים גבוהים? 

האמת שזה לא כזה פשוט, זאת אומרת, אם רוצים סיבה יותר טובה ומפורטת מ"כי הם יכולים", או "כי לאף אחד לא אכפת". לכל מוצר ולכל ענף יש את המאפיינים שלו. אבל יש כמה סיבות שמשותפות לכולם.

הסיבה הראשונה היא די פשוטה - אנחנו כלכלה קטנה ומבודדת שסוחרת מעט מאוד עם השכנות שלה.

הלפרין: "מלכתחילה אנחנו מתחילים מנק' לא מוצלחת כי אנחנו כלכלה קטנה. בכלכלה גדולה כמו שאול איפה שאתה חי" -

צליל: זה בארצות הברית

"כלכלה עצומה שמצמיחה המון יצרנים וספקים מקומיים, יש תשתית נהדרת להיווצרות של תחרות. וכמו בארה"ב כך גם באירופה, כלכלה גדולה מייצרת הרבה מאוד תחרות. אנחנו מתחילים ממקום פחות מוצלח. אבל זה רק חלק מהסיפור". 

עוד סיבה היא ההיסטוריה שלנו. הרבה חברות ישראליות גדולות וחזקות הן כאלה כי הן נולדו בתור חברות ממשלתיות שהופרטו: בזק, צים, כיל, בתי הזיקוק, סולל בונה, כור, שיכון ובינוי, בנק הפועלים.  כשמפריטים חברה ממשלתית שהיא מונופול, בדרך כלל מה שמקבלים זו חברה לא-ממשלתית שגם היא מונופול.

אבל יש עוד סיבה. 

הלפרין: "החלק האחר הוא שיש בארץ הרבה מאוד חסמים לפתיחת השוק לתחרות. אנחנו יותר מדי עסוקים בלהגן על היצרנים המקומיים, ועל נותני השירותים המקומיים, ופחות עסוקים בלייצר מגוון ואפשרויות. יש גופים חזקים מאוד בארץ שדואגים לשמר את האינטרסים שלהם ולחסום את כניסת התחרות".

צליל: קחו למשל את אמזון -

"כשאמזון תיכנס בשעה טובה ואני מקווה שמהר תביא רווחה עצומה לצרכנים: הורדת מחירים, מגוון, שירות ברמות שאנחנו לא מכירים. אבל ישר יקומו הגורמים שיתנגדו והם מוצאים אוזן קשבת. עסקים קטנים שחוששים לגורלם, קניונים, מרכזים מסחריים. הם מייצרים לובי נגד הכניסה הזאת ומייצרים תדר של אנטי כלפי כניסה של טכנולוגיות".

או אם אתם שואלים את עצמכם למה אין אובר בארץ -

"אותו דבר אנחנו רואים בתחבורה ציבורית. אמצעי תחבורה ציבורית שזמינים היום לכל אדם באירופה ובארה"ב נחסמים כיוון שנהגי המוניות או מפעילים של תחבורה מסורתית דואגים לגורלם ומפעילים הרבה מאוד לחצים כדי למנוע הפעלה של הגורמים האלה".

או אם אתם לא מבינים יותר בנקים דיגיטליים - 

"בפינטקים, יכולים להביא המון תחרות בתחום הבנקאות והמערכת הרגולטורית הכבדה של הבנקים מאוד מעכבת את הכניסה שלהם".

וזו בדיוק המטרה של מיכל הלפרין. לא רק לעסוק בהגבלים עסקיים אלא לקדם את התחרות, בכל התחומים האלה ובעוד הרבה אחרים. וכמעט בכל מחיר.

צליל: התפיסה שיש בישראל ציבור שסובל מיוקר מחיה וקבוצות לחץ - את מסכימה איתה.

מיכל: "כן זה המצב ותפקידנו לנסות ולטפל בהסרת החסמים האלה".

צליל: אני רוצה לייצג את הצד השני. ההפרדה בין קבוצות לחץ לציבור לא קיימת, נהגי המוניות ועובדי הקניונים ועובדי הבנקים וחברות האשראי הם בני משפחה וחברים של כולנו. כשיש עלייה באבטלה הנשימה מצטמצמת. כניסה של אמאזון יכולה לגרום להתמוטטות של חברות ישראליות. אובר יכולה להכניס נורמות העסקה בעייתיות מאוד. התוצאה תמיד טובה יותר?

מיכל: "אי אפשר להגן באופן מלאכותי על עולמות העבר ולעצור את הטכנולוגיה כדי להגן על עולם שאין בו יותר טעם ותוחלת. בעבר היו מדפיסים עיתונים באמצעות עובדי סדר שהיו עובדים כל הלילה בלסדר את אותיות העופרת ולהתקין גלופות. היום לא צריך עובדי סדר והם הלכו הביתה כי יש הדפסה דיגיטלית. לא יעלה בדעתנו להמשיך להדפיס באמצעות עובדי סדר כדי לשמר להם עבודה. העולם משתנה וזה מעביר תהליכים שהם גם כואבים. אני לא חסרת אמפתיה לתהליכים הקשים שאנשים עוברים בעקבות אימוץ טכנולוגיות. אבל אי אפשר לעצור את הטכנולוגיה, הקדמה והרווחה הצרכנית שהיא מביאה יחד איתה. אז הקניונים במקרה של אמאזון יצטרכו לעשות מאמץ ולהמציא את עצמם מחדש. הם יהפכו פחות למרכזי קניות ואולי יותר למרכזי, או שהם ימצאו מודל עסקי אחר. יכול להיות שקניונים ייסגרו, גם זה לא אסון. בעבר היו מכולות, והקניונים באו ולקחו להם את הביזנס. היום יש קניונים ואמאזון עלולה לקחת להם את הביזנס. זה העולם שלנו ואנחנו חיים אותו, נאלצים לחיות אותו".

צליל: אבל למדינה יש תפקיד להחליק את המעבר הזה. בסוף הבנאדם שהיה בעל מכולת, נחמד שיש טכנולוגיה אבל איכות החיים שלו ירדה ומבחינתו זה המאה אחוז שלו.

מיכל: "נכון, אז אני מסכימה שתפקידה של המדינה להחליק את המעברים האלה. ולכן אם אומרים לי שמגיע לנהג מוניות פיצוי כי הם צריכים להתמודד עם תחרות כשהם לא צפו כשהם שילמו על הרישיון למונית זה לא רע בעיניי, זה סביר. אפשר לפצות אותם בהרבה דרכים ולחשוב על מודלים יצירתיים. אבל אם התשובה היא לא, בכל העולם יש אובר ואנחנו לא נכניס אובר וליפט וקארפולינג וכל מיני אמצעי תחבורה אחרים רק כדי להגן על נהגי המוניות, זה כיוון לא נכון להתמודד עם הבעיה".

צליל: "וזו עמדה שנובעת מהתפקיד? הממונה על התחרות מתוך הגדרת תפקידה תקדם תחרות בכל התחומים? או שזו עמדה אידיאולוגית אישית שלך?"

מיכל: "לא יכולתי לבצע את התפקיד אם לא הייתי מאמינה שזו הדרך הנכונה". 

*

לפני שהממונה על התחרות מיכל הלפרין ניסתה להעצים את כוחה של רשות התחרות, היתה מישהי אחרת שנהנתה מהמגבלות של אותה רשות ממש. המישהי הזאת היתה עורכת הדין מיכל הלפרין.

עורכת הדין מיכל הלפרין היתה היועצת המשפטית של רשות ההגבלים העסקיים, מספר 2 ברשות, בין 2002 ל-2006. אבל ב-2006 היא עזבה, והלכה לעבוד במגזר הפרטי. שם היא היתה שותפה ומנהלת מחלקת ההגבלים העסקיים במשרד עורכי הדין מיתר-ליקוורניק-גבע-לשם-טל-ושות', המכונה לרוב בקיצור - "מיתר", ומדורג באופן קבוע בראש רשימות משרדי עורכי הדין המובילים והגדולים בישראל. שם, הלפרין ייצגה את החברות הגדולות במשק. היא היתה עורכת הדין של כמה מונופולים או חברת עם נתח שוק אדיר כמו תנובה, בנק לאומי, אל-על, פוקס, טמבור, יינות ביתן. ואז, בתור עורכת הדין של בעלי ההון היא הבינה משהו.

"עבדתי בסקטור הפרטי בתחום התחרות וההגבלים העסקיים והתמודדתי מול הרשות בהרבה תיקים. ראיתי איך היא עובדת וראיתי את הקשיים שאיתם הם מתמודדים. היה ברור לי לחלוטין שעולם האכיפה למונופולים מעוות לחלוטין".

צליל: זה היה ברור לך בתור עורכת הדין שייצגה את הצד השני. 

מיכל: "נכון".

צליל: היה לך קל מדי?

מיכל: "זה לא שהיה לי קל מדי. זה שנראה לי שאין פוקוס בעשייה". 

הלפרין מתייחסת כאן להלך הרוח ששרר ברשות בשנים קודמות. בשנים שלפני המחאה החברתית, רשות ההגבלים היתה סוכנת אכיפה, כפי שהלפרין מגדירה זאת. היא עסקה בעיקר בשני דברים: הראשון הוא לאשר מיזוגים, והשני הוא אכיפה של התנהגות של מונופולים: להתערב ולהעניש אותם אם הם עושים דברים שאסור להם לעשות כמו להתנות רכישה של מוצר אחד במוצר אחר, או לתאם מחירים, או לחסום את המתחרים שלהם.

הרבה מאוד מהזמן של הרשות בוזבז על מטרה אחת: לנסות להוכיח שחברה מסוימת היא מונופול בשוק מסוים. כי כדי לפקח על הפעילות של מונופול צריך קודם כל להכריז עליו כמונופול. וכדי להכריז על מונופול צריך לומר באיזה שוק החברה הזו היא מונופול. 

 ובשיחה בין חברים זה אולי עסק נורא פשוט, אבל כשאתה הרשות להגבלים עסקיים אתה צריך להגדיר בדיוק, בדיוק, בדיוק מהו השוק - וגם להתכונן לזה שהחברה תיקח אותך לבית משפט.

"האם מים מינרליים הם תחליף לתה קר או לא? האם מלון שנמצא עם בריכה הוא תחליף מלון ללא בריכה? והאם מלון 3 כוכבים הוא תחליף למלון של 5 כוכבים? אפשר לנהל את הוויכוחים האלה עד בלי די אבל הם לא מקדמים שום דבר. היה תמיד ויכוח עם בעל המונופול האם הגדרנו נכון או לא, היינו עושים שינויים על זה, הולכים לביה"ד לתחרות להגיש עררים, ולבסוף לאחר כל הקרב הגדול הזה לא קידמנו את התחרות בשום דבר".

בסופו של דבר, לעיסוק בהכרזה על מונופולים, וברגולציה על מיזוגים היתה תרומה מוגבלת מאוד לקידום התחרות. נקודת המפנה היתה המחאה החברתית.

*

בקיץ 2011, כשמיכל הלפרין היתה עורכת דין בשוק הפרטי, התגבשו ניצני ההחלטה שהגיע הזמן לחצות שוב את הקווים.

"המחאה החברתית היתה תופעה מאוד מורכבת. היה בה בליל של הרבה מאוד מחאות שהתערבבו ביחד. היו חלקים במחאה החברתית שאני מאוד הזדהיתי איתם. וליבי היה לחלוטין איתם. היו חלקים בשיח שהתחברתי אליהם פחות. אני רציתי להגיע לרשות התחרות, לחזור, כדי לייצר מיקוד ופוקוס במאמצים איפה שחשבתי שראוי לנקוט מאמצים. ובהקשר הספציפי של מונופולים היה נראה לי שהמאמצים צריכים להיות בהליכים שיאפשרו פתיחה של השוק לתחרות גם אם זה אומר הליכי אכיפה נגד מונופולים".

זה לקח לה חמש שנים נוספות, אבל אז, בתחילת 2016, היא מונתה לממונה על ההגבלים העסקיים, וחזרה לצד השני.

"אם השאלה היא האם עברתי מהשוק הפרטי לשירות הציבורי כי מצפוני נקף אותי שאני עוזרת לבעלי הון התשובה היא לא. מצד שני אני חושבת שהחשדנות שהיתה בכניסתי לתפקיד היתה מוגזמת. היתה חשדנות ציבורית כלפי המינוי שלי כמישהי שבאה מהעולם העסקי. בסופו של דבר היכולת שלי לבוא מהעולם העסקי אל השירות הציבורי זה דבר שהועיל ותרם. כי בסופו של דבר האמת לא מונחת בצד אחד, וכשאתה עושה רגולציה נכונה ורגולציה טובה אתה צריך להבין איך העולם העסקי עובד. זה לא תמיד לטובת העולם העסקי וזה לא תמיד פועל לרעתו, לפעמים זה עובד ככה ולפעמים ככה. לפעמים הבנתי מאיפה באים אנשי העסקים כשהם באים וטוענים כלפי הרשות. מצד שני ידעתי איפה הם מתחמנים, איפ ה הם מסתירים, והניסיון הזה וההיכרות עם העולם העסקי בסוף לדעתי מציידת אותי עם יכולת לבצע את התפקיד יותר טוב".

קצת אחרי שנכנסה לתפקיד הלפרין הבינה שכדי לממש את החזון שלה וכדי לשנות את הדרך שבה הרשות פועלת היא זקוקה לעוד כלים. כי הרבה מהחברות שאחראיות לחוסר התחרות במשק ולמחירים גבוהים - הן היו מחו ץ לטווח השגתה של הרשות. הן לא עונות להגדרה של מונופול.

עד עכשיו ההגדרה למונופול הייתה מי שמחזיקה 50% מהשוק. הלפרין חשבה שההגדרה הזאת לא מספיקה - יש חברות חזקות מאוד, שפועלות כדי לחסום מתחרים ולהקטין את התחרות, אבל לא ניתן לפעול נגדן כי הן לא עומדות בהגדרה הזו בדיוק. במקום להגדיר לפי אחוזים מנתח השוק, רשות התחרות שרטטה הגדרה חדשה למונופול. לפי התיקון לחוק ההגבלים העסקיים שעבר השנה מונופול הוא מי שיש לו כח שוק משמעותי. מה זה כח שוק משמעותי? 

המאפיין הראשון הוא שמספיק שלחברה יהיה נתח של 40% מהשוק. 

"יש מצבים כאלה, יכולה להיות חברה גדולה שיש לה רק 40% אבל כל המתחרים שלה הם מאוד קטנים, הם גורמים שמחזיקים רק אחוזים ספורים בשוק. אז ברור שלמרות שאין לה 50% נתח שוק, מאוד יכול להיות שיש לה כח שוק. ואז אין סיבה שהכללים על מונופול לא יחולו עליה כי אין לה מחצית".

אבל נתח השוק כשלעצמו לא מספיק כדי לפעול נגד החברה. בנוסף ל-40 אחוז מהשוק, לבעל כח שוק צריך להיות עוד מאפיין. למשל, אם החברה היא חברה שאי אפשר או קשה לעזוב אותה.

"למשל אם חברת החשמל לצורך העניין תחליט להעלות מחירים. מה אני אעשה? מי יספק לי חשמל במקומה? ואותו דבר אם בזק תחליט להעלות את מחירי הטלפון שלי. למי אני אעבור? כמעט אין לי אפשרות לעבור".

צליל: להוט.

מיכל: "נכון זו אלטרנטיבה והיא מחלישה את כח השוק של בזק אבל עדיין בזק, אנחנו יודעים, יש לה הרבה מאוד יכולת להרע את התנאים שלי ולשמר אותי כלקוח. אז אלה דוגמאות לגופים שיש כח שוק זה הדבר המהותי שמחפשים ברשות". 

צליל: אם אפשר לעבור למתחרים, אבל זה מסובך ויקר - מה שמאפיין למשל בנקים, חברות ביטוח וקרנות פנסיה.

מיכל: "אם יש שוק שבו מאוד קשה לעבור ממתחרה אחד לאחר, כי זה מסובך, עלויות המעבר גדולות. כל מתחרה יכול להרע עם לקוחותי 3ו והם לא יוכלו להעניש אותו. גם אם יש 3 והם מתחלקים בשוק שווה בשווה יכול להיות שכל מתחרה, יש לו הרבה מאוד כח שוק כלפי לקוחותיו".
צליל: ו-3 - אם החברה מונעת ממתחרים להיכנס לשוק.

"אם לצורך העניין יש יצרן מאוד גדול של שוקולד במדינת ישראל ומגיע מתחרה קטן שלו ומנסה גם הוא לחדור לשוק, ויצרן השוקולד מגיע להסכמה עם הרשתות שלא יעלו את המתחרה הקטן על המדף. זה פסול בעינינו". 

אז החוק החדש מאפשר לרשות התחרות להעניש חברות שינהגו ככה, גם אם יש להן נתח שוק שקטן מ-50%. ועכשיו השאלה היא - איך להעניש אותן? מה עושים נגד חברה שמפרה את הכללים?

לרשות התחרות יש שתי אפשרויות - אפשר להטיל קנסות על החברה, ואפשר גם לפתוח בחקירה פלילית. אנשי עסקים שמתאמים מחירים או שאומרים ללקוח שלהם, אני אמכור לך מוצר אחד רק אם תקנה מוצר אחר שלי - הם עוברים על החוק. 

אבל הלפרין הבינה שהמסלול הפלילי לא מוכיח את עצמו. להוכיח את הטענות בבתי משפט לוקח שנים וסף ההוכחה גבוה מאוד, ולכן כמעט אף פעם לא יוצא מהן כלום. לכן היא החליטה להתמקד בקנסות. היא הודיעה בין השאר שתטיל קנסות גדולים על בזק, תנובה, על חברת החשמל ועל נמל אשדוד. 

אבל גם עם הקנסות היתה בעיה. הבעיה הזו צפה ב-2017, כשהרשות הודיע שבכוונתה להטיל קנס על החברה המרכזית למשקאות - קוקה קולה. היא תפסה אותה בהסדר כובל, מונעת מהמתחרים שלה להיכנס לשוק. זוכרים את הקרב של פיוז-טי נגד נס-טי? אז קוקה קולה ניסתה לדאוג שלא יהיו ברזים של נסטי בכל מיני מקומות. זאת בין השאר הסיבה לכך שפיוז טי הצליחה כל כך בשוק התה הקר, למרות שלנס טי היה את המותג. הרשות הטילה קנס של 60 מיליון שקל על קוקה קולה. וזה אולי נשמע הרבה, אבל…

שאול: בואי ניקח את מקרה קוקה קולה. היא חברה פרטית, אני לא יודע בדיוק, הם מרוויחים סביר להניח כמה מיליארדים בשנה, הקנס היה 50 ומשהו. זה מדגדג להם? זה מספיק כדי להרתיע?

מיכל: "אז קודם כל אני אגיד, הקנסות האלה הוטלו בתק' שבה רשות התחרות היתה מוסמכת להטיל קנסות מנהליים נמוכים יותר. הינו מוגבלים בסכום. היום בעקבות הרפורמה בחוק התחרות אחד התיקונים המשמעותיים שנעשו הוא שתקרת הקנסות הוכפלה פי 4. יש לזה משמעות רבה. אחת הסיבות שבגללן הגדילו את רף הקנסות המנהליים הוא הסיבה שאתה מציין, החשש שיהיה כדאי למונופול להמשיך להפר כי העיצומים לא מספיק מרתיעים. והכנסת בעניין הזה נתנה לנו גיבוי עצום, ואפשרה לנו להטיל קנסות גבוהים יותר מתוך הבנה שכשהרשות מתמודדת עם הגופים החזקים והעשירים ביותר במשק צריך לצייד אותה בכלים מרתיעים".

שאול: אז היום זה היה במקום 50 מיליון אלא 200 מיליון?

מיכל: "בעבר היינו מוגבלים ב-24 מיליון להפרה, קוקה קולה נתפסה בכמה. היום הרף הוא 100".

אז היום יש לרשות להטיל קנסות גדולים יותר ולהכאיב קצת יותר למונופולים. יחד עם ההגדרה החדשה לבעל כח שוק, שני הדברים האלה ביחד אמורים לאפשר עוד ועוד תחרות. 

אבל זה עדיין לא מספיק. שינוי התפיסה הגדול ביותר שהלפרין מנסה להנהיג ברשות התחרות לא נוגע לכלים ולהגדרות, אלא להפיכה של הרשות מגוף פסיבי, כזה שבאים אליו בשביל לקבל החלטה או אישור, לגוף אקטיבי, כזה שמנסה לחולל תחרות היכן שאין.

"אנחנו משקיעים כמות גוברת והולכת מהמשאבים שלנו בקידום תחרות ולא באכיפה, זה מקבל דגש עצום בעבודה שלנו. אנחנו נפגשים עם כל בעלי העניין, בין אם הם איגודים עסקיים, ח"כים, ומנסים לעבוד יחד איתם ולשכנע אותם למצוא פתרונות פרו תחרותיים לבעיות. אנחנו לומדים את השווקים ומשקיעים במחקר כדי להיות מסוגלים לייעץ לממשלה ולכנסת על פתרונות שיביאו תחרות. זה מקום מאוד שונה מהמוכר והישן והקיים. לבוא ולשכנע גורמים אחרים בממשלה לשפר את התחרות, זו עבודה אחרת לגמרי שאנחנו עושים מכח סמכויות מאוד בלתי פורמליות שיש לנו. מתוך שכנוע מקצועי וידע מקצועי וגם מתוך המוניטין שניתן לנו שיש לנו בקרב הממשלה והכנסת. ואין לאף אחד חובה להקשיב לנו. זו עבודה קשה ומתסכלת יותר ומצד שני רפורמה אחת שאותה אנחנו מצליחים להעביר או לשפר שווה הרבה מאוד הליכי אכיפה".

שאול: "איך את מוודאת שאת מוזמנת לדיון? נהגי מוניות מוזמנים לשר התחבורה. איך את יכולה לוודא שאת שם?"

מיכל: "אני יכולה להבטיח לך שהם לא מזמינים אותי. התשובה הכנה היא שאני לא יכולה להבטיח. נערכים דיונים בממשלה שאנחנו לא חלק מהם. לא תמיד מז מינים אותנו, לפעמים אנחנו מזמינים את עצמנו, לפעמים אנחנו לא פנויים לנושא. אבל הרבה מאוד פעמים אנחנו יושבים מסביב לשולחן ומנסים להשפיע. כמות המקרים שעסקנו בהם בשנה האחרונה מדהימה - הרפורמה בחשמל, המו"מ עם הנמלים, היטל היצף על מלט, העלאת מחירי הפטם ועוד סיטואציות שהיינו מעורבים עם מש' ממשלה והצלחנו להביא לשיפור בתחרות או למנוע פגיעה בתחרות.

צליל: בימים אלה, אגב, גורם נוסף בתוך הממשלה מציב אתגר לרשות ההגבלים ומעלה את השאלה - האם תחרות בכל מחיר היא הפתרון הטוב ביותר? הגורם הזה הוא משרד התקשורת. העובדה שחברות הסלולר הגדולות בקושי שורדות גרמו למשרד התקשורת לצאת בהודעה חריגה לפיה לא יאפשרו עוד תחרות בשוק הזה, ואולי אפילו יעודדו מיזוג של חלק מהחברות. סמנכ"ל בכיר במשרד אף התראיין ואמר ל"דה מארקר" ואמר שהתחרות בשוק הסלולר מוגזמת ועליית מחירים של 5 שקלים לחודש מקובלת עליו. הלפרין חושבת אחרת. ההודעה הזו יצאה אחרי השיחה שלנו באולפן, אז הרמנו טלפון לשאול מה דעתה.

"אני חושבת שאין דבר כזה תחרות מוגזמת. תחרות היא לא תמיד נעימה, והיא לפעמים גם אכזרית, אבל זה לא אומר שהיא מוגזמת. בשוק הסלולר נעשתה רפורמה מוצלחת שהביאה להורדת מחירים שכל צרכן בישראל נהנה ממנה וחשוב מאוד לשמור עליה. יכול להיות שחברה תתמוטט, זה גם קורה בתחרות. גם מיזוג. אבל לא צריך בשום פנים ואופן לאפשר להם רף מינימום של מחיר, ובוודאי שלא לסכם ביחד על העלאת מחיר מתואמת, כי זה באמת יהיה חמור מאוד מבחינת דיני התחרות. לא נסכים לשום פעולה מתואמת של חברות הסלולר לתיאום מחירים ואם תהיה כזו גם דרך התקשורת אנחנו נפעל נגד העניין הזה".

*

ועכשיו אנחנו מגיעים לנקודה שהכי מעניינת את כולנו:

האם זה עובד. והתשובה היא, כן.

מדינת ישראל ב-3 שנים האחרונות השתפרה מאוד ברמה התחרותית שלה. כל האינדיקציות מראות שרמת החיים עלתה והמחירים ירדו כתוצאה מהגברת התחרות. את זה לא אני אומרת אלא גופים אובייקטיביים כמו מכון טאוב ובנק ישראל שהוציאו דוחות מפורשים בעניין הזה.

צליל: היא צודקת. בין 2013 ל-2018 רמת המחירים בישראל נשארה יציבה. אחרי הרבה שנים של עליה ביוקר המחיה, השכר עלה והמחירים לא. ובתחומים שבהם רשויות ומשרדי ממשלה התאמצו לעשות רפורמות, להוריד מחירים ולפתוח את השוק - המחירים ירדו. מחירי הביגוד למשל, הרהיטים, מוצרי החשמל, הטיסות כמובן והתחבורה באופן כללי. ואם עכשיו אתם שומעים את זה וכועסים כי זה לא נראה לכם ככה - אתם גם צודקים, כי המחירים פה עדיין יקרים מאוד ביחס לעולם. והם עדיין עולים בתחומים הכי בסיסיים, כמו מזון ודיור. 

אבל ההישגים עד עכשיו? הם תוצאה של עבודה שלכם. הלפרין משוכנעת שרוח המחאה החברתית עדיין נושבת במסדרונות הרגולטורים בירושלים.

מיכל: "חברי הכנסת מדברים באופן אחר לחלוטין מכפי שהם דיברו לפני חמש עשרה שנה. נכון שאין היום מאות אלפי אנשים שיוצאים לרחובות. אבל יש ארגונים חברתיים שצמחו כתוצאה מהמחאה החברתית והם פעילים פה עד היום. והם עושים אני חייבת לומר עבודה נהדרת. הם הרבה פעמים מאוד אגרסיביים, השיח שלהם מאוד קשה, אבל כשאני מסתכלת מגובה אלף רגל יש להם תרומה עצומה לשיח הזה. אחד הדברים החשובים שאנחנו עושים ברשות זה פותחים דלת לשיח עם הארגונים החברתיים. היום נתנו החלטה בנושא של גז טבעי. אחד הארגונים החברתיים, לובי 99, היה מאוד מעורב. לובי 99 הציב עמדה מתנגדת לאישור העסקה הזאת. נפגשנו איתם 5 פעמים. התייחסנו לטענות שלהם בשיא הרצינות והם עשו עבודה מאוד רצינית להציג בפנינו את הדברים שחייבים להדאיג אותנו וגרמו לנו לבדוק את הדברים האלה. ארגונים חברתיים פעילים, מודעים ומקצועיים זה דבר שהוא מאוד חשוב והוא שומר עלינו. הוא שומר את המחאה החברתית חיה וקיימת".

אבל לדעתה, כדי שהתחרות בישראל תמשיך להתפתח, יש לנו עוד תפקיד.

מיכל: "הצרכנים צריכים להיות מודעים ותובעניים".

צליל: אנחנו כבר מודעים. אבל בסוף אתה עומד בסופר וזה המחיר וזהו. ואתה מתבאס ונכנע ושם בעגלה.

מיכל: "אז אנחנו מודעים אבל הרבה מאוד פעמים אפשר אולי לחפש, לתת הזדמנות למותג הפחות מוכר, שאנחנו פחות מורגלים בו, אפשר אולי לתת צ'אנס לסופר החדש שנפתח, שאנחנו פחות רגילים אליו".

צליל: אנחנו אוהבים מותגים מדי?

 מיכל: "אני לא מתיימרת להגיד לצרכנים מה הם צריכים להעדיף ומה לא. אם צרכנים אוהבים מותגים זה לגיטימי בעיניי. אין לי את היומרה או ההתנשאות לומר לצרכנים מהם צריכים לאהוב ומה לא. אבל אני חושבת שהכח שלהם לדרוש ולהיות תובעניים הוא אלמנט מאוד מאוד חשוב בדרישה לתחרות".

אז האם בסופו של דבר הכל עניין של בחירות צרכניות נבונות? לדעתי לא. אם זה היה ככה, לא היה צריך את רשות התחרות. אבל כן יש פה עניין של בחירות אזרחיות נבונות. הראיון עם מיכל הלפרין חידד עבורי עד כמה חזקים זרמי העומק שהתחילו ביולי 2011. האוהלים התקפלו מזמן, אבל המגזר הציבורי השתנה, חלק מאנשי הציבור ומנבחרי הציבור רואים את התפקידים שלהם אחרת לגמרי עד היום, ובסופו של דבר - יוקר המחיה ירד מעט. 

והראיון הזה גרם לי לחשוב על עוד משהו. עד כמה שונה המסר שקלטה הלפרין מהציבור באותה מחאה מהמסר שהבינה, נניח, שלי יחימוביץ'. אם היינו הולכים בשדרות רוטשילד והיינו שואלים את המפגינים אם הפתרון לבעיות שלהם הוא תחרות חופשית, אכזרית לעתים, שבה אנחנו קודם כל צרכנים, ופיטורי עובדים הם קורבן ששווה להקריב למען מחירים זולים יותר, האם הם היו מסכימים? לא בטוח. אני מניחה שחלק כן וחלק לא. המחאה היתה מין כתם רורשאך חברתי, שכל אחד ראה בו משהו אחר לגמרי.

*
אתם הקשבתם לחיות כיס, הפודקאסט הכלכלי של כאן. את הפרק הזה כתבתי יחד עם שאול אמסטרדמסקי שגם ראיין את מיכל הלפרין יחד איתי. העורך והמפיק שלנו הוא רום אטיק, על הסאונד דניאל שמר. במערכת חיות כיס חברה גם דנה פרנק. 

אם אתם חושבים שתחרות חופשית באמת צריכה לאפשר למונופולים להתקיים בכיף ולא להפריע להם, או חושבים שהפתרון ליוקר המחיה הוא לפקח על מחירים ולייצר משחת שיניים בייצור ממשלתי, או אם הפגנתם ברוטשילד ב-2011 ונראה לכם שמיכל הלפרין ממש לא הבינה אתכם בואו לקבוצת הפייסבוק שלנו.

 הפרקים שלנו זמינים בכל אפליקציות הפודקאסטים. תודה שהאזנתם.