אחת השאלות שאנחנו מקבלים לעתים קרובות מהמאזינים והגולשים שלנו היא "האם הביטוח הלאומי עומד לקרוס". שאלה נוספת היא - "למה האוצר לוקח מהביטוח הלאומי את הכסף". אז נכנסנו לאולפן כדי לסגור את הפינה הזאת אחת ולתמיד. מה הסיפור עם עודפי הגביה של הביטוח הלאומי, והאם באמת יום אחד ייגמר לו הכסף? פרק בונוס

חיות כיס 107: מה הסיפור עם הגירעון

פרק בונוס: מה הסיפור עם מיזוג רשת וערוץ 10

פרק בונוס: מה הסיפור עם העלאת הריבית

פרק בונוס: מה הסיפור עם תיק 4000

לקרוא פודקאסט זה כמו לשמוע סרט

אבל אם אתם מעדיפים לקרוא, גרסת הטקסט לפניכם

חיות כיס בונוס - אז מה הסיפור עם ביטוח לאומי

צליל: היי שאול אמסטרדמסקי

שאול: היי צליל אברהם

צליל: תגיד, מה מטריד אותך כשאתה לא נרדם בלילה?

שאול: את לא רוצה לדעת מה מטריד אותי בלילה.

צליל: אוקיי. כי את  המאזינים שלנו יש דבר אחד שמטריד מאוד בלילות. וזה האיזון האקטוארי של הביטוח הלאומי.

בשבוע שעבר למשל כתב לנו רונן בן צבי בקבוצת הפייסבוק שלנו את השאלה הבאה: "מאוד מעניין אותי להבין יותר על הרקע של המאבק בין ביטוח לאומי למשרד האוצר. איך נוצר המצב שעודפי גביה מגיעים למדינה ולא מושקעים בהבטחת היכולת להמשיך להתקיים גם בעוד 20 ו 30 שנה שגיל הממוצע רק הולך ועולה?". והנה שאלה של שמרית: "למה הכספים שאנחנו משלמים כדי שתהיה לכולנו רשת בטחון סוציאלית = ביטוח לאומי לא שייכים לנו? מאיפה נובע המנהג הלא ברור הזה שכל שנה עוברים עשרות מיליארדים של עודפי תקציב הביטוח הלאומי למשרד האוצר?"

שאול: זה נכון. ומפלס הפחד מהיום שבו לא יהיה יותר כסף בביטוח הלאומי עולה בשנה האחרונה כשמדי פעם צצה בחדשות כותרות מהסוג הזה:

כאן חדשות: "ועכשיו לאתגרים שממתינים לממשלה העתידית. בראש ובראשונה הממשלה תצטרך להתמודד עם האתגרים הפיננסיים של הביטוח הלאומי, בעוד 30 שנה הכסף ייגמר…"

צליל: תודה שזה נשמע מטריד.

שאול: זה נשמע מאוד מטרייד ובעיקר זה מחזק את התחושה הזו ששום דבר לא עובד. אנחנו משלמים לביטוח לאומי, אבל שונאים את ביטוח לאומי, ובטוחים שביום ההוא שאשכרה נצטרך אותו, לא נקבל ממנו כלום. אתם הרי יודעים את זה.

צליל: אז מה באמת קורה עם הביטוח הלאומי? מה זה הכסף הזה שהוא רב עליו עם האוצר? והאם יום אחד באמת פשוט ייגמר לו הכסף וכולנו נלך לעזאזל? 

שאול: אז זהו שהסיפור הזה של ביטוח לאומי ומשרד האוצר הוא לא רק סיפור על כלכלה. זה גם גם סיפור על פוליטיקה, ואידאולוגיה, וזה גם סיפור על עלייתה של מדינת הרווחה הישראלית בשנות ה-60 וה-70 ועל הצטמצמותה בשנות ה-80 וה-90. וזה גם סיפור על הרבה אגו של הרבה פקידים לאורך הדרך ועל קרבות שליטה על כוח.

צליל: אז עבור רונן וכל הסקרנים שבורי הלב שנמצאים שם בחוץ ומאזינים לנו, פרק הבונוס הזה - מה הסיפור עם העודפים של ביטוח לאומי - הוא בשבילכם. 

1.

צליל: כדי להבין על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על קריסה של הביטוח הלאומי, כדאי לעצור רגע ולהבין, מה זה בכלל ביטוח לאומי?

המפגש הראשון שלנו עם הביטוח הלאומי הוא בדרך כלל כמה חודשים אחרי שהשתחררנו מהצבא, כשאנחנו מקבלים פתאום מכתב מפחיד הביתה שטוען שאנחנו חייבים להם כסף. על מה? למה לא הודיעו לי? לאן זה הולך? מה כתוב פה? למה זה לא בשפה של בני אדם? זה מפגש חזיתי ראשון ומלחיץ ולא נעים עם הבירוקרטיה, וכולם יודעים שהרושם הראשון קובע. וגם אחר כך, כשאנחנו חושבים על ביטוח לאומי אנחנו בדרך כלל חושבים על הדבר הזה שיורד לנו מהתלוש כל חודש. מין סוג שנוא במיוחד של מס או מערכת בירוקרטית ענקית ומסואבת וחסרת פנים. 

שאול: אני שונא את ביטוח לאומי. באמת, מתעב אותו. ואני די בטוח שגם כל הישראלים האחרים שונאים את ביטוח לאומי כמוני.

צליל: וזה חבל, כי ביטוח לאומי הוא קודם כל רעיון, והאמת שהוא רעיון יפה ומתקדם. המטרה שלו היא לא לאמלל את האזרחים, להפך. הערך המרכזי שעומד מאחוריו הוא ערבות הדדית. 

הרעיון של ביטוח לאומי, או ביטוח סוציאלי, נולד באירופה בין מלחמות העולם, ובלבו היתה התפיסה החדשה שהמדינה צריכה להעניק לאזרחים שלה רשת בטחון מפני אסונות. נכות, מחלות, תאונות, אבטלה, אלמנות - כל אלה דברים שאנשים לא צריכים להתמודד איתם לבד, אלא החברה צריכה לקחת עליהם אחריות ביחד. דיברנו על זה בהרחבה בפרק 52 של חיות כיס - קפקא, סוכן הביטוח שלכם.

במחצית השנייה של המאה ה-20 ביטוח לאומי נפוץ בכל המדינות המפותחות, וגם במדינות הלא מפותחות. היום ב-170 מדינות קיימים מנגנונים כלשהם של ביטוח סוציאלי. זה אחד מהמוסדות הבסיסיים ביותר בקיומה של מדינה. בישראל, הדיונים על הקמת ביטוח סוציאלי התחילו מיד אחרי קום המדינה. ובשנת 1953 עבר חוק הביטוח הלאומי. בשנת 1954 המוסד לביטוח לאומי התחיל לפעול. 

בהתחלה הביטוח הלאומי כלל רק שלוש קצבאות - קצבת זיקנה, ביטוח אמהות - שזה דמי לידה והטבות נוספות ליולדות, וביטוח תאונות עבודה. זה היה רק בינתיים, עד שהמצב הכלכלי של המדינה ישתפר ויהיה אפשר להוסיף עוד.

ואכן, בחלוף השנים ותחת האידיאולוגיה של בניית מדינת הרווחה הביטוח הלאומי הלך והתרחב. ב-1959 הוענקו לראשונה קצבאות ילדים, ועם השנים הן הורחבו. ב-1973 התווספו דמי אבטלה, וב-1988 - ביטוח סיעודי, מה שמאפשר לכם להביא מטפל  מחו"ל להורים המבוגרים שלכם. 

מאיפה ביטוח לאומי מביא את הכסף לכל הדברים האלה? 

שאול: ממני! לא באמת, רק ממני. אני משוכנע שאני היחידי שמשלם פה ביטוח לאומי.

צליל: כולנו מודים לך.

שאול: על לא דבר. ובכן, ככה זה באמת עובד: ביטוח לאומי גובה מכל אחד מאיתנו כסף מתוך השכר שלנו. ככל שאתם משתכרים יותר, אתם משלמים יותר, עד לשכר של 44 אלף שקל בחודש. על כל השכר שמעל הסכום הזה לא תשלמו ביטוח לאומי. אבל עד לסכום הזה, תשלמו, ואפילו לא מעט. 

צליל: על שכר של עד 6,000 שקל משלמים לביטוח לאומי משהו כמו 25 שקלים. אבל מי שמרוויח 11,000 שקל בחודש נגיד, משלם כל חודש כמעט 800 שקל לביטוח לאומי. ולא רק זה, גם המעסיק שלכם משלם עוד כסף לביטוח לאומי על השכר שלכם.

שאול: ועצמאים משלמים אפילו יותר, כי הם משלמים גם את החלק שלהם וגם את החלק של המעסיק, כמעט 13 אחוז. בגלל זה עצמאים ממש ממש שונאים את הביטוח הלאומי. וגם מי שלא עובד ואין לו שום הכנסה בכלל צריך לשלם כל חודש 175 שקלים לביטוח לאומי. מאיפה? מאיפשהו. ולמרות שאני מרגיש שאני היחידי שמשלם ביטוח לאומי במדינת ישראל, יש כנראה עוד כמה אנשים שמשלמים, כי בשנת 2018 נכנסו לקופת הביטוח הלאומי כמעט 50 מיליארד שקל. עוד 31 מיליארד שקל הגיעו ישירות ממשרד האוצר, ויש עוד כל מיני הכנסות שהביטוח הלאומי קיבל מעוד מקורות, ובסך הכל נכנסו לקופת בשנה שעברה שמונים וחמישה מיליארד שקלים. אני חוזר - שמונים וחמישה מיליארד. זה מלא מלא כסף.

צליל: ועכשיו שאלה: כמה כסף שילם ביטוח לאומי במקביל בקצבאות לציבור בשנת 2018? התשובה היא המון. ליתר דיוק, הוא שילם 76 מיליארד שקל. מתוך הסכום האדיר הזה, 30 מיליארד שקל הם רק קצבאות זקנה, ואחר כך נכות, אמהות, סיעוד וקצבאות ילדים. 

שאול: הנתונים האלה קריטיים כדי להבין מהו בעצם הביטוח הלאומי, וכמה הוא שונה ממה שנדמה לנו ביום יום ואיך שהוא מצטייר בתקשורת. אנחנו חושבים על ביטוח לאומי כעל מוסד מיושן ומצ'וקמק שרוב עיסוקו הוא לטרטר אנשים בוועדות רפואיות. והחסרונות האלה באמת קיימים. אבל הרושם הכללי מהביטוח הלאומי לא כל כך תואם את העובדה שמדובר במוסד שהתקציב שלו גדול יותר מתקציב משרד הביטחון. הוא גם לא איזה משרד סעד שממלא הוראות. הוא גוף חזק ומשפיע על מדיניות הרווחה, והבכירים שלו מקדמים צעדי מדיניות באופן פעיל - חלק מהקצבאות הכי בסיסיות שנוספו במהלך השנים נוספו כתוצאה מיוזמה והתעקשות שלהם.

צליל: גם התחושה שלנו שאנחנו תמיד משלמים לביטוח הלאומי ולעולם לא מקבלים את הכסף היא לא מדוייקת. כלומר, כן, הוועדות הרפואיות של הביטוח הלאומי קשות מאוד. ובאופן כללי, בכל מקום שבו צריך להוכיח זכאות לקצבה כדי לקבל אותה, יש הרבה בעיות. אבל כמעט כל אחד מאיתנו יקבל בימי חייו קצבת זקנה, דמי לידה, דמי אבטלה וקצבאות ילדים - ובדרך כלל זה יקרה באופן חלק לגמרי, וזה כאמור רוב הכסף שהביטוח הלאומי מחלק.

שאול: אבל זה גם האקדח שמופיע במערכה הראשונה, כי כש-40% מהקצבאות הולכים למשהו שהוא בהגדרה שלו תלוי מאוד בדמוגרפיה - קצבת זקנה - זה אומר שאם יהיה שינוי דמוגרפי משמעותי בשיעור הזקנים במדינת ישראל, הביטוח הלאומי יצטרך לשלם הרבה יותר כסף כמעט בבת אחת.

צליל: אז הביטוח הלאומי שילם בשנה שעברה 76 מיליארד שקלים. ולמרות שזה הרבה מאוד כסף, זה עדיין פחות כסף מכמה שהביטוח הלאומי גבה השנה. הביטוח הלאומי גובה יותר ממה שהוא משלם. בשנת 2018 הוא היה בפלוס של בערך תשעה מיליארד שקל. ועל הפער הזה, שמשתנה כל שנה, על העודפים האלה בדיוק, עכשיו רבים הביטוח הלאומי ומשרד האוצר.

2.

צליל: כשהביטוח הלאומי הוקם הוא היה גוף עצמאי. כלומר - המדינה קבעה מי יקבל קצבאות ומה יהיה גובהן. אבל הוא לא היה כפוף לאף משרד ממשלתי ונתון רק לפיקוח של שר העבודה. וזה נשמע כמו פרט טכני, אבל זה היה עניין עקרוני - כי חלק מהרעיון של ביטוח סוציאלי זה שהוא ביטוח ולא מס. אנחנו לא נזקקים שמקבלים סעד מהמדינה כי היא מחליטה לעשות לנו טובה - אנחנו מבוטחים מתוקף הסכם של ערבות הדדית בינינו. שילמנו כל חיינו כמו לכל חברת ביטוח אחרת, וכשאנחנו מקבלים קצבת אבטלה, או דמי לידה, או כל קצבה אחרת - זה כי אנחנו זכאים לה. לכן הביטוח הלאומי הוקם כמוסד עצמאי, שמנהל מערכת גביה נפרדת ותקציב נפרד מתקציב המדינה.

אבל זה רק ברמת הרעיון. העצמאות הזו של הביטוח הלאומי אף פעם לא היתה מוחלטת, כי מי שמחליט בסופו של דבר מי זכאי לקצבה ומה יהיה גובהה זה לא הביטוח הלאומי אלא הכנסת, המחוקק. 

בכל מקרה, העצמאות של הביטוח הלאומי הלכה והתכרסמה עם הזמן. והשינוי הגדול שאנחנו מדברים עליו מתחיל בשנת 1980.

שאול: ב-1980 השיטה השתנתה. בא משרד האוצר, כמו שהוא תמיד עושה כשהוא רואה ערימה גדולה של כסף מונחת באין מפריע, ואמר - הלו, מה זה זה. הכסף הזה, אמר משרד האוצר, הכסף הזה לא אמור לשכב בביטוח הלאומי סתם ככה. הכסף הזה צריך להגיע אלינו, למשרד האוצר, ולהיכנס לתקציב המדינה, כי זה כסף ציבורי - זה כסף שהציבור שילם. אין שום היגיון שהביטוח הלאומי יצבור עודפים בזמן שאנחנו, הממשלה הישראלית, זקוקה נואשות לכסף בשביל לבנות כיתות, לשלם שכר לאחיות, לקנות טנקים ומטוסים וכו׳. אז יאללה, תעבירו אלינו את העודפים בבקשה.

צליל: רק שאי אפשר פשוט לקחת את הכסף הזה. כי כמו שאמרנו, המוסד לביטוח לאומי הוא חברת ביטוח. ולמילה הזו, ביטוח, יש משמעות, היא מעניקה לכם זכויות. זה לא כסף שהאוצר יכול פשוט לקחת ולהשתמש בו למטרות אחרות.

שאול: ולכן האוצר והביטוח הלאומי יצרו מנגנון קצת אחר. המנגנון הזה אומר ככה: אתם, הביטוח הלאומי, תעבירו לנו את העודפים שלכם כל שנה. אנחנו ניקח את העודפים האלה ונשתמש בהם במסגרת תקציב המדינה. אבל! תמורת העודפים האלה אתם תקבלו אגרות חוב מיוחדות, נושאות ריבית, ובעצם יוצא כאילו השקעתם את הכסף בהלוואה שנתתם לממשלת ישראל. אחלה הלוואה, כדאי לכם.

צליל: וכך הגענו למצב המשונה שמאז ועד היום, כל שנה הביטוח הלאומי מצד אחד מעביר את העודפים שלו למשרד האוצר בתור הלוואה, ומצד שני מקבל תשלום שוטף מהאוצר עבור ההלוואה הזו. 

שאול: עד כאן הכל בסדר. כל העודפים האלה שביטוח לאומי העביר למשרד האוצר לאורך השנים? הם הצטברו, והצטברו, והצטברו. כלומר, הצטברו על הנייר. זה לא שהם יושבים באיזו כספת ורק מחכים לביטוח הלאומי שיבוא לקחת. ולפי הדוח הכספי לשנת 2018 של הביטוח הלאומי העודפים האלה הצטברו כבר ל-250 מיליארד שקל. כלומר שהאוצר חייב לביטוח הלאומי 250 מיליארד שקל. שזה סכום בסדר גודל שכבר אין לנו שום דבר להשוות אליו מרוב שהוא גדול. וכאן יש בעיה. 

3. אז על מה הריב?

צליל: ביטוח לאומי עובד כל עוד הרכב האוכלוסיה נראה כמו פירמידה. כלומר, כל עוד יש הרבה אנשים צעירים שעובדים, ומעט יחסית אנשים מבוגרים שזקוקים לקצבאות. יותר אנשים שמשלמים כסף מאנשים שמקבלים כסף. 

שאול: בשנים הראשונות של המדינה, זה היה סבבה. המדינה היתה מדינה צעירה, כמות האנשים ששילמו ביטוח לאומי היתה גדולה, וכמות האנשים שהיה צריך לשלם להם קצבאות היתה יחסית קטנה, והעודפים היו רבים. 

רק שבשנים האחרונות הצורה של הפירמידה הזו משתנה, ודי במהירות. החל מ-2010 בערך, כשהדור של האנשים שנולדו אחרי מלחמת העולם השניה התחיל לצאת לפנסיה בכמויות גדולות, הדמוגרפיה עשתה את שלה. יש לנו היום יותר זקנים, הם חיים יותר זמן, וזה לוחץ על הביטוח הלאומי. ובאמת, פחות או יותר מאותה שנה, העודפים השנתיים של ביטוח לאומי קטנים בהדרגה.

שאול: ביולי 2013 הביטוח הלאומי פרסם משהו שהוא לא פרסם במשך 15 שנה - את הדוח האקטוארי שלו. הדוח הזה מחשב כמה ביטוח לאומי מחויב לשלם לציבור הישראלי במשך שני דורות קדימה - חמישים שנה. דוח כזה זה סיפור רציני. הוא מתבסס על מיליון הנחות יסוד - מה יהיה גודל האוכלוסייה בחמישים השנים הקרובות, מה תהיה תוחלת החיים של הציבור, מה יהיה גיל הפרישה, כמה אנשים יהפכו לנכים כל שנה, וכמה שנים הם יחיו עם הנכות שלהם, ועוד מלא מלא מלא מלא הנחות.  

בגלל שהוא דוח כל כך רציני, שנותן לביטוח הלאומי להבין אם יש לו מספיק כסף בשביל לעמוד בכל ההתחייבויות האלה, הוא אמור להתפרסם כל שלוש שנים. אבל בביטוח הלאומי משום מה נרדמו עם זה במשך חמש עשרה שנה ולא ידעו שיש להם בעיה שמתנפחת. 

ואז, כשהוא סוף סוף יצא, בעמוד מספר 11 למטה, הדוח האקטוארי גילה לציבור הישראלי שני דברים מאוד לא נעימים. הראשון הוא שממש בקרוב, בשנת 2024, המצב יתהפך וכל שנה הביטוח הלאומי יצטרך לשלם יותר כסף ממה שהוא מכ ניס. במקום בפלוס, הוא יהיה במינוס כל שנה. וזה מאוד לא נעים, אבל זה בסדר, אפשר לחיות עם זה, כי אחרי הכל צברנו עודפים של 250 מיליארד שקל. אז כל עוד אנחנו במינוס שנתי, אפשר לכסות אותו מהעודפים האלה. 

אבל אז מגיע הדבר הלא נעים השני בדוח הזה - המינוס הזה צפוי רק להעמיק, והעודפים ייגמרו. מתי? לפי הדוח האקטוארי בשנת 2042. בשנה הזו, לביטוח הלאומי פשוט ייגמר הכסף.

צליל: פחות או יותר באותה תקופה שיצא הדוח הזה, כשהציבור הישראלי נחשף לראשונה לכמה חמור המצב,  היייממשלה הבינה שאולי כדאי לבחון את מצבו של הביטוח הלאומי. 

שרי האוצר והרווחה הקימו את הוועדה לבחינת האיתנות הפיננסית של הביטוח הלאומי, שבראשה ישבה מנכ"לית הביטוח הלאומי, אסתר דומיניסיני, אבל גם חברים ממשרד ראש הממשלה, בנק ישראל ואחרים. חברי הוועדה המליצו בין השאר לפשט את האופן שבו הביטוח הלאומי מנהל את התקציב שלו, ולהגדיל את הכספים שמועברים אליו מהאוצר. ויש עוד המלצה אחת, שעשתה הרבה רעש, והחזירה לבמה ויכוח ישן שליווה את הביטוח הלאומי ממש מאז שקם - הם המליצו להחזיר לביטוח הלאומי את העצמאות שלו.

שאול: מה שהם אמרו בדוח זה כזה דבר: הסידור הזה, שהביטוח הלאומי מעביר את העודפים שלו לאוצר ומקבל בתמורה אגרות חוב, וכל שנה האוצר משלם לו ריבית על אגרות החוב האלה שמשמשת אותו לשלם קצבאות - זה לא מספיק טוב. זה לא מספיק טוב כי הביטוח הלאומי צריך את עודפי הגביה האלה אצלו, כי הם אמורים להיות סוג של כרית ביטחון ליום הדין. 

צליל: דמיינו למשל את המצב הבא. נגיד שבשנה מסוימת, בגלל השינויים הדמוגרפיים או בגלל משבר כלכלי או מלחמה או לא משנה מה, לביטוח הלאומי נכנס פחות כסף ממה שהוא צריך בשביל לשלם את כל הקצבאות שמגיעות על פי חוק לכולם. אז הביטוח הלאומי אומר - לא נורא, אני אקח קצת מהעודפים שמשרד האוצר מעביר לי. אבל הביטוח הלאומי לא מתנהל בחלל ריק. המשבר הזה, המלחמה או המשבר הכלכלי או מה שזה לא יהיה שיגרום לו לבעיה - הוא ישפיע על כל המשק, על כל גביית המסים, וגם על משרד האוצר ותקציב המדינה. ובתרחיש כזה, שבו יש ירידה בהכנסות המדינה וגירעון גדול, האוצר יביא לשולחן קיצוצים גדולים. יקצצו ברווחה ובחינוך ובהכל. ואז, בסיטואציה המשברית הזאת, יבוא מנכ"ל הביטוח הלאומי ויגיד לאוצר - אני צריך עכשיו את הכסף שאתה חייב לי? אחד התסריטים שבביטוח הלאומי חוששים מהם הוא שביום כזה התשובה שהם יקבלו מהאוצר היא פשוט - לא. סורי. אין.

שאול: חברי הוועדה אמרו בדוח שלהם שלא צריך תסריט כל כך קיצוני כדי שזה יקרה. זה לא רק שהאוצר עלול לא להחזיר את העודפים, חוסר העצמאות של הביטוח הלאומי עלול להפוך את קצבאות המוסד ליעד לקיצוץ של האוצר. זה בגלל שהכנסות הביטוח הלאומי, וגם ההוצאות שלו, נכללות בחלקן בתקציב המדינה. ואז, במצב שבו יש גירעון גדול - כמו השנה - והאוצר לחוץ לקצץ, כמו השנה - הוא עלול לבוא לביטוח הלאומי ולהגיד - יאללה, תיכנסו מתחת לאלונקה, אנחנו צריכים לקצץ בקצבאות בשביל להקטין את הגירעון. אם ביטוח לאומי היה עצמאי לחלוטין, זה לא היה יכול לקרות.

צליל: או נורא נורא בפשטות: בביטוח לאומי פשוט לא סומכים על משרד האוצר. וזה החלק שבו האידאולוגיה נכנסת לתמונה. כי אם תחשבו על זה שניה, קשה לחשוב על שני קצוות יותר מנוגדים מבחינה אידאולוגית: אגף התקציבים במשרד האוצר מצד אחד והביטוח הלאומי מצד שני. 

בביטוח הלאומי מאמינים בעקרונות של ערבות הדדית, בכך שישראל צריכה להיות מדינת רווחה. אגף התקציבים, מנגד, אמון על שמירה על הקופה הציבורית. וזה לא החיבור הכי טבעי בעולם. 

*

שאול: במשך שש שנים מאז שהתפרסמו הדוח האקטוארי, הגירעון הצפוי וההמלצות של הוועדה לבחינת האיתנות הפיננסית של הביטוח הלאומי - הם נשארו ברמת כותרות בעיתון ולא קרה איתן כלום. עד השנה שעברה.

באמצע ספטמבר 2018 מנכ״ל המוסד לביטוח לאומי מאיר שפיגלר, בתמיכת שר הרווחה חיים כץ, הודיע לממשלת ישראל באופן רשמי - אני יוצא מההסכם אתכם. ובאופן מעשי - אני, הביטוח הלאומי, מפסיק להעביר  את העודפים השנתיים שלי לאוצר החל מינואר 2019. לא רוצה טובות של האוצר. אני רוצה לקחת את העודפים, להשקיע אותם באופן עצמאי, ולדעת שביום שאני צריך אותם, אני אוכל למשוך אותם.

שאול: לאוצר, מטבע הדברים, זה פחות התאים. בספטמבר 2018 כבר היה ברור שהממשלה הולכת לקראת גירעון גדול, והאוצר הבין שהוא חייב את הכסף. אחרי הכל, אם הביטוח הלאומי פתאום לא מזרים את העודפים שלו, זה אומר שבבת אחת לאוצר נהיה חור של בערך 9 מיליארד שקל בשנה. זה לבד היה מגדיל את הגירעון הממשלתי - שעומד כרגע על בערך ארבעה אחוז - ביותר מחצי אחוז. לא מתאים.

צליל: וכאן מתחיל החלק שבו הקרב הזה הופך להיות לא רק קרב כלכלי ואידאולוגי, אלא גם קרב על כח ואגו. הביטוח הלאומי אומר - תנו לנו, אנחנו נעשה את זה לבד. האוצר אומר - אין מצב, אתם לא יכולים לעשות את זה לבד. אנחנו ביחד בסירה הזו, אתם לא גרים לבד במדינה הזו, וחוצמזה אתם בכלל לא יודעים להשקיע את הכסף. 

שאול: הקרב הזה בין ביטוח לאומי לאוצר נמשך כבר שנה. בינתיים, הממשלה הולכת למערכת בחירות אחרי מערכת בחירות ואין ממש מי שיקבל החלטה. 

צליל: אז עד ששני הצדדים מצליחים לפתור את הויכוח הזה: האם זה בכלל חשוב?

שאול: אם תשאלי אותי, לא ממש. אני מודה שבעבר, כשהביטוח הלאומי פרסם את הדוח האקטוארי שלו ואת המספרים המפחידים שלו, גם אני הייתי בין העיתונאים שיצרו את הכותרות המפחידות האלה על זה שאוטוטו נגמר הכסף ושהממשלה לא עושה כלום. מודה. 

אבל אחרי כמה זמן התחלתי להבין שזה לא בדיוק המצב. דבר ראשון, מאז הדוח האקטוארי ההוא הביטוח הלאומי הספיק לפרסם עוד אחד, ובו המצב כבר היה קצת יותר טוב. בדוח האחרון, מ-2017, הבעיה של הביטוח הלאומי התרחקה. במקום שהכסף ייגמר בשנת 2042, עכשיו הוא צפוי להיגמר ב-2045. והשינוי הזה קרה בגלל שבחוק ההסדרים של 2016, משרד האוצר שינה קצת את הכללים והזרים לביטוח הלאומי קצת יותר כסף. וזה גרם לי להבין משהו: זה גרם לי להבין שאין שום תסריט שבו לביטוח הלאומי נגמר הכסף. פשוט אין. הרבה לפני זה יקרה משהו. או שהמדינה תקצץ קצת בקצבאות, או שהמדינה תעלה את מה שאנחנו משלמים לביטוח לאומי כל חודש, או שהמדינה תזרים יותר כסף, או משהו. 

ויש עוד פתרונות. למשל, אם גיל  הפרישה לנשים ולגברים יעלה לגיל 68, הבעיה של ביטוח לאומי תידחה עד שנת 2053. ואם השכר של העובדים במשק יעלה ב-1% כל שנה, יעלה גם הכסף של הביטוח הלאומי והבעיה תידחה לאחרי שנת 2080. 

בקיצור, בשלב מסוים הבנתי שזה לא כל כך חשוב איך ביטוח לאומי מנהל את ההתחשבנות שלו עם משרד האוצר, הממשלה, המדינה, לא באמת יכולה לתת לביטוח לאומי לקרוס. זה פשוט לא משהו שיקרה.

צליל: כשאתה מציג את זה ככה זה באמת נראה כמו עניין סמנטי או טכני. אבל בוא נזכור רגע על מי אנחנו מדברים: ביטוח לאומי ומשרד האוצר. לא שתי רשויות טכנוקרטיות שמבצעות הוראות, אלא שני גופים פוליטיים חזקים, שיש להם אג'נדה, והם מקדמים מדיניות. ובעוד שאנשי הביטוח הלאומי מקדמים באופן עקבי תפיסת עולם שמאמינה במדינת רווחה - אגף התקציבים באוצר מחוייב קודם כל לוודא שיש בקופה מספיק כסף. מדינת רווחה היא לא בראש סדר העדיפויות שלו.

כשלוקחים בחשבון את הנתונים האלה, לקחת את העודפים של הביטוח הלאומי, ולתת לאוצר לשמור עליהם עשרות שנים קדימה - זה מבוסס על כל מיני הנחות שיכולות לקרוס. זה קצת מסוכן להגיד בואו ניתן את הכסף הזה לאוצר כי הוא בטח ייצא איתנו בסדר בסוף. כשמוותרים על עקרונות זה לפעמים נראה סמנטי, אבל אתה לא תמיד יודע בדיוק מה יהיה המחיר. 

*

צליל: זה היה פרק בונוס של חיות כיס על מה הסיפור עם העודפים של הביטוח הלאומי. הפרק הזה התחיל בגלל שאלה של חבר בקבוצת חיות כיס בפייסבוק, מה שאומר שהתהילה מחכה גם לכם מעבר לפינה אם רק תצטרפו לקבוצה שלנו. 

שאול: תודה לעורך והמפיק שלנו רום אטיק, את הסאונד ערך דניאל שמר. במערכת חיות כיס חברה גם דנה פרנק.

צליל: תודה לד"ר נדב פרץ וייסוידובסקי על הסיוע שלו בפרק הזה. בהכנת הפרק נעזרנו גם בספר "רווחה מתקתקת" מאת מוריה אבנימלך ויוסי תמיר, שיצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד. 

שאול: אם מפריע לכם שציירנו את ביטוח לאומי בתור גוף פרוגרסיבי שרק בא להושיע את הציבור בשעת מצוקה, ואתם חשים כלפיו לגמרי אחרת - מעולה, בואו לדבר איתנו על זה בקבוצת הפייסבוק שלנו.

כל הפרקים שלנו זמינים בכל אפליקציות הפודקאסטים החביבות עליכם. תודה רבה צליל אברהם

צליל: תודה שאול אמסטרדמסקי.

שאול: ותודה רבה לכם שהאזנתם.