: שאול אמסטרדמסקי
פרק שני על המשבר הכלכלי בוונצואלה, והפעם שאול אמסטרדמסקי עם סיפורה של משפחה אחת שחייה הפכו למרדף יומיומי אחר 23 דולר כדי לשלם את השכירות בקוקוטה, כמעט בכל דרך שהיא; על נשים שמוכרות את השיער וגברים שסוחבים צמיגים עד שנשבר להם הגב, כדי להשיג סיכוי לעתיד טוב יותר. בסוף הפרק נדבר על כך שהמשבר הכלכלי בוונצואלה הפך למשבר הגירה יבשתי
כלכלת הפליטים של ונצואלה - כתבה של אפשין יורדקיל במגזין foreign Policy
לפרק 99 של חיות כיס: מה קרה לוונצואלה
לקרוא פודקאסט זה כמו לשמוע סרט
אבל אם אתם מעדיפים לקרוא, גרסת הטקסט לפניכם
צליל: היי, אתם על חיות כיס.
לפני ארבעה חודשים פרסמנו את פרק 99 של "חיות כיס", שנקרא "מה קרה לוונצואלה". בפרק הזה סיפרנו איך הפכה מעצמת הנפט הסוציאליסטית, העשירה והמתקדמת - למדינה במשבר הומניטרי, שתושביה סובלים ממחסור במוצרי מזון בסיסיים והאינפלציה בה הגיעה לארבעה מיליון אחוזים. הפרק ההוא היה אחד המואזנים בעונה הקודמת שלנו ועורר המון דיונים בקבוצה שלנו בפייסבוק.
אחד הדברים שלא הספקנו לדבר עליהם בפרק ההוא זו בעיית הפליטים - ארבעה מיליון ונצואלנים שמציפים את מדינות אמריקה הלטינית. אז השבוע בחיות כיס - מסע אל כלכלת הפליטים של קוקטה, קולומביה. שאול אמסטרדמסקי יספר מה קורה כשאנשים עוזבים את המדינה שלהם בלי כלום; איך הם משנים את הכלכלה המקומית, ועל עיר אחת על הגבול שהפכה להיות הסמל של משבר הפליטים בוונצואלה. בסוף הפרק גם נעדכן על המצב בוונצואלה ונדבר על ההשפעה שלה על כלכלת קולומביה. האזנה נעימה.
*
שאול: הסיפור שאני רוצה לספר לכם היום מתנקז למספר 23.
עשרים ושלושה דולרים ביום, כל יום. זה הסכום ששלושה עשר אנשים שגרים יחד בדירה צפופה בת שלושה חדרים צריכים לגרד בכל יום, בשביל להיות מסוגלים לשלם את שכר הדירה. אחרת, יצטרכו לחפש מקום לישון בו ברחוב.
בדירה הזו גרים: ג׳נסיס, בעלה אלווארו, שני ילדיהם הקטנים, וגם אחותה של ג׳נסיס - בטאניה, יחד עם הילדה שלה, ועוד שבעה אנשים זרים לחלוטין שהתקבצו יחד מכורח המציאות. בסך הכל - 13 אנשים בדירת שלושה חדרים. המשותף לכולם? כולם ברחו מוונצואלה המתמודדת עם משבר כלכלי מהחמורים במאה האחרונה. יחד, הם מנסים לשרוד את המירוץ היומי ל-23.
"המשפחה של ג'נסיס היא בת שש נפשות, והם פגשו בקוקוטה ונצואלנים נוספים, הם חיים עם עוד שבעה מהגרים מוונצואלה בדירת ארבעה חדרים".
מי ששמעתם עכשיו היא אפשין.
"אני אפשין יורדקול. אני מגישת חדשות ועיתונאים מטורקיה ועמיתה בתכנית נימן".
אפשין היא עיתונאית טורקייה, ובשנה החולפת היא למדה לצידי בתכנית שהשתתפתי בה, תכנית בינלאומית לעיתונאים בארה״ב. לפני שלושה חודשים היא לקחה את עצמה וטסה לקולומביה, לגבול עם וונצואלה, יחד עם עיתונאי נוסף מהתכנית שלנו, בשביל לתעד מה בדיוק קורה שם בגבול. וליתר דיוק, מה קורה בקוקוטה, עיירת גבול ששוכנת לגדת ה-Rio Tachira, הנהר הגדול שמפריד בין ונצואלה וקולומביה. בקוקוטה, הם פגשו את ג׳נסיס ואת אלווארו.
אפשין: "13 אנשים חיים ביחד בדירה הזאת והשכירות היומים היא 76,000 פזוס. זה יוצא 23 דולר ליום. 13 אנשים מנסים כל יום לאסוף ביחד 23 דולר ככה שאף אחד לא יצטרך לעזוב".
כי על אף שמדובר בדירה מתפוררת כמעט בלי רהיטים, עם טיח מתקלף על הקירות ומזרנים חשופים על הרצפה, בדיוק כמו שאתם מדמיינים, אפילו זה לא בא בחינם. ומאחר שהחיים של הוונצואלנים בקוקוטה רעועים לחלוטין, בעל הבית לא ממש מוכן לקבל את שכר הדירה שלו אחת לחודש, אז הוא גובה אותו באופן יומי.
אחרי שאפשין סיפרה לי את הסיפור הזה בפעם הראשונה, חשבתי שזה סיפור שכדאי יהיה לחזור עליו גם בעברית, בשביל שעוד אנשים ישמעו אותו. כי לפעמים כשאנחנו שומעים בחדשות על עוד התפתחות בוונצואלה, או על כך שהנשיא אמר משהו או שמנהיג האופוזיציה ניסה לעשות איזה מהלך, או שהנשיא האמריקאי צייץ איזה משהו מאיים בעניין, קשה לנו לזכור איך המשבר הזה נראה בגובה הרחוב, ואיך הוא משפיע על החיים של בני אדם אמיתיים בעולם הזה. או כמו שאפשין אמרה לי -
"תמיד יש את הסיפורים הפוליטיים הגדולים האלה, מדינות רבות השפעה משחקות שח בפוליטיקה הגלובלית. מי שבסופו של דבר נמחץ תחת השינויים האדירים האלה הם האנשים הרגילים".
אז איך, איך פליטים ארעיים ממדינה קורסת יכולים להכניס עשרים ושלושה דולר ביום בשביל לכסות את שכר הדירה אם אין להם שום אישור שהייה חוקי במקום אליו ברחו ושום אישור עבודה ושום כלום? בשביל לענות על השאלה הזו, צריך לעצור שניה ולספר איך בדיוק הם הגיעו לשם. והם הגיעו לשם, כמו עשרות אלפי ונצואלנים אחרים, על גשר. או ליתר דיוק, מתחת לגשר.
קודם כל, בואו נתמקם שניה.
דמיינו את מפת דרום אמריקה. דמיינו את השפיץ הדרומי של היבשת, השפיץ של צ׳ילה ושל ארגנטינה, ועכשיו דמיינו שאתם עולים ממנו מעלה מעלה, עד לצד הכי צפוני של אמריקה הדרומית, כמעט עד למקום שבו היבשת מתחברת למרכז אמריקה, לפנמה. שם, בחלק הצפוני הזה, בחיבור עם מרכז אמריקה, שם נמצאת קולומביה. וסמוכה אליה, ממזרח, נמצאת ונצואלה, ממש בחלק הצפוני של דרום אמריקה.
שתי המדינות חולקות גבול מאוד ארוך ביניהן. החלק הצפוני של של קולומביה נקרא נורטה דה סנטנדר, והבירה של האזור הזה היא קוקוטה. מבחינת שטח, אנחנו מדברים על עיר עצומה, משהו בסדר גודל של כל גוש דן. מבחינת תושבים, אנחנו מדברים על עיר בינונית במונחים קולומביאניים - בערך שבע מאות אלף איש.
מהצד השני של נהר ה-tachira, בוונצואלה, שוכנת העיירה סאן אנטוניו. במשך עשרות שנים, האנשים משני צידי הגבול התפרנסו מהמסחר זה עם זה.
אפשין: "לפנני שלושה-ארבעה עשורים ונצואלה שגשגה מאוד. הם באו לגבול עם קולומביה כי היתה שם סחורה מאוד מגוונת, מכשירי חשמל, בגדים באיכות גבוהה. הם אהבו לקנות שם".
אבל זה היה פעם, בשנות ה-70 וה-80, כשלחבר׳ה בוונצואלה עוד היה המון כסף מהנפט ורמת החיים שלהם היתה גבוהה והיה להם די כסף בשביל לקנות מוצרי צריכה מתקדמים שלא היו בוונצואלה. הימים ההם חלפו מזמן.
אפשין: "מה שקרה בזמן האחרון זה שוונצואלה נקלעה למשבר כלכלי, ויותר אנשים באים לקוקוטה כדי לקנות מוצרים בסיסיים".
אחרי שכלכלת ונצואלה התחילה לקרוס, אופי המסחר עם קוקוטה השתנה. ועכשיו, היא מספרת לי, עכשיו כבר אין ונצואלנים שנוסעים לקולומביה בשביל לקנות מוצרי צריכה מתקדמים. עכשיו יש רק וונצואלנים שחוצים את הגבול לקולומביה בשביל לקנות מוצרי צריכה בסיסיים, כי בוונצואלה פשוט אין.
זה חואן ארדונדו.
"שמי חואן ארדונדו, אני צלם ועובד בקולומביה, ועכשיו אני עמית בתכנית נימן, כמוך".
חואן הוא צלם עיתונות שעובד עבור נשיונל ג׳יאוגרפיק, הניו יורק טיימס וכלי תקשורת אמריקאים אחרים. הוא נולד בקולומביה, וגדל חלק מילדותו בניו ג׳רזי, ואז חזר לבוגוטה. הוא היה שחיין אולימפי, אחרי זה הפך להיות כימאי מקצועי, אבל אז, ממש לפני כמה שנים, הוא הרגיש שהוא קמל במעבדה, והבין שהתשוקה האמיתית שלו היא לצלם, לתעד בני אדם. אז הוא עזב את העבודה המכניסה שלו בחברת תרופות גדולה בניו יורק, קנה מצלמה וציוד, וחזר לקולומביה והתחיל לצלם. בשנים האחרונות הוא תיעד את מלחמת האזרחים במדינה. הוא חי חודשים ארוכים בג׳ונגלים יחד עם אנשי ה-FARC, צבא המורדים הקולומביאנים, ממש עד החתימה על הסכם השלום ב-2016, וגם לאחר מכן. בשנה החולפת גם חואן למד באותה תכנית של עיתונאים עם אפשין ואיתי.
מבחינת חואן, זה היה טבעי לנסוע לקוקוטה לתעד מה קורה שם. הוא נסע לשם בפעם הראשונה לפני שנה, בשליחות הניו יורק טיימס. אבל כשהוא חזר עכשיו, כך הוא אומר לי, שנה לאחר מכן, המצב היה הרבה יותר גרוע.
כשכלכלת וונצואלה התחילה לקרוס, נשיא ונצואלה מאדורו אסר על תנועת כלי הרכב על הגשר שמחבר בין סאן אנטוניו לקוקוטה, ורק הולכי רגל הורשו לחצות. בסוף פברואר האחרון, אחרי התנגשות בין אנשי האופוזיציה לבין אנשי הממשל בוונצואלה, מאדורו סגר את הגשר לחלוטין ואפשר רק מסדרון הומניטרי, כלומר רק מעבר של חולים מוונצואלה שצריכים לחצות לקולומביה לקבלת טיפול רפואי.
אבל אם שהחיים מסביבכם קורסים ואתם מחפשים לשרוד, לא תיתנו למגבלות פורמליות לעצור אתכם, נכון? וזה בדיוק מה שעשו ועושים מיליוני וונצואלנים שהחליטו לברוח ולעזוב את החיים המתפרקים בוונצואלה, ולחפש לעצמם מקום אחר, לבנות בו חיים טובים יותר. ואם אי אפשר לחצות על הגשר, הם יחצו בצד הגשר, או מתחתיו, ממש דרך הנהר.
חואן: "מה שראינו הם הרבה אנשים חוצים דרך ההרים ודרך הנהר. כיוון שהיה חם מאוד ומפלס המים בנהר נמוך אנשים יכלו לחצות אותו בקלות. ראינו אלפי אנשים חוצים את הנהר כל יום".
שלוש קבוצות של אנשים חוצות את הגבול מוונצואלה לקולומביה. הגדולה שבהן היא אנשים שעוזבים את וונצואלה בשביל לא לחזור, לפחות לא בקרוב. הם עוברים דרך קולומביה בדרכם למדינות אחרות, בהן יוכלו לקבל סטטוס רשמי של פליטים, ואולי גם אפשרות לעבוד ואולי אפילו סיוע. בשנים האחרונות יותר מ-3 מיליון אנשים, כמעט עשרה אחוז מהאוכלוסיה, עזבו את וונצואלה והפכו לפליטים. זה מספר בלתי נתפס.
קבוצה אחרת של אנשים, קטנה יותר, היא וונצואלנים שעזבו את המדינה שלהם אבל שאין להם די כסף בשביל להמשיך במסע עד למדינות רחוקות יותר, ולכן הם נשארים בקולומביה, לפחות לעת עתה. הממשלה בקולומביה לא מקימה עבורם מחנות פליטים, ולכן הם פשוט עוצרים איפשהו, בכל מיני ערים בקולומביה, והופכים אותן לסוג של תחנות מעבר. בהיותה עיירת גבול, קוקוטה הפכה לאחת מתחנות המעבר האלה. על פי מידע של רשויות ההגירה בקולומביה, שמעודכן למרץ האחרון, כמעט 180 אלף פליטים מוונצואלה - כמו כל האוכלוסיה של בני ברק - התמקמו בצפון קולומביה, במחוז שקוקוטה היא עיר הבירה שלו.
לאנשים האלה אין סטמפה בדרכון, אין להם בכלל דרכון, אין להם אישור עבודה או אשרת שהייה או סטטוס פליט או כל דבר אחר, והם עדיין צריכים לחיות איכשהו. זה בדיוק הסטטוס של ג׳נסיס ואלווארו ויתר האנשים שמתגוררים יחד בדירת שלושת החדרים ההיא בקוקוטה שסיפרתי לכם עליה בהתחלה, שמתמודדים כל יום במירוץ להגיע לשכר הדירה היומי - 23 דולרים.
אפשרויות התעסוקה באזור מאוד מאוד מוגבלות, אפילו לאזרחים קולומביאנים סוג א׳, ולא רק עבור פליטים בלי דרכון או סטטוס ברור. שיעור האבטלה בקוקוטה נושק ל-17%. אחרי הכל, קריסת הכלכלה הוונצואלנית פגעה מאוד גם בצד הקולומביאני.
חלק מהוונצואלנים שמתמקמים בקוקוטה לא מצליחים לעמוד במירוץ היומי לשכר הדירה ופשוט גרים ברחוב. עד לפני שנה, בערך, הקולומביאנים איכשהו הסכימו לקבל את המצב הזה. אבל אחרי ששיעור האבטלה המקומי התחיל לטפס, הקבלה הזו התפוגגה. חואן סיפר לי שבשנה האחרונה המתח בין התושבים המקומיים לבין הפליטים החמיר, עד כדי כך שהרשויות המקומיות מצאו פתרון די קיצוני -
חואן: "כיוון שכל כך הרבה אנשים גרים ברחובות של קוקוטה, ממשלת קולומביה פשוט שכרה אוטובוסים והעמיסה עליהם ונצואלנים, והסיעה אותם עד לגבול עם אקוודור. ושם הורידו אותם כדי שהם יתקדמו במסע שלהם".
כן, מה ששמעתם, הם העמיסו פליטים וונצואלנים שחיו ברחובות על ואוטובוסים והסיעו אותם בערך 1,500 קילומטר דרום מערבה, עד הקצה השני של המדינה, עד לגבול עם אקוודור, שם הורידו אותם בתקווה שהם יעזבו את קולומביה וימשיכו הלאה.
אז איך אלווארו וג׳נסיס ואחותה בטאניה - שחיים כולם ביחד באותה דירה קטנה - בכל זאת מצליחים להתקיים? במה הם עובדים? אז זהו שהפרנסה שלהם תלויה לחלוטין בגשר שמחבר בין וונצואלה לקולומביה. כי למרות שהגשר סגור, עשרות אלפי וונצואלנים חוצים מדי יום את הגבול באופן לא חוקי, הלוך ושוב.
"ונצואלנים באים לעשות פה קניות, והם צריכים שיסחבו להם את החבילות בחזרה לשם".
הלקוחות של אלווארו וג׳נסיס ובטאניה, ויתר הוונצואלנים שהשתקעו בקוקוטה, הם הקבוצה השלישית של הוונצואלנים שעוברים את הגבול - אלה שחוצים לקולומביה, מוכרים את מעט הרכוש שיש להם בשביל לקנות את הדברים שאי אפשר להשיג בוונצואלה - ומביאים אותם בחזרה הביתה. הם קונים והוא עוזר להם לסחוב.
אפשין: "אלוורו הוא סבל. סבלים סוחבים סחורה מעבר לגבול עבור ונצואלנים שבאים לקנות בקוקוטה וחוזרים הביתה".
אלווארו בן עשרים ושמונה, אז הוא עדיין צעיר ויש לו עוד כוח, אבל כבר עכשיו, כך הוא סיפר, הוא מרגיש שהגב שלו עומד להישבר. האמת שזה לא פלא. כי אלווארו, ויתר הפורטרים שעובדים שם בסבלות, לא ממש סוחבים סלי קניות הלוך ושוב בסבבה שלהם בין קולומביה לוונצואלה. דבר ראשון, בגלל שהגשר סגור ואי אפשר להשתמש במעבר הרשמי בשביל לחצות בנחת, הם נאלצים ללכת דרך ההרים ודרך ערוץ הנהר, מה שלוקח כמה שע ות טובות בין צד לצד.
בקיץ, כשמפלס המים יורד, הוונצואלנים מצליחים לפלס לעצמם שבילים דרך המים בעזרת סלעים וקרשים ושקי מלט וכל מה שאפשר להניח בשביל ליצור גשרים מאולתרים לעבור עליהם.
אפשין: "זה לא מסע קל. הם עוברים דרך מה שנקרא טורצ'ס - טורצ'ס הם מעברים לא חוקיים, כי בפברואר ממשלת ונצואה סגרה את המעבר. אז אנשים עוברים דרך מעברים לא חוקיים, ויש גם כנופיות שפעילות לאורך המסלולים האלה. אז אלווארו הולך הלוך ושוב עם הלקוחות שלו, אבל זה לא קל בכלל. זו לא איזה הליכה נעימה בטבע".
ודבר שני, הם סוחבים מטען מאוד כבד. בואו נגיד רק שהמצוקה הכלכלית מולידה לא מעט סיטואציות משונות, כמו זו למשל:
אפשין: "ראינו אנשים מוונצואלה סוחבים חתיכות גדולות של ברזל ולא ממש הבנתי מהן, עד שהפיקסר שלנו אמר לנו שאלה כנראה חלקים של מכוניות, ושהם ניסו למכור את המתכת בצד הקולומביאני".
או סבל אחר שחואן ראה, שעבד בשביל איש אחד מוונצואלה שיש לו משאית. האיש עם המשאית חצה לצד הקולומביאני בשביל לקנות צמיגים חדשים - כי בוונצואלה הצמיגים עולים סכום אסטרונומי - וככה הסבל הזה מצא את עצמו סוחב על גבו ארבעה צמיגים ענקיים. וזה עוד היה יום טוב כי -
חואן: "באותו יום הוא הרוויח עשרת אלפים פזוס, כלומר - שלושה דולר".
וזה הקטע המדהים באמת. כל הטרחה הזו - הצמיגים, המתכות הכבדות, מה שזה לא יהיה שאלברו ויתר הפורטים סוחבים - כל זה בשביל שכר די זעום בסופו של דבר.
אפשין: "הוא גובה בין 5,000 ל-7,000 פזוס לסיבוב כזה, זה יוצא בין 1.5 ל-2.15 דולר".
סך הכל אם הוא עושה שני סיבובים כאלה ביום הוא מרוויח משהו כמו 9 דולר ביום. זה סכום נמוך כל כך, פרוטות ממש, שממש קשה להעלות על הדעת שמישהו יעבוד כל כך קשה בשבילו.
עד לאחרונה המצב היה קצת יותר טוב. עד לאחרונה, חואן ואפשין סיפרו לי, התעריף של אלווארו היה קצת יותר גבוה - 2-3 דולר לכל מסע סבלות - והוא היה יכול לעשות שניים, שלושה ואפילו ארבעה מסעות כאלה ביום, הלוך ושוב הלוך ושוב הלוך ושוב הלוך ושוב. כלומר שביום טוב ממש, הוא היה יכול להכניס חצי משכר הדירה לגמרי בעצמו.
אבל ככל שהמשבר בוונצואלה החריף, התחרות בקוקוטה גברה.
אפשין: "זה נעשה יותר ויותר תחרותי, כי המשבר הכלכלי מחמיר ויותר ונצואלנים מגיעים לקוקוטה ומתחרים על כל שליחות".
חואן: "עכשיו בגלל התחרות אפשר לעשות רק סיבוב או שניים ליום, אז הוא לא מרוויח כמו כשהגבול היה פתוח".
וונצואלנים אחרים שלא יכולים או לא רוצים לסחוב משא כבד כל היום, מספקים שירותים אחרים להולכים והבאים.
חואן: "אתה רואה אנשים בשני הצדדים של הכביש יושבים על כיסאות קטנים ומוכרים כל דבר. אספירין, ממתקים, סיגריות, מצרכים בסיסיים, נעליים. פחות או יותר כל דבר שאתה יכול לחשוב עליו".
הייתם פעם בהודו? או בסין? או במדינת עולם שלישי אחרת? יצאתם מתוך איזו תחנת רכבת והתנפלו עליכם מיליון רוכלים שהציעו לכם לקנות משהו? אז פחות או יותר ככה. אחותה של ג׳נסיס, בטאניה, שגם היא גרה עם המשפחה באותה דירת שלושה חדרים צפופה, מוכרת קפה.
אפשין: "בטניה מוכרת קפה וחטיפים ליד הגבול. והיא אמרה לי שהיא מרוויחה יותר ממה שהיא הרוויחה בוונצואלה, שם היא עבדה בניקיון".
כן, בוונצואלה היא היתה עובדת ניקיון ועכשיו היא מוכרת קפה וחטיפים בשמש לאורך הגבול. בוונצואלה, היא סיפרה לחואן ולאפשין, השכר שלה היה שווה ערך לשניים עשר דולר בשבועיים. בקולומביה, היא סיפרה, היא יכולה לעשות את אותו הסכום ביום אחד של מכירת קפה. וכן, החברים והמשפחה שנשארו מאחור בוונצואלה חושבים שכל מי שחצו לצד הקולומביאני חיים כמו מיליונרים, אבל זה רק מלהיות המצב:
אפשין: "זה לא נכון לצייר את זה ככה, הם מרוויחים רק טיפה יותר בקוקוטה. בטווח הקצר הם אולי מצליחים להשיג טיפה יותר מזומן וזה מספיק להם כדי לשרוד ואולי חיים טיפה יותר נוחים משהיו להם בוונצואלה. אבל החיים שלהם ממש לא קלים.
*
אז אלווארו סוחב ובטאניה מכינה קפה ומוכרת אותו לאורך הדרך. אבל יש וונצואלנים שאפילו את זה אין להם. אבל גם הם מצליחים למצוא מה למכור. אנשים במצוקה שזקוקים לכסף יהפכו מאוד יצירתיים בשביל להתקיים. חלק מהנשים הוונצואלניות שחוצות את הגבול מוכרות את השיער שלהן לקולומביאנים שעושים ממנו פאות. ככה, ברחוב.
חואן: "אנשים עומדים בצדי הגבול ומציעים לנשים למכור את השיער שלהן. רובן מסכימות. מה שהן עושות זה לגלח את השיער שבעורף, ולהשאיר מספיק למעלה ככה שלא יהיה אפשר לראות את החלק המגולח. הן מקבלות על זה בין 20 ל-30 אלף פזוס" -
שאול: כלומר, בין שישה לתשעה דולר
חואן: "תלוי באיכות של השיער. ורובן עושות את זה כי הן מגיעות לגבול ומבינות שאין להן מספיק כסף. הבעיה היא שלוקח חודשים עד שהשיער צומח שוב ואפשר למכור אותו עוד פעם".
שאול: אנשים אחרים מוכרים את המעט שנותר להם - נפט מוברח, מכשירי חשמל קטנים, מה שבא - בשביל להיות מסוגלים להתקדם הלאה או בשביל לקנות מוצרים בסיסיים להביא הביתה.
מבחינת אפשין, רגע השיא היתה כשראתה בקוקוטה ילד מוונצואלה שמכר ארנקים ותיקים שעשויים משטרות כסף מוונצואלה שמזמן מזמן איבדו את הערך שלהם תחת גלגלי ההיפר אינפלציה. עכשיו, במקום כסף, השטרות האלה שימשו אותם בתור מזכרות שהם מוכרים לתיירים סקרנים בעבור כמה דולרים.
אפשין: "זה היה מאוד יצירתי, הם עשו קיפולי נייר והפכו את השטרות לארנקים. זה היה מאוד יפה ומאוד שובר לב, כי, אתה יודע למה. השטרות הפכו לארנקים כי לשטרות כשלעצמם לא היה יותר שום ערך. רק כשכשו מהם ארנק, אז הם היו שווים קצת כסף".
ובתוך כל הבלגאן הזה, הסיפור על הילד שמכר ארנקים ותיקים עשויים משטרות וונצואלנים, הסיפור הזה היה מבחינתי הביטוי החזק ביותר שאפשר למצוא לכלכלה שקרסה. כסף, שטרות הכסף שיש לנו בארנק, הוא מאבני הפינה הבסיסיים ביותר בכל כלכלה שהיא. השטרות שיש לנו בארנק שווים את מה שמצויר עליהם אך ורק בגלל שכולנו מאמינים שזה מה שהם שווים, ואך ורק בגלל שכולנו מאמינים שהכלכלה שלנו חזקה מספיק בשביל לקיים את ההבטחה שכתובה על השטרות האלה. אחרת, אלה רק חתיכות נייר עם ציורים יפים.
ברגע שהכלכלה קורסת, כמעט בבת אחת השטרות האלה באמת הופכים להיות סתם חתיכות נייר עם ציורים יפים, בלי ערך של ממש. או במלים אחרות, כשהכלכלה קורסת, גם האמון החברתי נעלם.
*
ונדמה לי שזה החלק שהכי תפס אותי כשחואן ואפשין סיפרו לי לראשונה את הסיפור של מה שהם ראו בקוקוטה - עד כמה יצר החיים חזק מכל דבר אחר. כמה רחוק בני אדם יילכו בשביל לפרנס את המשפחה שלהם, בשביל לשרוד. אין בזה שום דבר פיוטי או יפה, זה פשוט מעורר השתאות, וגורם לך לתהות לגבי עצמך.
אפשין: "החיפזון הזה והחרדה שראיתי על כל כך הרבה אנשים בגבול. הם ניסו לסחוב כמה מצרכים שהם רק יכלו ולקחת אותם איתם בחזרה לבית שלהם בוונצואלה, סחבו את זה על הכתפיים כל הדרך. קצת כמו נמלים ואני לא מתכוונת לזה בכלל כמו לעלבון. זה כל כך הרבה מאמץ רק כדי לשרוד. זה היה רגע מאוד משמעותי של הישרדות. הריצה הכאוטית הזאת רק כדי להישאר בחיים היממה אותי".
כשאפשין סיפרה לי על התחושות שלה לנוכח מראה אלפי האנשים שחוצים את הגבול מצד לצד, חוצים לקולומביה, מוכרים את מה שיש להם, קונים מוצרים בסיסיים וחוזרים חזרה לוונצואלה, תהיתי אם היא שאלה מישהו מהאנשים האלה למה הם לא עוזבים את ונצואלה וזהו. למה הם טורחים לעשות את כל המסע הקשה הזה רק בשביל לקנות דברים ולהביא אותם חזרה לוונצואלה.
אחרי ששאלתי אותה את השאלה הזו, אפשין, שבתור עיתונאית טורקיה יצא לה לסקר לא מעט את משבר הפליטים שמגיעים למדינה שלה מסוריה, חשבה לרגע, ואז ענתה לי תשובה שפשוט לא יכולתי לצפות מראש.
אפשין: אולי הייתי צריכה לשאול אותם למה הם לא חוזרים הביתה. פשוט הנחתי שוונצואלה היא הבית שלהם, ושהם הולכים הביתה כי זה הדבר הטבעי לעשות. הדבר הלא טבעי הוא לעזוב את הבית. אולי מה שגרם לי לא לשאול אותם הוא שסיקרתי את סוריה. שאלתי את השאלה הזאת כל כך הרבה פליטים סורים שהגיעו לטורקיה. התשובה שלהם כמעט תמיד היתה שהם רוצים לחזור לסוריה כי סוריה היא הבית. אז אני חושבת שאלפי קילומטרים מגבול סוריה, בגבול שבין ונצואלה לקולומביה, אפילו לא חשבתי לשאול את השאלה הזאת. חשבתי שזה ברור, ברור שוונצואלה היא הבית".
*
צליל: זה היה שאול אמסטרדמסקי.
כששידרנו את הפרק הראשון על ונצואלה, במרץ, נראה שוונצואלה ממש על סף הפיכה. חואן גוואידו, ראש האופוזיציה, הכריז שכיוון שהבחירות היו לא חוקיות - הוא מקבל על עצמו את הנשיאות, ומדינות מערב ואמריקה הלטינית תמכו בו.
אבל המהפכה לא הצליחה. גוואידו עדיין מתייחס לעצמו כאל נשיא, וכך גם העולם המערבי, אבל סין מחזיקה את המשטר של מאדורו בחיים. היא לא לוקחת צד באופן מוצהר אבל השקיעה עשרות מיליארדי דולרים בוונצואלה בשנים האחרונות, ומחצית מהכסף שהיא משקיעה באמריקה הלטינית מופנה לוונצואלה - מה שמונע מהמשטר שם לקרוס סופית.
המצב ההומניטרי בוונצואלה החמיר מעט אחרי ששידרנו את הפרק, אבל מאז הוא התייצב. האינפלציה התייצבה - לא נעצרה, אבל התייצבה, על קצב של מיליון אחוז, כי הוונצואלנים פשוט נטשו את הבוליבארים ועברו להשתמש בדולר. יש מחסור במוצרי מזון בסיסיים ובתרופות, וניתן להשיג אותם רק במחירים גבוהים בשוק השחור. כמו בהרבה סיטואציות כאלה, החיים של האזרחים הוונצואלניים תקועים בין מעצמות בינלאומיות.
מספר המהגרים הוונצואלנים במדינות אמריקה הלטינית היום הוא ארבעה מיליון. בקולומביה לבדה כמיליון וחצי ונצואלנים. לפי דוח הבנק העולמי, ההגירה גרמה לעליה בעוני ובאבטלה גם בקולומביה. וזה גם נשמע הגיוני. אבל יש מי שחושבים אחרת.
"אנחנו לא מוצאים שום אפקט על אבטלה או על שכר".
זה ד"ר דני בכר. דני, שהתראיין גם בפרק הקודם על ונצואלה, הוא כלכלן במכון ברוקינגס בוושינגטון ויועץ לארגון מדינות אמריקה בעניין משבר הפליטים. לדעתו, מה שמחבל בכלכלה הקולומביאנית הם לא המהגרים, אלא העובדה שקולומביה איבדה לקוחה ושותפה עסקית - בדיוק כמו שקרה בקוקוטה.
דני: "בוונצואלה אין פעילות כלכלית בכלל. אז מקומות כמו קוקוטה וכמו מקאו, וכל האיים האלה, המקומות שרוב המהגרים נמצאים בהם. אלה מקומות שבאופן היסטורי הפעילות הכלכלית שלהם היתה תלויה במסחר עם ונצואלה. אז ברגע שוונצואלה מתה מבחינה כלכלית, זה גם גורם לכל מיני דברים שליליים לכלכלות המקומיות שם, כמו עליה באבטלה, בעוני וכו'. אז זה מאוד קשה להפריד בין שני הדברים".
דני מייעץ לממשלת קולומביה בנושא הקליטה הכלכלית של הפליטים, והוא חושב שהסיטואציה הזו, שבה מהגרים חסרי תעודות שזקוקים לכסף מציפים אותה, לא חייבים להיות משבר עבור קולומביה. הוא מסביר שהעובדים הוונצואלנים שונים מהקולומביאנים, הם צעירים ומשכילים יותר, ולכן לא בטוח שהם יורידו את השכר כי הם לא יתחרו על אותן משרות. לדעתו - הבנק העולמי טעה בניתוח שלו.
דני: "כשיש עובדים עם השכלה שונה או עם מיומנויות שונות זה יכול אפילו להעלות את המשכורת. משבר פליטים יכול להיות נטל ויכול להיות הזדמנות כלכלית וזה תלוי במדיניות הציבורית שמיישמים".
קולומביה כבר עשתה כמה צעדים חסרי תקדים למען הפליטים הוונצואלנים. הנשיא, סנטוס, העניק לחצי מיליון מהגרים ונצואלנים לא חוקיים ויזה זמנית לשנתיים כדי לאפשר להם לעבוד, ולקבל שירותי חינוך ובריאות. דני מסביר שלדעתו שוק העבודה הקולומביאני יוכל להמשיך לקלוט עוד ועוד עובדים ונצואלנים בלי שהשכר ירד. אבל כדי שזה יקרה צריך להשקיע כסף, לשפר את התשתיות, וככה ליצור עוד משרות עבורם ובטווח הארוך לקדם את הכלכלה הקולומביאנית כולה. ויש לו גם רעיון מאיפה לקבל את הכסף הזה. הקהילה הבינלאומית תשקיע בקולומביה, אם המהגרים מוונצואלה שהיא קולטת יוכרו כפליטים.
דני: "הכסף שזרם למדינות האלה שמקבלות מהגרים, הוא מאוד נמוך לעומת משברים של פליטים בעולם. זו שאלה רלוונטית האם הוונצואלנים הם פליטים או לא ואנחנו טוענים שכן".
הרעיון הזה נוגע בוויכוח מתמשך בין כלכלנים לגבי ההשפעה של מהגרים על הכלכלה, והוא גם קורא תיגר על הנחות כלכליות מקובלות, אפילו אינטואיטיביות שיש לנו לגבי מהגרים: שהם יביאו עוני, אבטלה ופשע. שהם יקחו לנו את העבודות.
הגשר בקוקוטה, אגב, נפתח שוב, ככל הנראה כדי להקל מעט את הלחץ ההומינטרי בתוך ונצואלה, ולאפשר לתושבים שלה לצאת לקנות אוכל ולעבוד בקולומביה.
*
אנחנו היינו חיות כיס, הפודקאסט הכלכלי של כאן. העורך שלנו הוא רום אטיק, את המיקס עשה דניאל שמר. אם אתם רוצים לדעת עוד על קוקוטה ולראות צילומים משם אתם מוזמנים להיכנס לעמוד של הפרק באתר כאן, שמנו שם לינק לאתר של חואן ולכתבה של אפשין בנושא במגזין Foreign Policy.
אפשר להצטרף לקבוצת הפייסבוק שלנו ולדבר עוד על הנעשה בוונצואלה ובכלל על כלכלה. כל הפרקים שלנו זמינים להאזנה בכל אפליקציית פודקאסטים ובאתר כאן. תודה רבה שהאזנתם.
