יד חנה היה הקיבוץ הקומוניסטי היחיד בישראל. 13 שנים אחרי שהופרט והתחדש, הקהילה בקיבוץ נקרעת במאבק על הקמת מרכז לוגיסטי ענק על האדמה החקלאית של היישוב.

פרקים נוספים של "חיות כיס" בנושאים שמוזכרים בפרק -

פרק 89: הקיבוצניק האחרון

פרק 79: מחוץ למירוץ

פרק 73: לאן נעלמה הפועל גבת-יגור

פרק 55: הקרב על ירושלים

פרק 48: ברוכים הבאים למונופולנד

לקרוא פודקאסט זה כמו לשמוע סרט

אבל אם אתם מעדיפים לקרוא, הטקסט לפניכם

היי, אתם על חיות כיס, אני צליל אברהם.

הסיפור שאנחנו עומדים לשמוע מתרחש ממש עכשיו, ביולי 2019. אבל הוא מתחיל בעולם שלא קיים יותר. 

ב-8 בדצמבר 1964, בשעה אחת בצהריים, יריות החרידו את השקט בשדות הכרוב של קיבוץ יד חנה.

"הייתי פלאח, עבדתי בחקלאות, טרקטורים עניינים כותנה"

ישי שוסטר היה בשדה כשחיילים ירדנים מעבר לגבול ירו בחבר שלו. הוא ניסה לחלץ אותו, וכשלא הצליח רץ לקיבוץ וחזר עם חבר נוסף, אברהם ג'ורי. החיילים המשיכו לירות וג'ורי נפגע.

ישי: "ואברהם ג'ורי נהרג באותו חילוץ. הוא מת לי בידיים".

האירוע הזה היה תחילת הסוף של התנועה הקומוניסטית הישראלית.

אברהם ג'ורי - וישי שוסטר, ייבדל לחיים ארוכים, היו חברי קיבוץ יד חנה - הקיבוץ הקומוניסטי היחיד בישראל. הוא לא היה שייך לקיבוץ הארצי, לא לקיבוץ המאוחד, לא לקיבוץ הדתי. הוא היה הקיבוץ היחיד שהשתייך למפלגה הקומוניסטית הישראלית, שהיתה נאמנה לברית המועצות. הוא היה מחוץ לגדר. 

ישי: "היינו מוחרמים. לבד בעולם. הילדים שלנו בהתחלה לא רצו לקבל אותם לבתי ספר פה באזורים בעמק חפר, נאלצו ללכת לכפר יונה ללמוד. אבל סבלו. סבלו, סבלו מרדיפות. אתם הילדים של הקומוניסטים. תנובה סירבה לשווק את התוצרת שלנו. אנחנו נאלצנו לבד לשלוח את זה לשוק הסיטונאי בתל אביב".

מנותק ממקורות המימון של התנועות הקיבוציות, ובלי יכולת לשתף פעולה עם קיבוצים אחרים - יד חנה נקלע לדלות נוראית.

ישי: "על השולחן היה לחם. לחם היו מביאים ממאפיה פה בכפר יונה. כי משמר השרון סירבו למכור לחם לקומוניסטים ביד חנה. לא היה מכונת פריסה אז פרסו לחצי וחצי כיכר שמו ל-4 אנשים".

ההרג של ג'ורי זעזע את חברי הקיבוץ, שחיו עד אז בשלום עם הירדנים מעבר לגבול. ברית המועצות תמכה באותה תקופה במדינות ערב, וסירבה לגנות את הירדנים על הירי. כשמנהיג המפלגה הגיע לקיבוץ לדבר עם החברים, ישי גילה שהם מנסים להמציא סיפור אחר. סיפור שבו לא הירדנים אשמים, אלא מי שהיה שם בשדה הכרוב כשהם התחילו לירות. 

ישי: "אני נכנסתי לאספת גרעין שהיתה כשאחד ממנהיגי המפלגה הגדולים, אני מדבר על הטופ שבטופ -"
צליל: שוסטר מתכוון למאיר וילנר, שהיה אז חבר כנסת מטעם מק"י

ישי: "בדיוק אומר לחברי הגרעין, אומר להם, חברים יקרים, אל נא תסיקו מסקנות נמהרות. שמא אולי היתה פה פרובוקציה ישראלית".

צליל: שוסטר יצא בזעם מצריף התרבות.

ישי: "חבר'ה אומרים שמטריקת הדלת של הצריף הם חשבו שהוא מתמוטט.

"עכשיו תראי בואי בשדה הזה. היינו נעים ירמיהו שהיה פצוע, ג'ורי ואני. שלושתינו קומוניסטים קומוניסטים, בנים של קומוניסטים. מי עשה פרובוקציה פה?"

בעקבות התקרית הזאת הקיבוץ נקרע בין המפלגה לבין האמת. ואיתו נקרעה כל התנועה הקומוניסטית הישראלית. ב-1965 היא התפצלה לשתי רשימות, מק"י ורק"ח. הסיפור של יד חנה עם המפלגה הקומוניסטית נגמר.

"אני קשור ליד חנה בכל נימי נפשי. מאז אותה תקרית. מאז 8 בדצמבר 64' בשעה 1 בצהריים אני קשור ליד חנה בכל נימי נפשי".

ישי שוסטר נשאר בקיבוץ. הוא ראה אותו נקלע לחובות ואת החברים נוטשים. הוא ראה את צריף התרבות נהרס, את חדר האוכל נסגר, את השדות מתייבשים. ועכשיו הוא רואה עוד מאבק - מאבק שישנה שוב את הקיבוץ ואת הקהילה שחיה בו, אבל גם ואת הנוף. לא רק של יד חנה ושל עמק חפר, אלא במידה מסוימת גם את הנוף של הארץ שלנו.

אז השבוע בחיות כיס: הקרב על המרלוג. סיפור על קהילה קטנה במרכז הארץ שהתושבים שלה יצאו למלחמה אחד בשני בגלל כוחות כלכליים גלובליים.

"החיים שלנו לא יהיו חיים, לעבודה לא נוכל לצאת, נחיה בפקק אחד גדול, כל הנוף שסביבנו ישתנה לגמרי ברגע אחד. לא יכול להיות שרווחים של חברות עסקיות יבואו עד כדי כך על חשבון החיים של אנשים". 

*

יד חנה נמצא בקצה של עמק חפר. מצומת בית ליד חוצים את העמק מזרחה ואז, קצת לפני כביש 6, טיפה צפונה. אם נוסעים נגד הכיוון של הפקקים זה פחות משעה מתל אביב, אבל על השבילים הקטנים שבין הבתים בקיבוץ, גוש דן מרגיש כמו שמועה. מישורים צהובים רחבים נפרשים עד האופק. כבישים קטנים וישנים מובילים בין מושבים מנומנמים בשמש, ובצדי הדרך מטעי אבוקדו ועצים פורחים בוורוד וכתום. אי אפשר שלא לאהוב את האזור הזה. 

ב-2005, כשיד חנה היה קיבוץ מרושש ונטוש, שנותרו בו 90 משפחות בלבד, הוא הופרט. המדינה הציעה דיל: שמיטת חובות בתמורה לקליטת מפוני חומש שבצפון השומרון שפונה במסגרת תכנית ההתנתקות. הקיבוצניקים הסכימו והקיבוץ הופרט והפך ליישוב קהילתי. 

כמה שנים אחר כך, עם עליית מחירי הדיור, התחילו להגיע ליד חנה זוגות צעירים, שהסתובבו בארץ בחיפוש אחר חתיכת דשא לגדל עליה את הילדים שלהם, ויציאה לכביש שאפשר לנסוע עליו לעבודה בגוש דן. היום חיות כאן 240 משפחות.

לא רחוק מהבית של ישי שוסטר, במרכז הישן של הקיבוץ, נמצא הבית של נעמן נוב ואיריס שהינסקי.

נעמן: "נעמן, עצמאי, מיד חנה. מתרגם".

איריס: "איריס, עובדת בהייטק, גם כן מיד חנה".

איריס ונעמן עברו ליד חנה לפני שבע שנים. הרבה אחרי שנגמרו כל המלחמות. הם לא באו מאידיאולוגיה או מהתפרקותה, אלא חיפשו מקום לגדל בו את הילדים שלהם.

איריס: "חיפשנו בית במרחב כפרי. אהבתי שהישוב קטן, והילדים עצמאים. חיפשנו משהו שנוכל להרשות לעצמנו". 

צליל: בדרך גם שלחו אותם לוועדת קבלה וליום במכון מיון.

נעמן: "ישבנו באדם מילא, ישבנו ליד אנשים שרוצים להיות נציגים בהוט וצריכים לבנות כמה שיותר מטוסים".

אחרי שהם התקבלו הם בנו בית גדול ויפה במרכז הישן של הקיבוץ. היום הם מגדלים שם ארבעה ילדים שרוכבים על אופניים למגרש הכדורסל ורצים יחפים בדשא. והם עובדים קשה מאוד בשביל זה.

איריס: "אני מתעוררת בחמש וחצי בבוקר. לא בא לי לקום. אתה מתחיל לנהל דיאלוג פנימי עם עצמך, אני אשן עוד, אבל אז אני אתקע בפקקים, אני לא אעשה מספיק שעות. בד"כ אני מצליחה לגרור את עצמי החוצה. הילדים ברור שמרוויחים. אני פחות נהנית מזה. אני משלמת מחיר, זה ברור לי. הרבה אנשים שבאו לכאן מוכנים לשלם את המחיר הזה כדי שלילדים שלהם... זה סטנדרט מגורים שאין במרכז, לגור בבית כזה על חצי דונם".

אבל בשבעת החודשים האחרונים משהו מאיים על חלקת גן העדן שהם בנו לעצמם. 

נעמן: "ידענו שהולך לקום אזור תעשיה אבל לא ידענו מה. היו שמועות".

כשאיריס ונעמן הגיעו לוועדת הקבלה ליד חנה, סיפרו להם שבקיבוץ עומד לקום אזור תעשיה. הם מספרים שדיברו איתם על פארק הייטק, או על משהו שמשלב מסחר. עכשיו אחרי שנים, אזור התעשיה הכפרי שהיה אמור לקום לידם - זה שהיו אמורים להיות בו חנויות ומסעדות ואולי הייטק - התחיל לקרום עור וגידים.

נעמן: "ועכשיו פתאום בינואר השנה הגיע השלב שהם ביקשו היתרים".

זה נראה אחרת לגמרי ממה שהם דמיינו.

נעמן: "ואז אתה רואה את התכניות ומבין שהולכים להרים פה מרלוג אחד הגדולים בארץ של חברת ההפצה הכי גדולה בארץ".

יכול להיות שלא שמעתם על דיפלומט, אבל יש לכם מוצרים שלהם בבית. דיפלומט היא היבואנית הרשמית של ג'ילט, אולווייז, פמפרס, היינץ, אריאל, טייד, פרינגלס ודורסל - סתם כמה דוגמאות. ברבים מהשווקים האלה למותגים שלה יש מונופול, או שהם חלק מדואופול. מחזור המכירות שלה הוא כמעט שלושה מיליארד שקל בשנה, ועל פי הערכות האוצר הרווחיות שלה מגיעה ל-20 אחוזים. השליטה של דיפלומט בכל כך הרבה שווקים היא אחד הגורמים לחוסר התחרות פה וליוקר המחיה. אתם יכולים לשמוע עליה עוד בפרק שלנו "ברוכים הבאים למונופולנד". 

בכל מקרה את כל הסחורה שדיפלומט מייבאת מכל העולם היא מתכננת לרכז פה. במרכז לוגיסטי ענק שיקום ביד חנה. לא קרוב, לא ליד, לא מעבר לכביש, ממש ליד הבתים של יד חנה. שם, איפה שישי שוסטר חרש את שדות הכרוב בשנות ה-60, יקום מבנה על שטח של 60 דונם.

דמיינו ארבעה מגרשי כדורגל עומדים זה לצד זה, לאורך. עכשיו תרימו קיר מהדשא עד לגובה של שבע קומות. ועכשיו תאטמו את הכל. בלי רווחים, בלי חלונות. קוביה אחת ענקית. ותצמידו אליה עוד קוביה, גובהה כמעט פי שניים, בגובה של 12 קומות. מכירים את המרלוג של טבע ליד שוהם? מדובר פחות או יותר באותו גודל.

עכשיו תתחילו למלא את הקוביות האלה במוצרים. תכניסו אליה משאיות מנמל חיפה, מנמל אשדוד ותוציאו משאיות שיוצאות לכל הארץ. ובעובדים - 300 אנשים שייכנסו ברכב פרטי וייצאו כל יום, במשמרות. ואת כל זה תפילו על הראש של יישוב קטן, עם כביש כניסה אחד, עם מסלול אחד, ו-240 משפחות שעברו לגור בו כי הן רצו קצת שקט.

וזה אולי נשמע כמו - מחסן ליד הבית, אוקיי, זה לא פארק הייטק עם סניף של ג'ירף אבל בסדר, החיים לא מושלמים. אבל מבחינת איריס ונעמן - זה יכול לשנות את כל החיים שלהם. את סדר היום שלהם -

נעמן: "הם מדברים על 200 משאיות בשעתיים. כל דקה משאית יוצאת, מסלול אחד, ועל זה כמה עשרות מכוניות של היישוב כאן. זה פקק אחד ענק והכל נכנס לפקק שנוצר חצי שעה אחר כך לכיוון תל אביב. אם איריס צריכה לצאת ב-5 וחצי - 6 כדי להגיע לעבודה בשעה נורמלית, כשזה יקום היא תצטרך לצאת ב-4 בבוקר. זה נשמע הזוי אבל זה המצב".

צליל: והמרלוג יכול לשנות גם את חיי הפנאי של הילדים שלהם.

איריס: "ממש לפני המרלוג יש את מגרש הכדורגל והכדורסל והבריכה, אזורים שילדים כל הזמן רוכבים על אופניים, זה ידרוש מאיתנו שינוי משמעותי באורח חיים, גם מבחינת בטחון, היום אתה יודע מי נכנס ומי נמצא פה, וגם מבחינת בטיחות תנועתית".

נעמן: "אין לנו בעיה עם אנשים שעובדים במרלוגים, זה בסדר גמור, הכל נפלא באמת, כל עבודה מכבדת, אבל זה לא אנשים שגרים כאן".

אחרי השיחה שלנו איריס ונעמן לקחו אותי לשטח שעליו אמור לקום המרלוג. שם, ממש מעבר לקו הבתים הראשון של יד חנה, הם הראו לי את ההדמיות שהכינו עבורם על פי התכניות של האזור.

 קשה לדמיין מבנה בגובה 32 מטר. בהדמיות רואים את הבתים של הקיבוץ, חד קומתיים, קטנים, ומעליהם מתנשא מבנה מפלצתי בגודלו. 

מנקודת המבט שלהם, הקוביה הענקית הזו היא גודזילה מבטון שעתידה לרמוס בבת אחת את הפאזל העדין שהם הצליחו להרכיב עבור המשפחה שלהם. בית החלומות שלהם נמצא בקצה הגבול של כמה שהם יכלו לשלם, העבודה של איריס נמצאת בדיוק על הסף של מה שניתן לנסוע ביום אחד. הם יצטרכו להתחיל מחדש את הסודוקו הישראלי הזה שבו הפקקים, מחירי הנדלן, שעות העבודה ויוקר המחיה צריכים בסוף איכשהו להתכנס לכדי שגרת חיים של משפחה.

נעמן: "התכנית צריכה להיות יש פה מרחב כפרי, יש פה תשתיות מסוימות, לא יכול להיות דבר כזה פה. כל בר דעת שרואה את הדבר הזה מבין שהדבר הזה לא יכול לקום. לא יכול לקום כמו שהוא".

אז הם יצאו למאבק. יחד עם עוד 60 משפחות שמתנגדות. לקחו עורך דין, גייסו כסף, והתחילו להילחם. להילחם במי? הם יצאו להילחם בשכנים שלהם. כי מי שהביא את המרלוג של דיפלומט על הראש של התושבים של יד חנה - הם התושבים האחרים של יד חנה.

*

אחד מהתושבים האלה הוא דני.

"אני דני פופקו. אני נשוי למיקה, אני אבא לשלושה ילדים, אוריה זוהר ועלמה, בני 9, 6 וחצי ושלוש וחצי".

אחרי שסיירנו באזור שבו ייבנה המרלוג, איריס ונעמן הורידו אותי ליד הבית של דני. המפגש ביניהם - התומכים והמתנגדים - היה קצת מביך. מבוכה כזו שיש בין אנשים שנפגשים ברחוב אחרי שהם דיברו אחד לשני לא יפה בפייסבוק.

נעמן: "אנחנו הבאנו לה קפה ועוגיות, אתם יכולים לעמוד בסטנדרט".

דני: "אתם יכולים להצטרף"

נעמן: "ניתן לכם זמן איכות"

דני גר באחד הבתים הישנים של הקיבוץ. אין גדר בחצר בינו לבין השכנים שלו, רק דשא ארוך שכיף ללכת עליו יחפים, ספות ישנות וערסל. הבית הוא בית קיבוצי קטן, של 60 מטר. הוא ומיקה הגיעו ליד חנה, גם הם לפני 7 שנים, ממושב בית יהושע. הם בחרו ביד חנה דווקא בגלל שכמעט לא היה שם כלום.

דני: "באחת הפגישות הנוספות עם החברים הם סיפרו לנו את הסיפור של יד חנה וחומש ואמרנו יש פה עניין, יש פה משהו בתולי כזה, משהו חדש שקורה ונוצר ואתה יכול להיות חלק מהיצירה שלו, מעורב. אתה מגיע למשהו שהוא לא מוצר מוגמר אלא הזדמנות להיות שותף לעשייה שלו, לקבוע לצורך העניין את האג'נדה החינוכית שהילדים שלי יגדלו לתוכה".

דני ומיקה חסכו כסף כדי להרחיב את הבית שלהם. אבל בסוף הם החליטו להשתמש בכסף למשהו אחר, ולפני שנה וחצי הם קנו מניה באגודה השיתופית של יד חנה.

כשאנחנו חושבים על הפרטה של קיבוץ אנחנו חושבים בדרך כלל על חיי היום-יום של החברים. אין יותר חדר 

אוכל, אין מכבסה, כל אחד לוקח את המשכורת שלו הביתה וקונה לעצמו מה שהוא רוצה. אבל זה החלק הפשוט בהפרטה. החלק המסובך יותר הוא איך לחלק את הקיבוץ עצמו.

תחשבו על זה: בן אדם עובד כל החיים בקיבוץ. מה שיש לו בסוף הוא - הקיבוץ. הוא לא קיבל משכורת, או קיבל ושילם את כולה לקיבוץ. הוא לא חסך כסף, לא קנה בית, לא השקיע בבורסה, לא שיחק בנדל"ן ולא צבר שום רכוש בעולם. אבל העבודה שלו הפכה למקום. לבתים ומבני ציבור ובריכה ומפעלים ושדות. מה עושים עם זה עכשיו?

באופן עקרוני אפשר לקחת את כל השדות של הקיבוץ, לחלק למשבצות, ולתת לכל חבר חתיכה. שתי פרות לכל חבר, כמו שאומרת אילנה דיין בסרט "קיבוץ סוף". אבל אין בזה הרבה תועלת, כי בחקלאות כדי להרוויח כסף צריך בדרך כלל גודל, והרבה פעמים גם זה לא מספיק. ולכן מה שעושים זה מקימים אגודה שיתופית.

אגודה שיתופית היא תאגיד. לתאגיד הזה יש רכוש, במקרה של יד חנה - מאה דונם של אדמה שהיתה פעם האדמה החקלאית של הקיבוץ. ובתאגיד הזה יש מניות. כל משפחה שהיתה בקיבוץ לפני ההפרטה קיבלה מניה. ובמקרה של יד חנה - מה שהיה פעם שדות הכרוב, הכותנה, הרפת והלול, הפך להיות אגודה חקלאית שיתופית שבבעלותה מאה דונם אדמה שמיועדת לתעשיה, וששייכת ל-95 חברי הקיבוץ לשעבר.

כשיד חנה הופרט, ב-2005, כל אחד מהחברים קיבל את הבית שהוא גר בו, וחצי דונם בהרחבה של הקיבוץ, וכל משפחה קיבלה מניה באגודה השיתופית החקלאית. וזה אולי נשמע הרבה, אבל תחשבו שזו המקבילה לכל הרכוש שתצברו כל החיים. 

ואם עכשיו אתם חושבים - אבל זה בכלל לא באמת הפרטה, לא מכרו את זה לאף אחד, זה עדיין שיתופי זה פשוט מוגדר אחרת - אז אתם צודקים. מה הם יעשו עם האדמה הזאת - זו החלטה שבעלי המניות - חברי הקיבוץ לשעבר - צריכים לקבל ביחד. מבחינת גורלם הכלכלי הם עדיין כרוכים זה בזה.

בכל מקרה, לא רק מי שהיה חבר קיבוץ יכול להחזיק במניה כזאת. כל מי שיש לו נכס ביד חנה יכול לקנות מניה כזו, אם חבר קיבוץ מוכר אותה. לפני כמה שנים דני החליט ללכת על זה. הוא קנה מניה במשהו כמו חצי מיליון שקל. ההנחה שמאחורי ההשקעה שלו היתה שאזור התעשיה יקום, והוא יקבל בחזרה כמה אלפי שקלים בחודש שכירות. אולי 4,000, אולי 7,000, אולי יותר. תלוי מה יקום שם.

דני: "והבנתי שיש הזדמנות ושלפני שהמחיר של המניה הולך וקופץ אמרתי, אני משקיע את כל כספי, במקום להרחיב ולשפץ את הבית שאני גר בו עם 3 ילדים 60 מטר, אז אני משקיע את הדבר הזה במניה כדי להבטיח את העתיד של הילדים שלי ושלי כי אני מאמין בזה".

מתוך 240 משפחות שחיות בקיבוץ, 90 הן בעלות מניה. הן אלה שיחליטו למי להשכיר את השטחים ומה ייבנה עליהם. וכששואלים את דני על הבעיות שאיריס ונעמן הציגו, על הפקקים - הכל נשמע אחרת. ממש אחרת.

דני: "דיברנו על ה-100 משאיות. יש התחייבות של היזם שהן ייצאו בין 5 ל-7 בבוקר. היא חברה יעילה היא לא רוצה לעבור לפה ולעמוד בפקקים. אם הם יראו שהם יוצאים ונתקעים בפקקים הם ייצאו בשעות אחרות. עשינו סקרים והעמדנו מצלמות וספרנו וצילמנו. ואת מבינה שכמות המשאיות שאמורה לצאת בין 4 ל-6 בבוקר, עם כמות הרכבים שיוצאים מפה בין 4 ל-6 בבוקר, הם כלום, זה לא ישפיע בכלל".

זה נכון לגבי כל נתון שמציגים המתנגדים. 

דני מזכיר שבקרוב ייסלל בעמק כביש חדש, שאמור לפתור לגמרי את בעיית הפקקים.

רעש? דני והחברים האחרים באגודה מדברים על כביש גישה נפרד למשאיות שייכנס מחוץ לקיבוץ. 

ומול ההדמיה המפחידה שהראו לי נעמן ואיריס, שבה קוביות ענק אטומות מטילות צל על הקיבוץ, חברי האגודה מראים מצגת עם תכניות אחרות. המבנה רחוק יותר מהבתים, נסתר מאחורי עצים, החלק שלו שאמור להגיע לגובה 12 קומות דומיננטי פחות, ובמקום חזית בטון מכוערת יש חזית שקופה, מוארת ומעוצבת. אצלם המרלוג נראה קצת כמו מוזיאון תל אביב.

שלחתי את שתיהן למומחה לתכנון עירוני והוא ענה שבהיעדר תכנית אדריכלית של הבניין שתיהן מלמדות פחות על המציאות ויותר על איך כל צד מדמיין את המרלוג, ואת איך הוא ישפיע על החיים שלו.

אז מי יחליט?

מי שיחליט לפחות בינתיים זו הוועדה המקומית של המועצה הaזורית עמק חפר.

"שלום, נעים מאוד, גלית"

"צליל, נעים מאוד"

צליל: זאת גלית שאול

גלית: "ראשת המועצה האזורית עמק חפר.

"בעיר אתה עושה גן ציבורי או פארק שעשועים, כולם מוחאים לך כפיים. במועצה אזורית אתה בונה גן שעשועים ביישוב אחד, 40 יישובים כועסים למה לא אצלם".

צליל: גלית נבחרה בבחירות המוניציפליות האחרונות, לפני שמונה חודשים. קצת אחרי שהיא התיישבה על כיסא ראש המועצה היא גילתה הפתעה - גירעון.

גלית: "זה התגלה בחודשים האחרונים. משהו בסדר גודל של 50 מיליון". 

צליל: המועצה האזורית עמק חפר היא מלבן גדול שמשתרע מהקו הירוק עד הים, מחדרה עד נתניה. יש בה 42 אלף תושבים שחיים ב-43 ישובים, האשכול הסוציו אקונומי שלה הוא 8, כמו תל אביב. חלקם קיבוצים ומושבים מפורסמים, כמו בית ינאי, כפר ויתקין, משמר השרון ומכמורת. וחלק הם ישובים קטנים ודלי משאבים, כמו אמץ וחניאל ועולש, ויד חנה. ולגלית יש אתגר מיוחד בתפקיד שלה. היא צריכה לנהל אזור חקלאי בעידן פוסט תעשייתי. כי הקסם הזה של עמק חפר? השמש ששוטפת את השדות, הילדים עם האופניים, הדבר הזה שגורם לך לשכוח את תל אביב עם הפקקים והקורקינטים שלה? זה לא מכניס כסף.

וזה קשור לדרך שבה ארנונה עובדת בישראל.

נגיד שאתם עומדים בראש איזושהי רשות מקומית בארץ, לא משנה אם זו עיר או מועצה אזורית או מקומית. מה אתם רוצים?

אולי אתם תגידו שאתם רוצים תושבים, כמה שיותר, וחינוך טוב, ופעילויות תרבות, ופארקים ותשתיות והסעות. וזה נכון, סביר להניח שאתם באמת רוצים את כל הדברים האלה. אבל כל אחד מהם עולה לכם כסף. איך תממנו אותם?

אם התשובה שלכם היא ארנונה - אז זהו, שפה יש בעיה. כי כל יום שאנחנו חיים וגרים ביישוב שלנו, אנחנו עולים למועצה שלנו כסף. היא מוציאה עלינו כסף - על פינוי אשפה, תאורה, גינון, מה שזה לא יהיה - והכסף שאנחנו משלמים ארנונה פשוט לא מספיק בשביל לכסות על כל ההוצאות האלה. רוב הרשויות מסבסדות את התושבים שלהן - בעיקר אם יש להם ילדים.

מאיפה היא מביאה את הכסף?

המתחם הזה בבני ברק, שכולם מכירים בעל פה את הכתובת שלו כי הפרסומות שלו אכלו לנו את הראש במשך עשור, הוא הדוגמה האולטימטיבית של הצלחה של עירייה להכניס כסף מארנונה לעסקים. כשעיריית בני ברק הבינה שהיא מחזיקה בנדל"ן שווה בלב גוש דן ובנתה אזור עסקים ומשרדים הכנסות שלה היא הפכה מעירייה ענייה לעשירה. ההכנסות שלה גדלו מכמה מיליונים בודדים ליותר ממאה מיליון שקל בשנה תוך עשור. זאת הסיבה שכל הרשויות המקומיות רוצות סניף של איקאה, קניון, בנייני משרדים ופארק הייטק. אבל זה קל לעשות את זה כשאתה בני ברק.

בניגוד למועצות אחרות שמתמודדות עם גירעונות כי אין להן שטחים לבנות עליהם בנייני משרדים, לעמק חפר דווקא יש הרבה אדמה. אבל היום כולם - כל מצפה בגליל, עיירת פיתוח בדרום, כל התנחלות ועיר שינה, כולם רוצים פארק הייטק עם בתי קפה ומסעדות. כל רשות מקומית מנסה למשוך אליה עסקים גדולים שישלמו ארנונה.

גם ביד חנה ניסו.

במצגת שהוצגה למשקיעים בניסיון להקים פארק תעשייה והייטק ביד חנה. רואים בה הדמיות של מה שנראה כמו הרצליה פיתוח או רמת החייל. 

צליל: "פארק העסקים אנטרפארק מציע תפיסה ייחודית לסביבת העסקים של המאה ה-21. סביבת עבודה מתקדמת, סינרגטית וגמישה, אישית ושיתופית, היוצרת מפגשים יומיים מעוררי השראה בין עולם העסקים לחיי הקהילה. תכנון אדריכלי המקפיד על חזות אסתטית גבוהה ועיצוב ארכיטקטוני מרשים השם דגש על יצירת סדר מרחבי במתחם בעזרת אלמנטים קשיחים (כלפי חוץ) וגמישים (כלפי פנים) היוצרים את דימוי הפארק כלפי סביבתו. מחלף נתניה דרום - 22 דקות. גלילות - 25 דקות. פרדס חנה כרכור - 19 דקות. צומת יגור - 36 דקות. מחלף אייל - 13 דקות".

צליל: אבל המבנים האלה אף פעם לא קמו. האגודה לא הצליחה לשווק אותם. העסקים שהיו אמורים לאכלס הפארק עם הסדר המרחבי והאלמנטים הקשיחים והגמישים וצירי התנועה הירוקים - הם לא באו. האגודה החקלאית השיתופית של יד חנה ניסתה להביא את מיקרוסופט לפארק התעשיה שלה, את בנק הפועלים, את בנק דיסקונט ואת אמדוקס. זה לא הצליח, בדרך כלל כי העובדים לא הסכימו לנסוע עד לשם.

והיו עסקים אחרים שאולי רצו אבל אז חברי אגודה אמרו - אנחנו לא בעניין. הם אמרו לא למשחטה ולאתר לגידול פטריות ולעוד כמה מפעלים. זה שוב ישי שוסטר.

ישי: "אלביט רצו להגיע עם מפעל נשק. אני הייתי בהנהלה ואמרתי לא רוצה. לא רוצה כסף, לא רוצה טנקים. המשקע הסוציאליסטי השמאלני שלי, אני לא רוצה להיות סוחר נשק, לא רוצה לתת אכסניה לסוחרי נשק. בית חרושת סנו רצו לבוא. מה אתם הולכים ליצר פה? אה תשמע זה. חבר'ה תודה רבה, לא רוצים את זה. אני לא רוצה להרעיל פה את הנכדים שלי בשום אופן לא. היו כל מיני תרגילים שניסו לעשות ודחינו אותם על הסף".

כשקשה למצוא מי שיקים עוד קניון או עוד פארק הייטק וישלם ארנונה, והתושבים לא רוצים תעשייה כבדה יותר - זה בדיוק המקום שבו נכנס לתמונה הדבר הבא בתחום הנדל"ן - מרכזים לוגיסטיים ענקיים - מרלו״גים. 

יד חנה הוא לא מקום אידיאלי למשרד אבל הוא מקום טוב למחסן. הוא נמצא במרכז הארץ, ממש על כביש 6, ואפשר לשלוח ממנו משאיות לכל מקום. 

המרלוג הוא לא אידיאלי ליד חנה ולא לעמק חפר. הוא לא יפה, אין בו מסעדות, הוא לא מביא איתו עבודות טובות אלא משרות בשכר מינימום, ובעיקר - הוא לא משלם את אותה ארנונה כמו שישלמו חברות הייטק ומשרדים כי הוא כולו קומה אחת. אבל זה הכי הרבה ארנונה שהם הצליחו להשיג. 

וגם הארנונה על הקומה האחת הזאת, יש בה צורך כמו אוויר לנשימה. לא רק למועצה האזורית עמק חפר אלא לגם ליד חנה לבדו.

כמו מועצות אזוריות אחרות, גם עמק חפר היא מין פדרציה של ישובים שמאוד שונים זה מזה. לכל אחד יש את האדמה שלו, ואת הגן שלו והחוגים שלו והתושבים שלו. 

אם אתם נגיד, מושב בית חירות, ויש לכם גבעות נפלאות של חול שצופות לים, ואתם מחליטים יום אחד להקים עליהן קניון ולקרוא לו אם הדרך, וכל המדינה עוברת שם בדרך לצפון, אז יש לכם המון כסף מארנונה. ורובו עובר למועצה ועוזר לגלית עם הגירעון ומכסה את ההסעות של כל הילדים בכל המועצה אבל חלק, 13 אחוז, חוזר אליכם, ליישוב. ואז יש לכם יותר תקציב ליישוב שלכם - יותר תקציב למסיבות לנוער שלכם במתנ"ס, או להסעות לים בחופש הגדול, או לחוגים או לגינון בשבילים של הקיבוץ. ואם אתם יד חנה הקטן שנמצא במזרח, ליד גדר ההפרדה, רחוק מהכל, ואף אחד לא רוצה לבנות משרדים באזור תעשיה שלכם אז יש לכם פחות מכל אלה. 

זאת אומרת, מרלוג ביד חנה יכניס לתושבים כסף פעמיים. חברי האגודה החקלאית יקבלו שכירות על השטח, כמה אלפי שקלים בחודש. ואת הארנונה שהמפעל ישלם תקבל המועצה האזורית והוועד של ישוב יד חנה, שיכול להשתמש בה כדי לתת שירותים לתושבים.

גלית: "לכל היישובים, קיבוצים, כמעט לכל יישוב יש את מקורות התעסוקה שלו ומי שאין לו רוצה. זה החלום של כולם לקיים לעצמם אזור שיתן להם את הפרנסה"

מבחינת גלית, אם הקיבוצניקים ביד חנה רוצים מרלוג על הראש שלהם ויהיה להם יותר כסף לעצמם וגם לתת למועצה, אז וולקאם. היא לא תגיד להם להישאר עניים בשביל לשמור על הנוף הכפרי. גם חוות דעת של מהנדס המועצה היא שהמרלוג לא יכביד על התנועה ועל הסביבה פחות מהאפשרויות האחרות.

גלית: "זה יישוב ששנים התשתיות שלו לא שופרו. תהיה להם יכולת גם בגלל הארנונה וגם לפעילות קהילתית טובה יותר, היישוב כולו ירוויח מהדבר הזה"

אבל כשהמועצה אומרת שהיא הולכת עם התושבים עולה השאלה - איזה מהם?

הסיטואציה הזאת שבה חיים ביישוב אחד תושבים משני סוגים, כשלחלק יש בעלות על הקרקע וזכות להחליט מה יעשו איתה, ולאחרים לא - היא מצד אחד חוקית והגיונית וברורה ומצד שני משהו בא לא אינטואיטיבי, לא מסתדר לנו עם חוש הצדק, ומוציא אנשים מכליהם.

בהתחלה כששמעתי את הסיפור של נעמן ואיריס חשבתי כמו הרבה אנשים אחרים - נימבי - תסמונת ה-Not in my back yard. כולם רוצים להזמין הכל מהאינטרנט אבל אף אחד לא רוצה שהמרכז הלוגיסטי בגודל של 60 דונם יקום דווקא ליד החצר שלו. אבל האמת היא שהמרלוג של דיפלומט לא חייב להיות ליד בית של מישהו. הוא יכול להיות באיירפורט סיטי, איפה שהוא היום, או באזור תעשיה אחר שבו הוא לא יפריע לאף אחד.

בסיפור הזה, זה יד חנה שצריך את המרלוג כי הוא לא מצליח למצוא מישהו אחר שיקח את מטעי הכרוב והאבוקדו של פעם.

זו הסיבה שכשדיפלומט הגיעו ליד חנה, דני, וחברי האגודה השיתופית החקלאית, חשבו שזה הדבר הכי טוב שהם יכולים למצוא.

דני: "אני לא בטוח שכולם מבינים את האלטרנטיבות. אם יפילו את דיפלומט הם לא מבינים מה יקרה ביום שאחרי. ואותם חברי אגודה שחלום חייהם לא יקרה אז יקרה משהו  אחר. וזה תב״ע מאושרת. אם האזור תעשיה לא יקרה אז יעשו פה משהו אחר לא יותר טוב. כי דיפלומט בעיניים שלי מעולה והאלטרנטיבות יכולות להיות גרועות. לא בגלל רוע, כי זה המצב, זו המציאות. כשאת לוקחת את הדבר הזה ותקציב הוועד יכול לגדול, ותקציב הבטחון והתשתיות, זה יכול להיות בונובוניירה, להביא רווחה וחינוך. זה יכול לתרום לחינוך ולילדים, אני לא רוצה שהכסף הזה יגיע עוד 10 שנים כשהילדים שלי יהיו בצבא. צריך את הכסף הזה עכשיו".

*

וזה הרגע לחזור לישי שוסטר. גם הוא עם הפרטת הקיבוץ קיבל מניה. מה הקומוניסט עם הדגל האדום בחדר העבודה חושב על כל הסיפור הזה?

ישי: "מבחינתי האישית - אוקיי אני אגיד את זה. אני לא מתבייש להגיד. ואיך אומרים, יש כאלה שיגידו לך אל תיכנסו לי לכיס, אני מנדב לך. כשפירקנו את הקיבוץ, כשפירקו את הקיבוץ וזה, דיברו על זה שיש פה את אמצעי הייצור שזה שייך לאגודה. יש פה אגודה של 95 חברים. שזה האמצעי הייצור שייכים להם. הפנסיה שלך תהיה אני מתבייש להגיד. 1300 שקל. זה הפנסיה שלי היום. אחרי חמישים ושש שנה. למה? או, למה! כי אמרו - יש לך בית, קיבלתי בית, בית יפה כמו שאת רואה, נפלא, אשתי מטפחת אותו יופי. בית יפה יש לי. לחיות תוכל, תשרוד את הדבר הזה עד שאזור התעשיה יקום אז הדיבידנדים יתחילו, זאת הפנסיה שלי תהיה. זה כל רכושי בעולם, נקודה.

מדברים בסכומים של 7 עד 17 אלף שקל לחודש. אני בן 73, אם אני אגיע לטופ... 5-6 שנים הקמה אני כבר בן 79. הרצה של שנתיים שלוש אני בן 82 נכון? כלומר אני לשיא לא אגיע. אז בואי נהיה ריאלים. ועיני לא צרה בזה, אני לא בא לבכות פה, לא, בשום אופן לא".

70 שנה עברו מאז שקיבוץ יד חנה ניתק את הקשר מברית המועצות. זה מקום מאוד ספציפי שדחוסים בו המון קונפליקטים והיסטוריה. אבל הבעיה שלו היא לא ייחודית בשום צורה. היא קשורה לכל המסע הנסתר מהעין שעובר מוצר, כל מוצר, לפני שאנחנו פותחים אותו.

אנחנו רוצים שהכל יגיע אלינו מהר, בכל מקום. בגדים, ספרים, מוצרי מזון, רהיטים, מכשירים אלטרוניים. וכל מה שאנחנו קונים צריך להיות קודם איפשהו. כדי שאנחנו נוכל להרכיב סל מוצרים באתר אינטרנט ולהזמין אותו הביתה, או אפילו להוריד מהמדף מוצרים מכל מיני מקומות בעולם, הדברים האלה צריכים להיות מרוכזים במקום אחד. בני אדם צריכים לכתוב תוכנות שיידעו איפה כל אחד מהדברים האלה נמצא, והתוכנות צריכות לשלוח רובוטים שיאספו אותם, ובני אדם צריכים לארוז אותם, לשים עליהם שם וכתובת, ולהעמיס אותם למשאית. 

מי שתשפיע מאוד על איך שהנוף הישראלי ישתנה בשנים הקרובות היא במידה מסוימת אמאזון. לפני שנה פורסם שהיא התחילה לחפש שטח להקמת מרכז לוגיסטי בצפון הארץ, אחר כך זה שכך. בכל מקרה, אם אמאזון תפעל בישראל, כל מי שירצה לעמוד בסטנדרט של קניות באינטרנט שהיא תציב יצטרך מבנה כזה. 

נכון, הסיפור ביד חנה הוא לא ממש נימבי. אבל כמו אנטנות סלולריות, לאט-לאט המרלוגים הופכים לדבר הזה שאף אחד לא רוצה ליד הבית. איפה הם יהיו? תסתכלו מסביב. אלה יהיו בדיוק המקומות שאנחנו חולפים על פניהם כשאנחנו נוסעים על הכביש. אלה שלא נמצאים במרכז של שום דבר, שאף אחד לא רוצה להגיע אליהם במיוחד, שהם רק על הדרך לאנשהו.

נעמן: "אני לא מקבל את ההנחה שהשינוי הולך לקרות. השינוי הוא לא מחוייב המציאות. לקבל חבילה תוך שעה זה לא בהכרח קדמה". 

דני: "יש כל מיני סיסמאות של פגיעה במרחב הכפרי. הוא תורם בלעשות את החיים פה הרבה יותר טובים".

*

אז מה קורה עכשיו?

כדי להקים את המרלוג האגודה השיתופית של יד חנה צריכה לשנות את התב"ע, תכנית בניין עיר. היא זקוקה לאישור של ועדת התכנון המקומית של מועצה אזורית עמק חפר כדי לבנות בגובה של 36 מטר, ולהגדיל את השטח הבנוי. נעמן, איריס והמתנגדים האחרים נערכים להגיש התנגדויות למועצה, ולהוכיח שהשינוי יפגע בהם מבחינה תחבורתית וסביבתית. כרגע הוועדה המקומית נוטה לאשר את הבניה; היא השתכנעה שההשפעה על התחבורה ועל הנראות תהיה עדיפה מאשר במקרה של אזור תעשיה אחר. תוך כשלושה חודשים היא תצטרך להחליט, אבל סביר להניח שלא משנה מה יוחלט, הצד השני יערער.

ועכשיו אני רוצה לספר לכם על מה שקרה אחרי שהטייפ נסגר.

בשבוע האחרון דיברתי עם אנשים משני המחנות ביד חנה, מהתומכים ומהמתנגדים, ומהמועצה האזורית עמק חפר. כל צד הסביר לי שהצד השני עלול לשקר לי, לשלוח לי הדמיות מטעות ולתת לי נתונים לא נכונים. 

אלה מהם שלא הסכימו להתראיין, סיפרו לי מה קורה בשיחות בין חברי הקיבוץ, בוואטסאפ ובפייסבוק שלהם. שמעתי על תושבים שכינו זה את זה אוליגרכים וטרוריסטים, רשעים, מתנשאים, חזירים, סנובים שמסתכלים על השכנים שלהם מלמעלה וטפילים שקיבלו מתנה מהמדינה. אחד מהם לקח אותי לראות איזה בית גדול יש לשני, אחר אמר על השכן שלו שהוא רשע טהור. נכנסנו אפילו למי עושה מילואים ומי לא. הם שלחו לי צילומי מסך מהדיונים שלהם בפייסבוק, והיו כאלה שביקשו שאגיע לראות בעיניי את ההדמיות והמצגות שלהם, כי פחדו שאם ישלחו זה יופץ ברשת וישמש נגדם. 

ואת כל הדברים האלה, את הדרך שבה קהילה מתפרקת בגלל זעם וויכוחים אידיאולוגיים וכלכליים - יד חנה ראתה כבר. זה היה מזמן, בעולם אחר, שפעלו בו כוחות אחרים. אבל זה מספיק קרוב כדי שיהיה מי שיזכור.

ישי: "אם את המסר הזה אני יכול למסור היום, לקולגים שלי כאן ב, ביד חנה של היום, של 2019 - תיזהרו באצבע במקלדת, תיזהרו בפה. תיזהרו. להרוס קל מאוד. תיק תק! אחר כך להבריא את זה? לא שאי אפשר, אפשר, עושים את זה. אבל זה לא אותו דבר".

*

אנחנו חיות כיס, הפודקאסט הכלכלי של כאן. העורך שלנו הוא רום אטיק, עורך הסונד הוא אסף רפפורט, שאול אמסטרדמסקי ודנה פרנק השתתפו גם הם בעריכה של הפרק הזה. אם אתם גרים ביישוב מיוחד עם סיפור מעניין ספרו לנו, אנחנו אוהבים לטייל בארץ. תודה לינון גבע מהאוניברסיטה העברית וליוגב שרביט מהאתר "המדד המוניציפלי" על הייעוץ בענייני תכנון עירוני וארנונה. יש עוד המון דברים על המרלוג ביד חנה ועל תכנון בכלל שלא הספקתי להיכנס אליהם פה, בואו לקבוצת הפייסבוק שלנו ונדבר על זה. אפשר להאזין לכל הפרקים של חיות כיס בכל יישומון הסכתים ובאתר כאן. אני צליל אברהם, תודה רבה שהאזנתם