: צוות "חיות כיס"
למה האוזניות שלנו מתקלקלות כל הזמן? למה אנחנו קונים טובלרון בחו"ל? ואיך הגענו למצב שיש לנו מגבונים לכל דבר? שלושה סיפורים על שלושה חפצים שאנחנו לא עוצרים לחשוב איך הם הגיעו ליד שלנו.
לקרוא פודקאסט זה כמו לשמוע ספר
אבל אם אתם מעדיפים לקרוא, גרסת הטקסט לפניכם
דנה: הסיפור הזה הוא על מוצר שרובנו לוקחים ממש כמובן מאליו. זה מוצר שאף אחד לא היה חושב לקחת איתו לאי בודד. ובכל זאת, כשהוא נהרס, חלק מאיכות החיים שלי הלכה.
אני מתכוונת לאוזניות שלי, כמובן. יום אחד, לפני כמה שבועות, רכבתי באופניים ולפתע הסאונד היתחיל להתחרפן. כאילו מישהו לוחץ בלי הפסקה על הכפתור בשלט שבתוך האוזניות, גורם לשיר להפסיק, לחזור, להפסיק, לחזור, לעבור לניווט הקולי, לקפוץ 20 שניות קדימה ואז 20 שניות אחורה. לענות לטלפון, לעבור באמצע שיחת טלפון למוזיקה, וכו' וכו'.
אז אי אפשר יותר ללכת ברחוב ולדבר בנוחות. אי אפשר לשמוע מוזיקה. הייתי צריכה להעביר נסיעות שלמות באוטובוס בלי שום מחיצה, רק אני והסאונד של כל הסטוריז שאנשים רואים בפומבי. אפילו באמצע האזנה לפודקאסטים שאני אוהבת, ממש משום מקום.
אולי זה כבר קרה לכם בעבר.
אם מצליחים לא לאבד אוזניות במשך מספיק זמן, הן כמעט תמיד יהרסו. לי זה קרה בעבר, ותמיד הישלכתי את האוזניות בזעם וקניתי חדשות בשלושים שקל בקיוסק הקרוב. אבל האוזניות האלו שונות. הן אומנם לא הכי מדהימות בעולם - לפי האינטרנט הן עולות 84 שקלים, אוזניות חוט פשוט, עם מיקרופונים שמתחבאים באוזן אבל יש להן סאונד טוב, ובעיקר, הן היו מתנה ליום ההולדת שלי בחודש מאי בשנה שעברה. בן, החבר שלי, קנה לי אותן יחד עם נעלי ספורט וכזה שרוול שמחזיק את הטלפון במקום כשרצים. כי כל הזמן אמרתי שאני אתחיל לרוץ.
ובאמת רצתי קצת, אבל אז נהיה נורא חם ונגמר לי הכוח, ומה שנשאר זה בעיקר האוזניות, שפשוט היו ממש נוחות והפכו להיות ה-אוזניות שלי. ואז, הן הפכו להיות הסיוט שלי.
*
שלום, אתם מאזינים לחיות כיס. אני דנה פרנק
בכל הפרקים שלנו אנחנו צוללים לסיפורים, גדולים או קטנים, ומנסים להבין את הכוחות הכלכליים שפועלים בתוכם, דרכם או מסביב להם. והפעם, כל אחד מאיתנו - צליל, שאול ואני - הלך בעקבות חפץ אחר. אלו חפצים יומיומיים, שנמצאים סביבנו בבית או במשרד - בקיצור, חפצים שחיים בכיסים שלכם, אבל אף פעם לא ממש עצרתם לחשוב עליהם. אז היום בחיות כיס: שלושה חפצים, שלושה סיפורים. איך המצאת המגבון שיחררה אותנו ואז שיעבדה אותנו, כיצד הטובלרון הפך לדבר הכי יוקרתי בעולם. אבל קודם כל - המסע שלי לתיקון האוזניות.
1. למה אני לא יכולה לתקן את האוזניות שלי?
אז האוזניות שלי הפסיקו לעבוד וזו הייתה טרגדיה, אבל, בגלל שהן יחסית איכותיות, ומפירמה מוכרת, התקשרתי ליבואן שלהם בארץ.
דנה: "הן הפסיקו לעבוד …"
נציגה: "יש לך אחריות לשנה..."
לי, כמובן, לא הייתה קבלה על האוזניות, כי הן היו מתנה, וגם בן לא שמר אותה. חוץ מזה, קיבלתי אותן ביתחילת מאי בשנה שעברה, כלומר, הן מחוץ לתחום האחריות שלהן. אבל אוקיי, יש אפשרות לשלוח את האוזניות בלי קבלה.
נציגה: "זה עולה 99 ש"ח דמי טיפול ומשלוח"
רגע, רגע, רגע.
באיזה עולם עולה יותר לשלוח את האוזניות לתיקון מאשר לקנות אוזניות חדשות?
הייתי צריכה עוד חוות דעת. אז הלכתי לסטודיו של מאור אהרון.
"אני מתקן הכל, אני לא זורק דברים"
מאור הוא מעצב תעשייתי. הסטודיו שלו מלא בצנטריפגות ובכל מיני חומרים משונים, מהם הוא מייצר שרפרפים וגם תכשיטים ואגרטלים ובתי נורה.
"ואבא שלי בחיים לא הלך לאף אחד כי הוא תיקן בעצמו, כי הוא גם כזה בעל מלאכה, עובד כפיים. אין, הווידיאו לא עובד? בוא נפתח אותו".
לפני שהוא נהיה מעצב, מאור היה הנדסאי אלקטרוניקה. נתתי למאור להסתכל על האוזניות שלי דרך שתי המשקפות שלו - של המעצב התעשייתי ושל ההנדסאי. רציתי שהוא יסביר לי בדיוק מה קורה שם.
"תחשבי כמה מוצרים מיניאטורים בשביל להרכיב את הדבר הזה".
מאור הרים את האוזניות שלי והתחיל להסתכל עליהן מכל הכיוונים האפשריים. הוא משמש והיביט והתקרב וקיפל כל מיני חלקים, והיסביר לי מה הוא רואה
"1,2,3 4, זה כבל, כמה סוגי חלקים - 1234, בפנים רמקול 5, הרמקול עצמו מורכב מכמה חלקים אבל לא ניכנס לזה. הוא מורכב, כן, יש ברמקול מגנט, יש ממברנה שעשויה מחומר רך. יש זיוות, איזה מתכת. לרמקול נקרא יחידה אחת, חמש שש, שבע, פעם יש שתיים, שמונה, בפנים יש מעגל מודפס - תשע
זה בתוך השלט, בעצם בפנים יש מעגל חשמלי, כן. עשר זה השרוול הקטן הזה. 11 זה הדבר הזה -
נניח בין 11 - אה יש פה שתי קליפות. 12"
כדי להרכיב אוזניות כמו האוזניות שלי צריך המון חלקים זעירים. כל אחד מהם נוצר במכונה, בנפרד, אבל את ההרכבה עצמה - ההלחמה, החיבור בין כל המוצרים הקטנים, בן אדם עושה בידיים שלו. ושם, לפי מאור, נמצאות רוב התקלות של מוצרי החשמל. רוב התקלות הן לא אלקטרוניות, אלא מכניות: המתג שנתפס, החיבור לאוזניה ימין שהשתחרר. כאלה דברים. אבל חוץ מדרכי הייצור, מאור רואה עוד משהו באוזניות שאני לא רואה:
"המוצר הזה לא מדבר על תקן אותי, כי הוא לא עם ברגים, מן הסתם הוא לא הגיע עם שום הוראות תיחזוק חוץ מלנקות את האוזניות או לא יודע מה. גם פה, להחליף את האלמנט שבתוך הרמקול - אין פה אפילו מקום בין שתי הקליפות שאפשר להפריד"
על האוזניות שלי כתוב באותיות שרק מאור רואה "שחרר אותי אחי, אני לא בעניין של תיקונים". זה כתוב על הפרטינג ליין, קו החיבור - הנקודה שבה קליפת הפלסטיק שעוטפת את המוצר אמורה להיפתח. תסתכלו על המוצר האלקטרוני שנמצא מולכם, מחשב, טלפון נייד או רדיו או חלק מהרכב. אם הייתם צריכים לפתוח אותו עכשיו כדי לבדוק מה קורה בפנים, הייתם מצליחים?
להורים שלי הייתה במשך שנים מערכת סטריאו מז'אנר שהיום מצחיק לחשוב עליו - היה בה מקום לדיסק, מקום לתקליט וגם מקום לקסטות. היא הייתה מצופה בפורמייקה, והיו בה מלא ברגים. כשהייתי בת 12, קיבלתי אותה והם קנו מערכת סטריאו עם מגש לשלושה דיסקים, מהסוג שהיה ממש פופולרי בתחילת שנות האלפיים - יציקת פלסטיק כסופה, אחידה, שפשוט אי אפשר לפתוח.
"תיקנתי מאוורר של סטאר שהשגתי ישן מהסיקסטיז. והכל היה כאילו כל כך - לפרק, בפנים היה תרשימים קטנים, של איך החוטים צריכים להיות מחוברים, הכל היה מאוד מאוד - היום את קונה מאוורר פלסטיק בשופרסל, לא בא לו שתתקני אותו. אפילו ההברגה שם תהיה מין בורג מוזר של אל תפתח אותי כזה"
וזה לא סתם שיום אחד הברגים נעלמו ממוצרי האלקטרוניקה שלנו. יש לזה סיבה מאוד ברורה, והסיבה היא - שברגים זה יקר. פה יש רצון למזער לעשות הכל קטן קטן קטן, לשים פה בורג - מטורף, זה מסבך להם את המחיר, עוד חומר, הברגה, עוד משקל. הכל מסתבך. כי דבר כזה מתמחרים כאילו ברמת האפס נקודה אפס אפס סנט. יש פה דברים שעולים אפס נקודה אפס אפס אפס אחד סנט. כל בורג מעלה את המחיר של המוצר.
האוזניות שלי תוכננו בידי חברה אמריקאית שנמצאת בלוס אנג'לס. אגב, חברה אמריקאית בבעלות חברה קוריאנית. את האוזניות יצרו בסין. אחר כך דחסו אותן לתוך מכולה ושלחו אותן להמון המון מקומות אחרים, בין היתר למזרח התיכון, ומשאיות לקחו אותן מנמל אשדוד לדיזינגוף סנטר, שם בן החבר שלי קנה אותם ב-84 שקלים. כשחושבים במונחים של סחר גלובלי, ברור שכל פרט באוזניות האלה נבחר בקפדנות. ואם בורג מוסיף עוד מאית הגרם לכל אוזניה, ובסך הכל כמה קילוגרמים למכולה או משאית מפוצצות באוזניות, אז הבורג עף, גם אם המשמעות היא שאף אחד לא יתקן את האוזניות האלה.
המערכת עם הברגים של ההורים שלי, שהגיעה לעולם הזה לפני, כלומר, יש עליה כבר יותר משלושים שנה, עדיין עובדת. המגש לשלושת הדיסקים של המערכת הכסופה נתקע תוך חצי שנה, ותוך שנתיים היא עברה לשמש רק כרדיו, ואז גם זה הפסיק לעבוד.
וכאן אנחנו מגיעים לaסיבה השנייה שבגללה אני לא יכולה לתקן את האוזניות שלי: התיישנות מכוונת. לא מספיק שהמערכת, ממש כמו האוזניות שלי, תוכננה באופן שלא יאפשר תיקון, היא גם לא תוכננה כדי להחזיק מעמד נקודה. וזה כמובן לא מאפיין רק את הסלון של ההורים שלי. שמתם לב לכמות המדפסות שמחכות בחוץ, פשוט זרוקות ברחוב ליד הפחים ומחכות שמישהו ירים אותם וינסה אולי לתקן אותם?
אחד הסיפורים הקלאסיים על התיישנות מכוונת הוא הסיפור של נורת החשמל.
הנורות הראשונות שתומס אדיסון תיכנן, בסוף המאה ה-19, החזיקו 15 אלף שעות. עד שנות ה-20 של המאה ה-20, הצליחו לתכנן נורות שיחזיקו מעמד 23 אלף שעות. ואז, ב-1924, נערכה פגישה חשאית של ארגון יצרני נורות החשמל בעיר ז'נבה בשוויץ. היצרנים, הEבינו שהם חייבים להתחיל לתכנן את ההתיישנות של הנורות - כי אם כל אחד יקנה נורה אחת לכל החיים, איך לעזאזל המפעלים יהיו רווחיים? אנשים רוצים לתחזק פה לייף סטייל, להיכנס לרשימת מאה העשירים של פורבס. לכן, הם הEחליטו להגביל את אורך החיים של הנורות לאלף שעות בלבד, והפעילו סנקציות על חברות שיצרו נורות עמידות יותר. עד 1940, אלף שעות לנורה הפכו לסטנדרט.
בעיר ליוורמור בקליפורניה יש נורת חשמל שעובדת ברצף משנה 1901. בעשור האחרון הנורה הזאת משודרת באינטרנט 24 שעות ביממה שבעה ימים בשבוע. מאז תחילת התיעוד, שתי מצלמות אינטרנט שמתעדות אותה התקלקלו והוחלפו.
בסוף שנת 2017, ההתיישנות המכוונת עלתה לכותרות בכל העולם. מנכ"ל אפל, טים קוק, הודה שהחברה מאטה את האייפונים הישנים. בכל פעם שאתם מורידים עידכון תוכנה, הטלפון מאבד את המהירות שלו. בקצת. כדי לשמור על הבטריה, או משהו כזה, אבל אף אחד לא חיכה להסבר של אפל. הבחירה לגרום למכשיר להאט עוררה זעם צרכני לוהט.
"עשינו מחקר לפני כמה שנים, למעלה מעשרה מיליון טלפונים יושבים במגירות של אנשים"
זאת ד"ר ורד בלאס מהחוג למנהל עסקים באוניברסיטת תל אביב. העשרה מיליון טלפונים שהיא דיברה עליהם? זה רק במגירות של ישראלים. במדינה של שמונה מיליון בני אדם, יש עשרה מיליון טלפונים במגירות. ביננו, כמה יש במגירות שלכם?
אז כן, זה דפוק - אבל בעצם, מה חשבנו שקורה שם?
אייפון חדש זה לא זול, אבל אי אפשר להשוות את המחירים לכמה שמחשבים עלו לפני 20 ו-30 שנים. אם אנחנו קונים את זה בזול, אנחנו צריכים לקנות יותר מזה.
"אם לא היו אוזניות כאלה היו אוזניות אחרות הרבה יותר יקרות"
זאת יסמין יותם. חלק עצום מהחיים של יסמין מוקדש למאמץ לא לייצר פסולת. יש לה סטארט אפ שמייצר אריזות מתכלות למזון והיא גם אחת ממנהלות קבוצת הפייסבוק אפס פסולת ישראל, שבה אנשים מחליפים טיפים על צמצום ייצור פסולת. ודווקא יסמין מזכירה שיש גם צד חיובי להתיישנות המכוונות.
"אולי לא היית יכולה להרשות לעצמך לקנות אותן מרוב שהן יקרות ואז אולי הן היו נשמרות אצל שכבה אחת באוכלוסיה שיש לה הרבה כסף וכל מעמד הביניים ומתחת לזה לא היה יכול להרשות לעצמו. אנחנו בעידן של מחוברות ואוזניות זה דבר מאוד חשוב זה עוזר לנו לתפקד ביומיום, זה מרחיק אותנו קצת מהקרינה. לא יודעת כמה אבל זה נותן לנו תחושה של אינטימיות - זה מוצר שצריך אותו"
אז כדי שטכנולוגיה תהיה זולה ונגישה לכולם, אנחנו צריכים להחליף אותה בתדירות גבוהה - ולכן תעודת האחריות מגבילה את משך השימוש. זה לא רווחי ליצרנים שאני אשתמש באוזניות יותר משנה. בקיצור, כל העולם ואחותו התאחדו כדי לגרום לי לוותר ולזרוק את האוזניות שלי. ולא רק אותן.
בעולם מיוצרת מדי שנה כמות מפחידה של 50 מיליון טונות של פסולת אלקטרונית. לפי נתוני המשרד להגנת הסביבה, בישראל מייצרים 165 אלף טון של פסולת אלקטרונית בשנה. בשנת 2015, יעד המיחזור של פסולת אלקטרונית היה 17%. שזה קצת מצחיק, בהתחשב בזה שמדי שנה נרכשים בישראל לפי הערכות המשרד 130,000 טונות של ציוד אלקטרוני חדש, כולל בטריות. הפסולת האלקטרונית שלא ממוחזרת נשלחת להטמנה, שם המתכות שנמצאות בתוכה עשויות לחלחל לאדמה ולמאגרי המים שלנו.
ומישהו מייצר את כל האלקטרוניקה הזאת שאנחנו קונים. אנשים כמו יסמין עצמה, האמת.
וזה המחיר שאנחנו, וכדור הארץ, משלמים על מוצרים זולים. פסולת וזיהום.
יסמין התחילה את הקריירה שלה כמעצבת תעשייתית בפסי ייצור ענקיים - של מקררים, בקבוקים, עטים, מה שלא תרצו - אבל מתישהי היא הבינה שהיא לא רוצה להמשיך להיות חלק מהדבר הזה.
"אמרתי לעצמי וואלה אני לא רוצה לעצב יותר מוצרים שהופכים להיות פסולת"
אבל הם גם גרמו לה להבין שהתעשייה לא הולכת להשתנות.
"קווי ייצור של מוצרים זה משהו מאוד מסובך. מכונות עולות מלא כסף. עד שמתקינים אותם זה מלא כסף. האנשים שמכשירים אותם כדי לטפל במכונות האלה, החומרים שמכניסים למכונות האלה, זה תיכנון - לוקח המון זמן להקים קו ייצור, ועד שכבר הקמנו קו ייצור, אני לא רוצה לשנות אותו. לא רוצה להכניס במקום פלסטיק - אם הייתי רוצה רק להחליף את הפלסטיק מרגיל לפסטיק מתכלה ביולוגית, רק זה כנראה שידרוש שינוי נורא יקר במכונה. הם תקועים. זה כמו טיטאניק ענקית שכבר הבינה שהיא הולכת להתנגש בקרחון, ועד שהקפטן מסובב את ההגאים ומנסה להסיט אותה הצידה מהקרחון - "
דנה: יש מקום על הקרש!!! אם רק תזוזי קצת! סליחה קצת -
יסמין: "אז עד שהוא יסובב את ההגה כולנו נשקע".
אולי מופרע לחשוב שאפשר לשנות את התעשייה ולחזור לנורות שמחזיקות מעמד עשרות שנים. התעשייה ענקית, והעקרונות שהיא מפעילה פועלים על כל דבר שאנחנו נוגעים בו במהלך היום, ממברשת שיניים ועד רכב, ממושב באוטובוס ועד כיסא משרדי. כל מוצר שיש לנו מזהם, אבל כל אחד בשלב אחר במחזור החיים שלו. האוזניות שלי למשל הן בערך באמצע, הן מזהמות כשמייצרים וכשזורקים אותן, אבל השימוש בהן לא גורם לזיהום. למעלה מ-80% מהזיהום של טלפונים ניידים נגרם בשלב הייצור, כך שלכאורה לא רק ליצרנים אלא גם לנו אמור להיות אינטרס להמשיך ולהשתמש בהם - או למכור אותם למישהו אחר שירצה להשתמש בהם.
לגבי האוזניות שקניתי, ליסמין אין ממש עצה. היא מציעה להשתמש בהן עד שממש כבר אי אפשר יותר, ואז לקנות אוזניות מאוד יקרות. כן, של הביוקר. ולא סתם ביוקר: לקנות אוזניות יקרות שכשמסתכלים עליהן ברור איך לפרק אותן. בשפה של אנטי פסולת קוראים לזה BUY IT ONCE - לקנות פעם אחת, משהו סופר איכותי, שבטוח בטוח אפשר לתקן.
אבל בשלב הזה אני כבר יותר מדי קשורה לאוזניות שלי, זה לא עניין של כמה הן עולות - אלא של המסע שעברנו ביחד.
אז חזרתי למאור. די. אני חייבת לתקן את האוזניות. ולו רק כדי לא להיכנע לכל הכוחות הגדולים שמנסים לגרום לי לזרוק אותן.
דנה: "נתקן אותן יום אחד?"
מאור: "אנחנו מנסים".
מאור איבחן שהבעיה נמצאת, כנראה, באחד משני מקומות: או בשלט עצמו, או בחיבור של האוזניות לטלפון.
בחיבור של אוזניות יש כמה טבעות כאלו, וכל אחת מהן היא חיבור לחוט אחר עם המכשיר. אם הבעיה הייתה שם, בחלק שמעביר את האותות מהשלט, זה כנראה היה הסוף שלהן. אבל זה לא היה. הקצר היה בשלט עצמו, ואחרי שמאור פתח אותו דרך קו ההפרדה שלא רצה להיפתח, וניקה את הלכלוך והקורוזיה שהצטברה שם, הוא הדביק אותו מחדש בדבק שלוש שנים. האוזניות שלי נראו קצת בגבס, רק טיפה. אבל סוף סוף יכולתי לשקוע במוזיקה.
איזו הקלה.
סך הכל, האוזניות הופכות את היומיום שלנו לקצת קל יותר. אבל יש משהו שהופך את היומיום שלנו לקל הרבה יותר: חופשות. לתכנן חופשות. לנסוע לחופשות, לחזור מחופשות, לאכול את השוקולדים שהקולגות שלנו הביאו מהחופשה והשאירו במטבח המשרדי. ובדיוק על זה הסיפור הבא, שתספר צליל אברהם.
2. למה אנחנו מביאים טובלרון מחו"ל?
עוד מעט זה יקרה. זה יגיע כמו בכל שנה, בהתחלה בטפטוף ואז בבת אחת. זה יגיע יחד עם הודעות "מחוץ למשרד", שיחות על חבילות גלישה ופוסטים על סאבלטים. מתישהו, אולי בסוף אוגוסט, בוודאי בספטמבר, יהיה לכם טובלרון במקרר. משושה כזה בצבע זהב שבתוכו שש פירמידות ארוכות של טובלרון. ההורים שלכם יביאו לכם אותו, או האחים, או בני הזוג שלכם. יהיה גם טובלרון במטבחון שבמשרד שלכם. כל שבוע. שקיות של מיני טובלרון, לבן או מריר או קלאסי. ואתם ככל הנראה תטחנו אותו בשמחה כל הקיץ והסתיו. וזה מוזר, כי יש דבר אחד שאתם ככל הנראה לא תעשו אף פעם - אתם לא תלכו לסופרמרקט ותקנו שם טובלרון. וזה למרות שיש. אפילו לא יקר. שמונה שקלים למאה גרם בשופרסל. לשים בעגלה משולש של טובלרון לסופש כמו שקונים שוקולד פרה - זה פשוט לא משהו שקורה.
מה שמעלה את השאלה -
למה אנחנו מביאים טובלרון מחו"ל?
*
על פניו התשובה לשאלה הזו קלה. אנחנו קונים טובלרון בחו"ל כי פעם לא היה לנו. היה חרם ערבי, הטיסות היו יקרות, לא ידענו מה זה קיט קאט, היה לנו כיף כף; לא ידענו מה זה אם אנד אמס, היה לנו "עדשים"; לא ידענו שלקרוא לפיצה "דומינו" זה לא רעיון של פיצה דומינו; וסבא וסבתא היו לוקחים איתם ציור של כפות הרגליים שלנו כדי לקנות לנו נעלי התעמלות באמריקה.
זו הסיבה שעד היום אנחנו מבזבזים חצי יום כשאנחנו בחו"ל כדי לקנות לאנשים דברים שיש בארץ או שהם יכולים להזמין מאמאזון; כי פה לא היה כלום, ומי שזכה לטוס היה צריך להפריש קצת לטובת הכלל.
וכל זה נכון אבל אלה לא רק אנחנו. כלומר, כן, ישראלים אוהבים מאוד את הדיוטי פרי - למעשה אנחנו היחידים שאשכרה מתייחסים לדיוטי פרי כאל שם עצם ומקום - "הדיוטי פרי". בשנת 2016 קנינו בדיוטי פרי ג׳יימס ריצ׳רדסון בנתב״ג שוקולד ב-46 מיליון דולר, והשוקולד שקנינו הכי הרבה בכסף הזה היה טובלרון. בקיץ של שנת 2011, הקיץ של המחאה החברתית, גם היינו מקום ראשון בעולם במכירות טובלרון בדיוטי פרי - קנינו 54 טון של הדבר הזה בקיץ אחד. טובלרון היה במשך עשרות שנים השוקולד הנמכר ביותר בדיוטי פרי בישראל, עד שלפני שנתיים אם אנד אם עקפו אותו, כי הצעירים של היום, אין להם כבוד למסורת.
אבל בכל העולם מביאים טובלרון מתנה מחו"ל. תיירים קונים כל שנה בשדות תעופה שוקולד בשלושה מיליארד דולר. גם כשתייר רוסי נוסע לחופשה בישראל הוא מביא איתו הביתה בחזרה טובלרון. אבל טובלרון הוא כמובן לא מישראל, ולא מרוסיה. הוא משווייץ.
טובלרון יוצר לראשונה בשנת 1908 בברן שבשווייץ על ידי אמיל באומן ותאודור טובלר. והאמת שהוא לא "יוצר לראשונה" כמו סתם שוקולד. הטובלרון הומצא. באמת. כי טובלרון הוא לא סתם שוקולד שוויצרי. טובלרון הוא שוקולד בצורת משולש.
אבל ברצינות, טובלר המציא את הטובלרון - שוקולד חלב עם נוגט בצורת משולש - ואפילו רשם עליו פטנט.
במאה ואחת עשרה השנים שעברו מאז נתפרה סביב האירוע הזה כל כך הרבה מיתולוגיה שקשה לדעת מה האמת. ייתכן שהפקיד שרשם את הפטנט במשרד הפטנטים בברן היה אלברט איינשטיין. ייתכן שצורת הפירמידות הקטנות של השוקולד הושפעה מפסגות הר מאטרהורן שבאלפים השוויצריים, או מהפירמידה האנושית שהיו מבצעות בסיום ההופעה הרקדניות בבר Fולי ברז'ר שבפריז. כך או כך, אם היתה לכם מכונת זמן והייתם חוזרים לשנת 1909, הייתם מגיעים לעולם שבו יש אימפריה אוסטרו-הונגרית, בראש רוסיה עומד צאר, במקום שבו נמצאת היום תל אביב יש חולות וכמה כפרים, והייתם צריכים לכבס את הבגדים שלכם ביד. אבל אם במקרה הייתם מגיעים לשווייץ הייתם יכולים לקנות שם שוקולד של טובלרון והוא היה נראה אותו דבר.
זה נראה לנו היום מובן מאליו, אפילו מיושן ומשעמם. אבל העיצוב של טובלרון נחשב לעיצוב גאוני ואיקוני. תחשבו על זה. יש הרבה שוקולדים שוויצריים. לינדט ושפרינגלי למשל הם הרבה יותר טעימים מטובלרון. שפרינגלי ספציפית, בעיקר הקרמל מלוח. יש את המקום הזה בציריך - לא חשוב. אבל השוקולדים השוויצרים האחרים באים בטבלה כמו כל שוקולד אחר, אז מי מבדיל ביניהם בכלל? גם לאחר שהפטנט על הטכנולוגיה פג, הצורה המשולשת היא סימן רשום של טובלרון, ואסור לאף אחד אחר ליצר שוקולד שנראה כך. וכן היו כאלה שניסו.
אבל העיצוב של טובלרון הצליח לא רק כי הוא "משולש". זה לא עד כדי כך פשוט. זה לא שאם תייצרו מחר שוקולד בצורת חרוט יגידו שאתם גאונים. עיצוב טוב הוא כזה שמעביר באופן מושלם מסר. המסר שטובלרון העביר באופן מושלם דרך העיצוב והמיתוג שלו הוא: שווייץ.
שווייץ היא מדינה קטנטנה, הררית, ללא גישה לים וכמעט ללא אוצרות טבע. והיא מוקפת מדינות גדולות ורבות משאבים - גרמניה, צרפת, איטליה ואוסטריה. תנאי הפתיחה הגרועים האלה הפכו אותה לאחת הכלכלות היציבות והחדשניות בעולם. היא לא יכלה להציע לעולם תחרות בתחום החקלאות, או כח אדם זול, ולכן היא הפכה כבר בתחילת המאה העשרים לכלכלה תעשייתית, שהיתרון שלה הוא דיוק, מיומנות גבוהה ואיכות. כמעט כל תעשיה שמזוהה עם הכלכלה השוויצרית - שעונים, בנקים, שוקולד - מבוססת על היתרונות האלה. Premium quality הוא עד היום אחד העקרונות החשובים במיתוג של שווייץ על ידי משרד החוץ השוויצרי. אוניברסיטת קורנל דירגה ב-2018 את שווייץ במקום הראשון בדירוג המדינות החדשניות ביותר בעולם - כן, יותר מישראל, ישראל במקום ה-11. ולשווייץ היה עוד יתרון שהיא ניצלה מהתחלה - היא יפהפיה. ובזכות יופיה היא פיתחה תעשיית תיירות מצליחה.
וכל הערכים האלה - דיוק, איכות גבוהה, חדשנות, וגם יופיים של האלפים השוויצרים - את כולם הצליחו הטובלרים לדחוס לתוך מוצר אחד, שוקולד בצורת משולש שמזכיר את האלפים, עם ציור של הר עליו, וכזה שנרשם פטנט על הטכנולוגיה שמאפשרת את הייצור שלו. עד היום טובלרון נחשב שוקולד פרימיום הפונה למעמד הבינוני ומעלה - למרות שהוא לא כל כך יקר.
אבל טובלרון הוא כבר מזמן לא מתנה שמביאים משווייץ. אפילו לא מתנה שמביאים מהיעד הכללי אירופה. הוא פשוט משהו שקונים בשדה תעופה. למה? זה קשור להמצאה גאונית אחרת.
"אין לך מושג כמה פעמים זה קורה, אני נותן כרטיס ביקור, ומקבל בחזרה מייל, היה כל כך נחמד לפגוש אותך ג'יימס. אבל השם עצמו, אין לי שום קשר משפחתי אליו"
זה אנדרו דיינוס.
"מנהל ג'יימס ריצ'רדסון דיוטי פרי וקבוצת ג'יימס ריצ'רדסון"
הוא חי בישראל כבר חמש שנים והוא במקור מאוסטרליה.
"במחקר שלי על חיות כיס גיליתי את המשמעות של המלים "חיות כיס", וחשבתי שזה צירוף מקרים שאני אוסטרלי שמשתתף בפודקאסט! אני חיית הכיס הראשונה שלכם בתכנית"
לסבא של אנדרו קראו דיוויד מנדי. הוא גדל במלבורן ובשנת 1931, כשהיה בן שלוש-עשרה, בעקבות השפל הגדול, הוא עזב את את בית הספר והתחיל לעבוד במספרה של אביו. במספרה מכרו גם טבק ללקוחות, ועם הזמן הטבק נעשה לעסק המרכזי.
"והיה לו רעיון לשים את הטבק במגש ולמכור אותו בשכונה. המגש הפך למשאית, ולשתי משאיות, עד שהוא בנה את חברת הפצת הסיגריות הגדולה במדינת ויקטוריה באוסטרליה"
בשנות ה-50, כשנזקי העישון התחילו להתגלות, דיוויד מנדי החליט לצאת מתחום שיווק הטבק ולעבור לתחום אחר שנראה לו קרוב מספיק. הוא מכר את החברה שלו לפיליפ מוריס וקנה במקומה עסק אחר להפצת משקאות.
"ואז הוא קנה את חברת ג'יימס ריצ'רדסון. מיורשיו של ג'ימי ריצ'רדסון. אז היה אדם בשם ג'יימס ריצ'רדסון"
בסוף שנות ה-60 ובתחילת שנות ה-70, בנסיעות העסקים שלו בעולם, מנדי התחיל לראות סוג חדש של חנויות ביותר ויותר שדות תעופה: חנויות פטורות ממכס ומסים. זו היתה המצאה חדשה, שהגיעה מנמל התעופה שאנון באירלנד, שם נחתו כל הטיסות הטרנס-אטלנטיות בתקופה של ראשית התעופה המסחרית, פשוט כי זו הנקודה המערבית ביותר באירופה והדלק הספיק להן עד לשם.
בשנת 1951 איש עסקים בשם ברנדון אורייגן הצליח לשכנע את ממשלת אירלנד לפתוח חנות פטורה ממסים בשדה התעופה וככה למכור ולשווק את אירלנד לעולם. וכיוון שהחנות היתה פטורה ממסים, נמכרו בה באופן טבעי המוצרים שהיו עליהם הכי הרבה מסים: סיגריות ואלכוהול. מתישהו גם בשמים הצטרפו לרשימה. שלוש הקטגוריות האלה - סיגריות, אלכוהול וקוסמטיקה - הן עד היום הקטגוריות הנמכרות ביותר בדיוטי פרי בכל העולם.
ב-1960 איש עסקים אחר, צ'רלס פיני, הקים את חברת דיוטי-פרי שופרס. הוא פתח את חנויות הדיוטי פרי הראשונות בהונג קונג ובהוואי - שהיתה חנות הדיוטי פרי הראשונה בארצות הברית. פיני נחשב למייסד תעשיית הדיוטי פרי העולמית, והחברה שהקים מחזיקה עדיין חנויות ב-11 מדינות, והיא בבעלות קונגלומרט המותרות הצרפתי מואה-הנסי-לואי-ויטון.
את החנויות האלה, של פיני, מנדי לוין שלנו ראה כנראה במסעותיו בעולם. הוא אמר לעצמו: למכור משקאות אני יודע, למכור סיגריות אני זוכר איך. כל מה שנשאר זה להוסיף בשמים ויש לנו דיוטי פרי. ב-1972 הוא הקים את חנות הדיוטי פרי הראשונה באוסטרליה. וב-1988 מנדי, שהיה ציוני גדול, ואפילו הקים את לשכת המסחר ישראל אוסטרליה, והשתתף במכביה, ניגש למכרז להקמת חנות הדיוטי פרי הראשונה בנמל התעופה בן גוריון וזכה.
"היועצים המקומיים שלו אמרו לו שהוא חייב שם עברי. הם המליצו על השם "יונה לבנה דיוטי פרי". והוא אמר - בשום פנים ואופן, זה שם החברה שלי, ככה יקראו לחנות. זו היתה בדיעבד אחת ההחלטות הכי חכמות שהוא עשה. זה העניק אווירה בינלאומית".
צליל: ואווירה בינלאומית לא היתה בנמצא בישראל בכלל ב-1988.
"זה נוגע במה שג'יימס ריצ'רדסון הציעו מהתחלה לכלכלה הישראלית, ולצרכנים הישראלים: מ-1988 ג'יימס ריצ'רדסון היה מזוהה עם להביא את מוצרי המותרות והפרימיום הטובים והחדשניים ביותר לישראל. ב-1988 לא הרבה ישראלים יכלו לקנות את המוצרים האלה, ופתאום הם היו זמינים, ולא רק זמינים אלא זמינים בלי לשלם מס. זה הערך והפרסטיז' של ג'יימס ריצר'דסון"
אבל מוצרי מותרות ופרימיום במחיר סביר, או "אפורדאבל", אלה לא רק ערכי המותג של ג'יימס ריצ'רדסון. אלה ערכי המותג של כל תעשיית הדיוטי פרי בכל העולם. יש הבדלים בין מדינה למדינה אבל המטרה היא אותה מטרה - ליצור את האווירה החמקמקה הזו, כשהדלתות של הדיוטי פרי נפתחות, המזוודה שלך נוסעת חלק על השיש, ואת מרגישה לרגע כמו אשת העולם הגדול. 78 שנים אחרי שנפתחה חנות הדיוטי פרי הראשונה באירלנד, תעשיית הדיוטי פרי מגלגלת 76 מיליארד דולר בשנה והמספר הזה גדל במהירות.
בעידן של טיסות לואו קוסט צפופות וזולות, ובעולם של גלובליזציה שבו אפשר לקנות כמעט כל דבר בכל מקום - הרוח הזוהרת של כוכבי הקולנוע, הנשיאים ואנשי העסקים שיורדים מהטיסות הטרנס אטלנטיות הראשונות עדיין נושבת בטרמינלים מטוקיו עד אל-איי. והתנועה המיתוגית הזו היא דו כיוונית: חנויות דיוטי פרי רוצות שהמותגים הכי יוקרתיים יהיו אצלן, כדי לתחזק את האווירה הזו; והמותגים רוצים להיכנס לשם, כדי שיידבק בהן קצת זוהר של שדות תעופה.
וכאן אנחנו חוזרים לשווייץ.
כי הערכים האלה - מוצרי המותרות האיכותיים, האווירה החדשנית, תחושת הקידמה - כל אלה יושבים בדיוק, אבל בדיוק, על ערכי המותג שווייץ. אלה שמכווצים היטב אל תוך אריזת שוקולד אחת בצורת משולש. ומי שאחראי להבנה הזאת הם לא לקוחות הדיוטי פרי ולא ממשלת שווייץ אלא משפחת טובלר עצמה, שראתה את תעשיית הדיוטי פרי המתפתחת ואמרה - אם יש שם בשמים, סיגריות ואלכוהול - אנחנו צריכים להיות שם גם.
אנדרו: "וזה המקום שבו טובלרון באמת התפוצץ כמוצר"
השילוב הזה, של מיתוג מושלם של איכות ויוקרה, במקום שכל המיתוג שלו הוא לקנות דברים יוקרתיים, עבד. וככה טובלרון הפך לחלק מרשימת מאסט-הב של הדיוטי פרי. לאורך שנות ה-60 וה-70, כשחנויות הדיוטי פרי שכפלו זו את זו על פני הגלובוס, טובלרון היה חלק בלתי נפרד מהחבילה, יחד עם הבשמים והסיגריות. ב-1969 השיקה החברה לראשונה שוקולד מריר, ב-1973 שוקולד לבן, וב-1995 שוקולד מיני, שכנראה הגדיל מאוד את המכירות שלה. באחת הפרסומות הישנות של טובלרון רואים את המשולשים של השוקולד לצד הפירמידות של גיזה, ולצידן הכיתוב החצוף: טובלרון מעניקה השראה לעולם. הקמפיינים שלה היום מכוונים ישירות למתג את טובלרון כמתנה מושלמת מחופשה. אתם יכולים למשל לקנות טובלרון שכתוב עליו "גרמניה", "אמסטרדם", או "ניו יורק", בהתאם לשדה התעופה שבו אתם קונים אותו, למקרה שאתם רוצים להביא במתנה משהו שהוא כביכול קצת מקומי.
היום 25% מהמכירות של טובלרון הן בשדות תעופה. אבל למרות שהוא השוקולד המזוהה ביותר עם שווייץ, טובלרון הוא כבר מזמן לא שוקולד שווייצרי.
בשנת 1970 חברת טובלרון התמזגה עם חברת סושארד, היצרנית של מילקה. סושארד התמזגה עם חברת הקפה ג'ייקובס, שנרכשה על ידי תאגיד המזון קראפט, שהתפצל לשתי חברות: אחת מהן הפכה להיות קראפט היינץ, אחד מתאגידי המזון הגדולים בעולם, והשנייה, שמחזיקה בטובלרון, הפכה להיות מונדליז - אחד מתאגידי המזון הגדולים בעולם. היום 90% מהטובלרון בעולם נמכר מחוץ לשווייץ, ואפשר לקנות אותו ב-122 מדינות. הוא מזכרת ממדינה מרשימה, יפה וזוהרת: מדינה שנקראת חוצלארץ.
*
דנה: צליל אברהם. לכל דבר מתוק יש סוף, וכשמדובר בשוקולד, אנחנו יודעים איפה פגשנו אותו וגם איפה ניפרד ממנו. אבל גם אחר כך, ישאר משהו מהמפגש ביננו, אולי בשאריות על הידיים או בפינות הפה. ואיך נעלים אותו סופית? ובכן, בעזרת מגבון. אבל, מי יעלים את המעלים הגדול?
שאול אמסטרדמסקי צלל לתוך העולם הזה. היה לח.
3. איך המגבונים הלחים שיחררו אותנו, ואז שעבדו אותנו לחלוטין
שאול: מכירים את זה שאתם מחפשים משהו ביוטיוב, ותוך כמה דקות אתם מגלים עולם מופלא של סרטונים שבחיים בחיים לא הייתם מתארים לעצמכם שהם קיימים? אז זה בדיוק מה שקרה לי השבוע כשהתחלתי לחפש חומרים על מגבונים.
באחד מהם, למשל, רואים עובדי ביוב של איגוד ערים דן מוציאים, אין לי דרך יפה לתאר את זה, גושים שחורים עצומים מתוך הביוב בטיילת בתל אביב, וכשהמצלמה מתקרבת רואים שהגושים האלה הם פשוט ערימות ערימות של מגבונים מגעילים דחוסים.
אבל בתואר הסרטון המוזר ביותר שמצאתי כשחיפשתי סרטונים על מגבונים מחזיק, ללא ספק, הסרטון הזה:
הטיפוס המוזר הזה שמדבר, אריק ארטיק, הוא ברנש לבוש בחולצת הוואי מעל טי שירט לבנה. על הראש שלו יש סוג של כובע בצורת מטרייה, הוא מחזיק עיתון, והוא יושב על אסלה ירוקה ענקית באמצע כיכר רבין בתל אביב. כן, אסלה ירוקה ענקית.
הסרטון הזה, מ-2014, הוא חלק מקמפיין שמריץ איגוד ערים דן, או בקיצור - איגודן - שמטרתו לחנך את הציבור לא לזרוק מגבונים לאסלה, אלא לפח.
באיגודן החליטו להרים את הקמפיין הזה, אחרי שהבינו שזה יהיה זול יותר ויעיל יותר מאשר להמשיך להשקיע מיליוני שקלים כל שנה בפינוי מגבונים מהמסננים והמשאבות והמגופים שלהם. ככה אמר לי גדי ששון מאיגודן, שהוא כנראה אחד האנשים בישראל שמבינים הכי הרבה במגבונים.
"הדבר היחידי שאנחנו יכולים כשאנחנו עושים הסברה, ואנחנו עושים הסברה as much as we can, בין אם זה פרויקט חינוכי ללימודי סביבה בבתי ספר, ובין אם זה… בכל פעם שיש לנו הזדמנות ליחסי ציבור לפעילות שלנו אז אנחנו דוחפים את זה, וכלה בזה שפעם אפילו בנינו אסלה בגובה של שישה מטר בכיכר רבין. זאת אומרת אנחנו משתדלים… ועדי בתים שאנחנו רואים בהם סוג של אנשים שסובלים מאותו עומס כי הם אלה שמזמינים את האינסלטור כשיש סתימה ונאלצים לתלות כל מיני דפי A4 זועמים במעלית לא לזרוק מגבונים לאסלה. זה הדבר שאנחנו נורא משתדלים לעשות, לחנך את האנשים להבין שמגבון לח מקומו בפח".
והסיפור הזה של איגודן הוא לגמרי לא מיוחד. אותו סיפור חוזר על עצמו בכל חברות הביוב בישראל, מהצפון ועד הדרום. וזה קורה הרבה מעבר לגבולות ישראל. אם תחפשו תמצאו סיפורים דומים מבריטניה, ופחות או יותר מכל עיר גדולה אחרת במערב. השיא, אגב, שייך כנראה לעיירה צ׳רלסטון בדרום קרולינה. באוקטובר שנה שעברה צוללנים שהעירייה שכרה נאלצו לצלול לביוב גולמי במשך יומיים, לעומק של של 30 מטר, בראות אפס, ומיששו בידיים שלהם עד שהם שיחררו סתימה מטורפת של גוש אדיר מימדים של מגבונים ושומן שהצטבר על המגבונים האלה, שתקע לחלוטין את כל תשתית הביוב העירונית. ואפילו אם המגבונים לא יגיעו לביוב, אלא למטמנות, הם עדיין גורמים לנזק סביבתי אדיר, כי לוקח להם משהו כמו 300 עד 500 שנה להתפרק.
בקיצור, השנה היא 2019, תיכף 2020, והמגבונים הולכים לכבוש את העולם. או לתקוע את העולם. או להציף את העולם. למה אנחנו נותנים לזה לקרות? כי אנחנו מכורים להם לחלוטין.
זה מרק לשם.
"א׳ זה נכון שאנחנו מפעל המגבונים הראשון במדינה"
שאול: ב-1969, כשהוא היה רק ילד, אבא שלו עמנואל למונסקי הקים את מפעל ייצור המגבונים הראשון בישראל - מיני פאק.
לשם הוא כבר דור שני למגבונים, והבן שלו, דור שלישי, גם הוא כבר בתוך המגבונים. המפעל המשפחתי הקטן, שמתמחה היום במגבונים לשימושים רפואיים שונים, הוקם ממש שנים ספורות אחרי שהמגבונים הלחים בכלל באו לעולם.
ממציא המגבונים, היה יזם וממציא אמריקאי בשם ארתור ג׳וליוס, שבסוף שנות ה-50 של המאה הקודמת זיהה צורך. אז הוא השקיע 5,000 דולר ורכש מכונה, שבמקור בכלל שימשה להכנת מרקים, ויחד עם שותף שכלל אותה ושכלל אותה, עד שבתחילת שנות ה-60, הוא הציג לעולם את המגבון הלח הראשון בהיסטוריה, ארוז באריזה אישית.
שלוש שנים אחר כך, ג׳וליוס חתם על הסכם עם רשת המזון המהיר קנטקי פרייד צ׳יקן, שהחלה להגיש ללקוחות שלה מגבונים לחים לנקות את הידיים מכל השמן והלכלוך של העוף המטוגן בסוף הארוחה. והם היו כל כך מוצלחים, שעד מהרה הם לא נשארו רק ליד שולחן האוכל.
בשנות ה-90, כשכמה פטנטים החלו לפוג, המגבונים תפסו תאוצה. למה להשתמש במגבונים רק בשביל להתרענן בטיסה או בשביל לנקות את הידיים אחרי ארוחה, אם בני האדם רוצים לנקות כל כך הרבה דברים נוספים? ראשון שבראשונים היה המגבון פורץ הדרך ששיחרר דורות של אמהות - בסדר, גם אבות, אבל בעיקר אימהות - מהצורך לשבור את הראש איך לנקות את הטוסיק של התינוק שלהם.
אחי ואני ילידי שנות ה-80, כך שהמצאת מגבון התינוקות פספסה אותנו - אני יודע, בדקתי עם אמא שלי, שסיפרה לי סיפורים מסמרי שיער איך היא היתה יוצאת איתנו מהבית רק עם בקבוק מים.
אבל מאז המגבונים רק הולכים ומתרבים. לפי נתוני המשרד להגנת הסביבה, שנכונים ללפני חמש שנים, בישראל נמכרים כל שנה יותר משלושה מיליארד מגבונים לחים בודדים, רובם מגבוני תינוקות. אני חוזר - יותר משלושה מיליארד מגבונים, כלומר יותר מ-400 מגבונים בממוצע לכל ישראלית וישראלי כל שנה. וזה עוד נכון ללפני חמש שנים.
גם בעולם הרחב מדובר בשוק בצמיחה אדירה. לפי הערכה של חברת המחקר פרידוניה, שוק המגבונים הלחים העולמי גלגל בשנת 2018 סכום של שלושה עשר וחצי מיליארד דולר. השוק הזה גדל כל שנה, וממשיך לגדול ככל שרמת החיים עולה, בעיקר במדינות מתפתחות ענקיות כמו הודו וסין.
אז אם אתם שואלים את עצמכם בשלב הזה - מה בכלל יש במגבונים שהופך אותם לכל כך פלאיים - אז התשובה היא בקירוב ״כלום״. אין בהם שום דבר מיוחד. המגבון עצמו עשוי לרוב מבד סינטטי - או במלים אחרות, מפלסטיק, חומר גלם זול להפליא - שטבול בחומרים שונים. בערך 95% מהחומרים האלה הם בסך הכל מים, והיתר הם קצת חומרי ניקוי ובישום וכאלה, לא איזה גליק גדול. מה שבאמת יש במגבונים לא נמצא בהרכב הכימי שלהם, אלא בפונקציונליות שלהם - הם פשוט מאוד מאוד נוחים.
עשור אחרי שמגבוני התינוקות באו לעולם וצברו תאוצה, בתחילת שנות ה-2000 יצרניות המגבונים העולמיות הרגישו שהגיע הזמן למיתוג מחדש של המגבון, והשיקו קו חדש של מוצרים - מגבון לח לשימוש אישי. למבוגרים, לא לתינוקות. כי אם זה עובד על טוסיק של תינוק, אין שום סיבה שזה לא יעבוד על הטוסיק שלכם. אחרי הכל, טוסיק זה טוסיק.
מפה לשם, המגבונים הגיעו לכל מקום. הנה שוב מרק לשם, הבעלים של יצרנית המגבונים מיני פק, שאמנם לא מייצר מגבונים מהסוג הזה, אבל לגמרי מבין את הפסיכולוגיה והפילוסופיה של המגבון:
"אם מישהו צריך לטפל בטחורים אז יהיה לו מגבון עם הכימיה המתאימה לאפליקציה הזו של הטחורים. אם מישהו יש לו דלקת עיניים יותר קל לו לפתוח את המגבון שהוא סטרילי וחד פעמי והוא יודע שזה לא מתגלגל אצלו ולא יחטוף זיהומים, פותח, מטפל בעיניים, שלוש ארבע פעמים ביום כמה שצריך. מאוד קל לשים בתיק שלושה ארבעה מגבונים"
וזה ממש לא עוצר כאן. באתרים של יצרניות המגבונים בישראל ובעולם אפשר למצוא מגבונים להיגיינה נשית, מגבונים לטיפול באין אונות גברית, וגם מגבונים לניקוי תנורים, לניקוי בעלי חיים, ולשטיפת רצפות. וזו רשימה מאוד מאוד מאוד מאוד חלקית. למעשה, אם טיפה נגזים, יש פחות או יותר מגבון לכל פעולה אנושית שאפשר לחשוב עליה.
לפי נתוני המשרד להגנת הסביבה, שנכונים ללפני חמש שנים, בישראל נמכרים כל שנה יותר משלושה מיליארד מגבונים לחים בודדים, רובם מגבוני תינוקות. אני חוזר - יותר משלושה מיליארד מגבונים, כלומר יותר מ-400 מגבונים בממוצע לכל ישראלית וישראלי כל שנה. וזה עוד נכון ללפני חמש שנים.
גם בעולם הרחב מדובר בשוק בצמיחה אדירה. לפי הערכה של חברת המחקר פרידוניה, שוק המגבונים הלחים העולמי גלגל בשנת 2018 סכום של שלושה עשר וחצי מיליארד דולר. השוק הזה גדל כל שנה, וממשיך לגדול ככל שרמת החיים עולה, בעיקר במדינות מתפתחות ענקיות כמו הודו וסין.
אז אם אתם שואלים את עצמכם בשלב הזה - מה בכלל יש במגבונים שהופך אותם לכל כך פלאיים - אז התשובה היא בקירוב ״כלום״. אין בהם שום דבר מיוחד. המגבון עצמו עשוי לרוב מבד סינטטי - או במלים אחרות, מפלסטיק, חומר גלם זול להפליא - שטבול בחומרים שונים. בערך 95% מהחומרים האלה הם בסך הכל מים, והיתר הם קצת חומרי ניקוי ובישום וכאלה, לא איזה גליק גדול. מה שבאמת יש במגבונים לא נמצא בהרכב הכימי שלהם, אלא בפונקציונליות שלהם - הם פשוט מאוד מאוד נוחים. בתכלס, אנחנו פשוט מכורים למגבונים. וכאן בדיוק מתחילה הבעיה.
לפי המספרים של המשרד להגנת הסביבה כ-900 מיליון מגבונים מתוך ה-3 מיליארד שנמכרים בארץ כל שנה מוצאים את דרכם לאסלות, ומשם לביוב. כמעט שליש. כל מגבון כזה שוקל כמעט שבעה גרם. בביוב, כשהוא סופח מים, הוא מתנפח ושוקל יותר. כך יוצא שכל שנה מצטברים בביוב הישראלי יותר משלושה עשר טון מגבונים. והמספרים האלה מעודכנים ללפני חמש שנים, כן? מאז הבעיה רק גדלה, פשוט לממשלה אין מספרים רשמיים בכמה.
בביוב, בגלל האופן שבו הם מיוצרים, המגבונים האלה צוברים שמן ובחומרים נוספים מהסוג הזה, ויוצרים גושי ענק שסותמים הכל. הם נתקעים בביוב הביתי, בביוב העירוני, כמעט בכל מקום שיש בו צומת, וגם במכונות ובמשאבות של המכונים האזוריים לטיהור שפכים - כמו השפדן. הם -
"…ידבקו להם ביחד, וממש כמו התקף לב כשיש אוטם שריר הלב - בום, סתימה!"
זה שוב גדי ששון מאיגודן
"אתה יוצא מהבית בבוקר ושכחת כבר מה עשית אתמול בערב או היום לפני שעה ותגיד לעצמך, תראה את אלה עוד פעם יש סתימה, צריך להתקשר למוקד העירוני, הם לא עושים את העבודה שלהם. ואתה קצת תרמת לעניין הזה, כי לפני שעה ישבת בשירותים, ועשית את מה שעשית, ולא זרקת את זה לפח".
לפי הדוח של המשרד להגנת הסביבה, בכל שבועיים בממוצע צריך לפתוח סתימות במשאבות שנגרמו בגלל מגבונים. בכל שבועיים.
הנזק הזה, מלבד זה שהוא עולה המון כסף, עלול להיות קריטי. מכוני טיהור השפכים מטפלים בביוב שלנו, בשביל להפוך אותו למי קולחין שמשמשים להשקיה בחקלאות. למעשה, החקלאות הישראלית לא תחזיק מעמד בלי מי הביוב המטופלים האלה.
רק שככל שיצרניות המגבונים מצליחות לשווק את המגבונים הלחים לשימוש אישי בצורה מוצלחת יותר, כך יותר מגבונים מגיעים לביוב הישראלי - והעולמי - והבעיה מחריפה.
"אנשים מסתבר כשהם נמצאים בחדר הפרטי הקטן הזה שנקרא שירותים כשהם לבד הם רוצים להעלים את הדבר שמגעיל אותם. הם רוצים, מה שנקרא, סליחה על הביטוי, פתרון סופי. והאסלה נותנת להם את זה. אם זה בפח, אז המשתמש האחר בחדר השירותים יראה מה השארנו. אולי אפילו יריח. אולי אני אחר כך מתאפרת פה, אולי אני מתגלח כאן. זה אותו חלל. לאנשים מפריע שזה נמצא שם".
יש רק בעיה אחת: למרות שהם חוסכים מאיתנו את הצורך להתעסק בהפרשות של עצמנו, הם עצמם לא הולכים לשום מקום.
רשויות ממשלתיות בעולם - בארה״ב, בבריטניה, גם בישראל - טוענות שהסיבה בגללה אנשים זורקים כל כך הרבה מגבונים לאסלה, זה בגלל יצרניות המגבונים. הן גורמות לאנשים לחשוב שמותר לשטוף את המגבונים שלהן באסלה, כי הם מתפרקים. הן אשכרה כותבות את זה על חלק מהאריזות. רק שזה פשוט לא נכון ברוב מוחלט של המגבונים.
"המגבונים לתינוקות הם מבד לא ארוג שלא מתפרק במים. זאת אומרת שיטת ייצור המגבון, אותו גליל של מגבון, הוא כזה שהסיבים לא מתפרקים במים".
שאול: זה שוב מרק לשם, הבעלים של מיני פק, שמתייחס באופן כללי לעובדה שאסור לזרוק מגבונים לאסלה. זה גם היה הקמפיין ההוא של איגודן מלפני כמה שנים, אבל הקמפיין לא עבד, כי עדיין על אריזות של חלק מהמגבונים כתוב במפורש שמותר לזרוק את המגבונים לאסלה. מה שלא כתוב זה שהכיתוב הזה של ׳ניתנים לשטיפה באסלה׳ מתייחס לתקן אמריקאי ואירופי שגובש על ידי איגודי יצרני המגבונים עצמם, ולא על ידי רגולטורים רשמיים של ממשלה כלשהי.
לפני כמה שנים, גם בארה״ב וגם באירופה, יצרניות המגבונים קלטו שתיכף הן הולכות לקבל גל אדיר של ביקורת על הנזק שהמוצר שלהן גורם, אז הן הקדימו תרופה למכה. הן יצרו תקן עצמאי משלהן, שקובע איזה מגבון מותר לזרוק לאסלה, לפי כל מיני מבחנים שהן עצמן קבעו. רק שבדיקות בלתי תלויות של רגולטורים שונים קבעו שהתקן הזה לא ממש תקף למציאות. למעשה, לפי בדיקה עדכנית שנעשתה בבריטניה, רק סוג אחד של מגבונים מבין אלה שכתוב עליהם שמותר לזרוק אותם לאסלה אכן מתפרק במים. ואפילו אם מגבון כלשהו באמת מתפרק במים, למשל, זה עלול לקחת לו חודשים. ואילו את המשאבה או את צינור הביוב הוא יסתום בתוך ימים, הרבה זמן לפני שיתפרק.
בישראל המצב אפילו יותר גרוע - פשוט אין שום תקן.
סליחה - אני אדייק את עצמי - דווקא יש תקן למגבונים, אפילו כמה. רובם של משרד הבריאות, שקובע עבור היצרניות באיזה סוגים של כימיקלים ניתן להשתמש במגבונים, בשביל לוודא שכשתשתמשו בהם העור שלכם או של התינוק שלכם לא יינזק.
אבל תקן שקובע איזה מגבון מותר לכתוב עליו שאפשר להוריד אותו באסלה ועל איזה לא? תקן כזה אין.
יודעים למה?
לתומי חשבתי שהכתובת תהיה המשרד להגנת הסביבה. אז פניתי אליהם, אבל שם הסבירו לי שזה לא הם. הם לא יוצרים תקנים. ואם אני רוצה לבדוק, אז האחראים הם רשות הביוב, ומשרד הכלכלה. ברשות הביוב הסבירו לי שהם מודעים כמובן לנזקים העצומים של המגבונים, ושהם חושבים שצריך לחנך את הצרכנים להפסיק לזרוק את המגבונים לאסלות, אבל שהם לא יודעים איך ליצור תקנים, ושמי שעושה את זה זה משרד הכלכלה.
אז התקשרתי למשרד הכלכלה.
"אוקי, טוב שיש תמיד למי להפנות את האצבע. בוא נתחיל מזה שלמגבונים לחים אין תקן".
זה יעקב וכטל. הוא -
"התפקיד שלי הוא הממונה על התקינה במשרד הכלכלה והתעשייה"
לפי וכטל, זה נכון שאין תקן כזה, אבל יש לזה גם סיבה. בשביל שיהיה תקן למשהו, כל דבר, ממיטות ילדים דרך פטישי פלסטיק שעושים פק על הראש ביום העצמאות ועד למגבוני תינוקות, מישהו צריך ליזום את התקן הזה. המישהו הזה, במקרה של המגבונים, יכול להיות הרגולטור שמגן על הסביבה, למשל, כלומר המשרד להגנת הסביבה. איך עושים את זה?
וכטל: "בדרך כלל מי שאמור ליזום תקן כזה הוא המשרד שיש לו עניין ואחראי על הנושא במקרה הזה הגנת הסביבה כאשר אנחנו נותנים את הפלטפורמה לכתוב את התקן ולהפוך אותו למחייב על ידי הכרזתו כרשמי"
בתכלס, הוא אומר, זה אפילו לא חייב לבוא מהרגולטור. זה יכול לבוא מגוף מהמגזר השלישי שעוסק בזה ושהנושא חשוב לו - עמותת צלול, למשל - ואפילו מסתם ישראלים וישראליות רגילים, למשל כאלה שמאזינים לחיות כיס והנושא מפריע להם, שיפנו למשרד הכלכלה ויזמו תהליך יצירת תקן כזה. אז האם מישהו פנה עד היום למשרד הכלכלה בעניין?
"לא. לפי המידע שעומד לרשותי - לא. פניתי עם מנהלת התחום אצלנו והיא עדכנה אותי שבנושא הזה אין תקן ולא היו בקשות לייצר תקן".
בקיצור, במהלך קלאסי של ממשלת ישראל כל משרד ממשלתי מצביע על המשרד הממשלתי הבא בתור ותולה בו את האשמה, ובינתיים היצרניות ממשיכות לכתוב על המגבונים שלהן שהם ניתנים לשטיפה באסלה למרות שהם לא, והתעשייה מגלגלת עשרות מיליארדי דולרים בעולם, והישראלים ממשיכים לנקות כל דבר בעולם בעזרת מגבונים ולהשליך כל מגבון שלישי לאסלה, והביוב שלנו ממשיך להיסתם ולעלות על גדותיו, והעולם כמנהגו נוהג.
אם רק היה לנו מגבון לפתור גם את הבעיה הזו.
*
דנה: בזמן שעבדנו על הפרק, ניסינו להבין מה משותף לכל שלושת החפצים. שאול הציע שזה הכלכלית הגלובלית - בזכותה יש לי אוזניות, ובזכותה אנחנו בכלל יודעים איזה טעם יש לטובלרון, ובאשמתה הזיהום של המגבונים הולך ומתפשט ברחבי העולם.
וזה נכון. אבל יש עוד דבר אחד משותף. כל אחד מהחפצים האלה מייצג סוג אחר של מותרות, מותרות כל כך נפוצים עד שהיא נעשית שקופה, מובנת מאליה. עם הטובלרון זה ברור, אף דור אחר בהיסטוריה לא נסע כמו הדור שלנו. עם המגבון, טוב, נראה לי שאחרי הסיפור של אמא של שאול, הורים טריים צריכים לחבק את קופסת המגבונים שלהם ולהתחיל להקטיר לה קטורת. ואפילו במקרה של האוזניות, העובדה שמוצרים אלקטרוניים נעשו כ"כ זמינים וזולים שאפשר בכלל לקחת אותם כמובן מאליו היא פריבילגיה די רצינית.
וזה נכון להמון מוצרים שיש סביבנו כל הזמן.
תודה שהאזנתם לחיות כיס. את הפרק הזה ערך והפיק רום אטיק, ואת הסאונד ערך אסף רפפורט.
כל הפרקים של חיות כיס זמינים להאזנה בכל אפליקציית פודאקסטים שהיא, כן, גם בספוטיפיי, וגם באתר כאן. אם יש לכם שאלות או תהיות, או שאתם פשוט לא יכולים לראות יותר את הטובלרון במשרד באותה צורה, בואו לקבוצת הפייסבוק שלנו - חיות כיס. כיף שם.
תודה לג'ני בכר שעבודת הסמינר שלה עזרה לי מאוד בכתיבת סגמנט האוזניות. תודה גם ליניב בלחסן מאוניברסיטת בן גוריון על הייעוץ.
אני דנה פרנק, תודה לכם שהאזנתם. להתראות.
