בשבוע שעבר, עדיה, חברה שלנו מהעבודה, התחתנה.

"וואוו וואוו את נראית מדהיםם יו אני אף פעם לא רואה אותך עם שמלה"

זאת הייתה חתונה מוקדמת של ערב יוני חם. הלכנו כל החבר'ה ישר מהמשרד, כולם הביאו בגדים יפים והבנות שמו ליפסטיק. זאת הייתה כמעט חתונה סטנדרטית בכל פרמטר - החל מהפסקול, עבור בשולחנות הפורמייקה הלבנים וסידורי הפרחים והכיבוד. ככל שהחופה התקרבה, מפלס הצחוקים בחבר'ה ירד ומפלס ההתרגשות עלה - בכל זאת, זאת לא הייתה חתונה סטנדרטית. לא בדיוק.

לוסי אהריש: היום, 4/6/19, אנחנו מתכנסים כאן 23 זוגות מרוגשים ואוהבים תחת החופה הזאת להגיד בקול ברור ורם - האהבה שלנו היא לא מחוץ לחוק

החתונה של עדיה ודניאל, בת הזוג שלה, ועוד 22 זוגות נוספים, הייתה אירוע מחאה. זוגות חד מיניים מכל הקשת, מכל הגילים והצבעים, עמדו על במה צפופה, רועדים מהתרגשות והצהירו על אהבתם, על הצמא שלהם לשיוויון זכויות. זה היה אירוע יפה ומלא באהבה, אופטימיות ותקווה. הערב הזה, עם הכיבוד החינמי, והדיג'יי, והמשפחות המתרגשות והקישוטים, נערך באמצע מתחם שרונה, פתוח לקהל הרחב.

הזוגות לא שמו שקל על האירוע. עיריית תל אביב שילמה 30 אלף שקלים, ויתר המימון הגיע מנותני חסות -  חברות גדולות כמו גט, אבסולוט ועוד.

והחתונה הזאת היא רק אחד מעשרות אירועי חודש הגאווה, שמצעד הגאווה הוא גולת הכותרת שלו.

עיריית תל אביב מוציאה 3 מיליון שקלים על אירועי מצעד הגאווה. וזה לא כל התקציב. על שלושת מיליון השקלים האלה צריך לצרף סכום לא ידוע של חסויות מגופים מסחריים - בשנה שעברה היו שם משאיות של מיקרוסופט, איביי וחברות כמו יגרמייסטר.

לא מדובר בהוצאה לטובת הציבור. זאת לא תרומה. או לפחות, לא רק. מדובר בהשקעה שמחזירה את עצמה יופי. ב-2018, העריכה העירייה כי הכנסות בתי העסק בתל אביב - מלונות, ברים, מועדונים, חנויות - הגיעו לסכום דמיוני של 50 מיליון דולר סביב המצעד.

לפי דירוג של אתר GayTravel, היעד השלישי הכי פופולרי בעולם בתיירות גאה היא -

כן כן, העיר העברית הראשונה. לפני סן פרנסיסקו, לפני אמסטרדם, לפני ברלין. ב-2018 צעדו 250 אלף - רבע מיליון - בני אדם, והשנה צופים שיצעדו יותר. מצעד הגאווה הוא אחד מאירועי התיירות החשוב והרווחים ביותר במדינת ישראל. ורק לפני 25 שנה, זה היה אירוע מחתרתי קטן ופרטי בגינת שינקין.  

שלום, אני דנה פרנק ואתם על חיות כיס, הפודקאסט הכלכלי של כאן. והיום  נדבר על איך מצעד הגאווה הפך להיות האירוע הגרנדיוזי והרווחי שהוא היום,

איך קהילה מוחלשת ומופלית זכתה לכוח כלכלי אדיר, מה היא הצליחה להשיג בזכות המצעד, ומה המגבלות והמחיר של הכוח הזה

שיר: כן, כולנו משתפים פעולה עם איזה חגיגה שהיא אומנם חיובית מאוד, קשה להתעלם מהדיסוננס הזה בעצם בין איך שהמצעד מציג אותנו, כקהילה, לאיך שבפועל הממשלה שלנו מתייחסת אלינו כקהילה.

עד לאמצע העשור הראשון של שנות ה-2000 מצעד הגאווה בתל אביב לא נראה בכלל כמו המצעד שאנחנו מכירים היום. בשנת 93' ארגנה האגודה לזכויות הלהט"ב אירוע מחאה בגינת שנקין, הם ציפו לכמה עשרות אנשים, והגיעו אלף בני אדם.

עיריית תל אביב ממש לא הייתה קשורה לזה. שתבינו - בשנת '95, רון חולדאי, לימים ראש העיר, אמר בפה מלא שלראות שני גברים מתנשקים מגעיל אותו כמו לראות ג'וק. חולדאי אומנם הכה על חטא מאז, התהפך ב-180 מעלות והפך לידיד הקהילה, אבל היום, קשה לדמיין פוליטיקאי בכיר, ממפלגת העבודה, אומר כזה דבר וממשיך לקריירה משגשגת.

דברים התחילו להשתנות בסוף שנות ה-90.

ב-98  דנה אינטרנשיונל זכתה באירוויזיון. פתאום, בין לילה, ישראל עולה על מפת הלהט"ב הבין לאומית. והזכייה הדליקה נורה מעל הראש של כמה אנשים. ספציפית לאדם אחד, שהיה גם אקטיביסט להט"בי וגם איש תיירות. שי דויטש. בסוף שנות ה-90, שי גר באילת והקים שם סניף של האגודה לזכויות הלהט"ב. הם עשו פסטיבל, אליו הגיעו 4,000 בני אדם. ושי אמר לעצמו, בואנה, אם הצלחתי להביא 4000 להט"בים לאילת, למה שלא נביא 4,000 אירופאים לתל אביב?

גילי והוא הבין בצורה מאוד ברורה שיש פוטנציאל מאוד גדול למשהו שיכול להיות מאוד משמעותי. ראו שיש כאן פוטנציאל כלכלי, התאחדות המלונות ראו שיש כאן פוטנציאל כלכלי, היו כאן הרבה גופים שהבינו שיש להם סיבה לעשות את זה.

זאת גילי הרטל, היא חוקרת מיניות גיאוגרפית בחוג ללימודי מגדר באוניברסיטת בר אילן. כן, זה תחום מחקר מעניין, תעשו עליו גוגל. הפוסט דוקטורט שלה התמקד בפרויקט התיירות הגאה לתל אביב. הפרויקט התחיל עם הצוות של שי דויטש, שבעצם היה צוות מיתוג. פרויקט מיתוג העיר תל אביב כעיר לתיירות גאה. זה היה מסע פרסום שכוון לשני קהלי יעד - בתוך תל אביב ומחוץ לישראל. בתוך תל אביב, המטרה הייתה לשתף פעולה עם גופים כמו בעלי מלונות, סוכנויות תיירות ומקומות בילוי. מחוץ לישראל, המטרה הייתה לסמן את תל אביב כיעד אקזוטי, אבל לא מדי. תיבול מזרחי עדין, גילי הרטל קוראת לזה. מקום שכיף ונוח לשהות בו כמו באירופה, אבל אף אחד מהחברים שלכם עדיין לא ביקר בו. הסוד השמור של התיירות הגאה.

שני הפרויקטים של האגודה למען הלהט״ב - מצעד הגאווה ועידוד התיירות הגאה - התחילו לנוע והיו יחסית מוצלחים, אבל הם עדיין היו שתי יוזמות ללא כוונת רווח של גוף יחסית קטן. וכאן נכנס לתמונה איתי פנקס ארד.

איתי: זה אירוע שהוא גדול על עמותה בסדר גודל הזה מבחינה כלכלית וארגונית,

איתי הוא פעיל להט"בי, חבר מועצת העיר תל אביב ומחזיק תיק הגאווה. היה המייסד וראש המרכז הגאה בתל אביב במשך שנים. איתי הוא קצת כמו הפורסט גאמפ של המאבק הלהט"בי בעשרים השנים האחרונות - הוא נמצא כמעט בכל צומת משמעותי. בין השנים 00-02 הוא היה יו"ר האגודה, והוא ראה שהמצעד גדל והופך להיות מעבר ליכולותיה. ב-2003, הוא נכנס למועצת העיר תל אביב. 

ב-2007 מצעד הגאווה לא התקיים, כי האגודה לא הצליחה להרים אותו ולא הצליחה לגייס כסף.

איתי: הרשות אמורה לעשות בעצמה כמה שיותר דברים שהיא מוצאת לנכון שמשרתים את התושבים

איתי ואחרים הצליחו לשכנע את העירייה להפוך את המצעד לאירוע במימונה, ובהפקה של מחלקת המופעים שלה. במקביל, העירייה גם לקחה על עצמה את פרויקט התיירות הגאה. שני פרויקטים התחילו כיוזמות ללא מטרות רווח, הפכו להיות יוזמות עירוניות מרכזיות, והמצעד הפך להיות אירוע עצום ומאוד מאוד רווחי.ב-2011 צעדו בתל אביב לא פחות ממאה אלף בני אדם. מאז, כל שנה, המספר הזה טיפס וטיפס, לאט אבל בטוח.

אז למה מצעד הגאווה כל כך רווחי?

חלק מהצועדים הם ישראלים שמגיעים מכל רחבי הארץ כדי לחגוג ולשמוח ולהיות גאים. אבל חלק לא מבוטל מהם הם תיירים, וזה, מבחינה עסקית לפחות, השיחוק האמיתי. לפי מחקר של העירייה, תייר גאה ממוצע יוציא בכל יום בשהותו בתל אביב 245$. קצת פחות מאלף שקלים. ליום. תייר ממוצע שלא בעונת הגאווה משאיר בעיר בממוצע 155$ ליום - גם זה לא מעט, אבל זה עדיין 40% פחות מהתיירים הגאים. אפשר לראות את ההצלחה של תל אביב במדדים האלה כשרואים עד כמה ערים נוספות בישראל רוצות לייצר מצעד מצליח משלהן, וכן רמת גן, אני מסתכלת עלייך.  

על מה הם מוציאים את הכסף? כמו כל תייר, גם התיירים הגאים אוכלים, ישנים ואולי מבקרים באיזה מוזיאון. הם מוסיפים עוד דברים, בעיקר כניסות למסיבות וצמידי VIP לכמה מסיבות ביחד, שמחיריהם יכול להגיע עד מאה יורו יותר. בכל זאת, הם באו להרים.

 למה התיירים הגאים כל כך רווחיים?

יש כמה הערכות. קודם כל, הרוב המכריע של תיירי הגאווה בתל אביב הם גברים. וגברים, כזכור, מרוויחים יותר. בישראל, למשל, לפי נתוני הלמ"ס, בשנת 2018 ההכנסה החודשית הממוצעת של גבר היתה כמעט שניים עשר אלף שקלים, וההכנסה של אישה שכירה, 8,188 שקל. המשמעות של זה ברורה: אם ההכנסה למשק בית היא 21 אלף שקל בממוצע, במשפחה שיש בה שני גברים מפרנסים היא תהיה כ-24 אלף שקל. לשני גברים יש פשוט יותר כסף מאשר לגבר ואישה. המצב דומה גם במדינות אחרות.

הנתונים האלה לא לוקחים בחשבון אפשרות שהומואים מרוויחים פחות בגלל אפליה, שאין לנו לגביה נתונים טובים. אפשר להגיד שבאופן כללי - עבור זוגות הומואים מהמעמד הבינוני ומעלה, נוצר סטנדרט גבוה מאוד של חופשות ובכלל של הוצאות.

ב-2018, העריך ארגון התיירות העולמי כי הרווחים מתיירות גאה בכל העולם היו מעל 218 מיליארד דולר. זה לא רע, בהתחשב בזה שמדובר בכ-7% מאוכלוסיית העולם, שרק חלק זעום מתוכה זוכה לחיים ללא אפליה. ברור למה משתלם לעירייה לשים כל כך הרבה כסף על אירועי הגאווה - גם הם רוצים נתח מהעוגה הזו.

בשנת 2016, גילי הרטל ליוותה את מצעד הגאווה מתחילתו עד סופו מכל הכיוונים האפשריים. במסיבות, בברים, בסיורים שקשורים לגאווה, קבלות פנים רשמיות של העירייה - הכל. יום אחד, באמצע הליווי של גילי, קרה משהו לחלוטין בלתי צפוי. גיימצ'יינג'ר, אם תרצו.

בממשלה, שנושא זכויות הלהטבים לא בדיוק נמצא בראש סדר העדיפויות שלה, הבינו את הפוטנציאל הכלכלי של מצעד הגאווה עצמו, את ההכנסות שהתיירות הגאה מביאה איתה, והחליטו להקצות לא פחות 11 מיליון שקלים לשיווק התיירות הגאה לישראל. אחרי שהמצעד נעשה ענק כשהעירייה החליטה להשתתף, הממשלה החליטה להצטרף גם היא. אבל בקהילה לא היו מרוצים. גילי אומרת שרוב הגורמים שהיו מעורבים במצעד - מהעירייה, מהאגודה לזכויות הלהט"ב, מכל הכיוונים - שמעו על התמיכה בתקשורת. והם כעסו.

גילי: יש כאן נשים טרנסיות שצריכות תמיכה ומקומות עבודה ומקומות לינה, יש פה קהילה של אנשים שנזרקים מהבית, יש כאן עבודת חינוך והסברה שצריך לעשות, מרפאות ובריאות שצריך לטפל בהן ולתת מענה מאוד קונקרטי לאנשים במדינה שלנו. אנחנו רוצים את הכסף אבל הגורם ששמתם את הכסף עליו לא נכון. לא לתיירות, לקהילה.

איתי: אם תאספי את כל הסכומים שממשלת ישראל אי פעם השקיעה ישירות בקהילה לא תגיעי לחצי מהסכום שרצו להשקיע באותה שנה בתיירות.

כשצוללים פנימה אל המיקרו, ומפרקים את המספרים הגדולים האלה לאנשים שעומדים מאחוריהם, אפשר לראות את אי שוויון בתוך הקהילה הלהטבית. יש זוגות להטבים בישראל שחיים בפחד ותחת אפליה. לפי דוח של נציבות שוויון ההזדמנויות בעבודה במשרד הרווחה מ-2016, שליש מבין ההומואים, הלסביות והביסקסואלים דיווחו על אפליה בסביבת העבודה. כמעט מחצית - 42% - מבין הטרנסג׳נדרים שענו על הסקר העידו שהם לא מצלחו למצוא עבודה במשרה מלאה, לעומת 15% בלבד באוכלוסיה הכללית.

בקיצור, יש אנשים בקהילה הלהטבית שמצליחים לחיות יפה, ויש כאלה שמאוד מאוד לא. ובמצעד הגאווה אנחנו רואים בעיקר את החלק האמיד של הקהילה, את מי שמצליחים, את מי שאולי מגיעים מהרקע הנכון, מהסביבה הנכונה. ולכן תעשיית התיירות הגאה פורחת, והיא ממשיכה לגדול.

אבל - האם אפשר להשתמש בצד המצליח של הקהילה כדי להושיט יד לצד שפחות משגשג? או במילים אחרות, האם אפשר לתרגם כוח כלכלי לכוח פוליטי?

אז ב-2016, כשהמדינה הודיעה שהיא רוצה לממן את התיירות הגאה במיליוני שקלים,, באגודה הבינו שיש כאן צ'אנס נדיר, שלא יחזור על עצמו, ושחייבים לנצל אותו.

הקהילה קיבלה דבר נדיר מאוד. משהו שמקביל לשליטה של ההסתדרות בנמלים ובחברת החשמל. הם קיבלו שאלטר. אומנם קטן, וצבעוני, אבל שאלטר. רוצים מאות מיליוני שקלים מהאחים שלנו בחוץ לארץ? סבבה.

תנו. תנו לנו סכום דומה לטפל בקהילה שלנו. אחרת, לא יהיה מצעד.

גילי: וברגע שהאגודה איימה שיבטלו את המצעד כולם נבהלו ופחדו שלא יגיעו התיירים. לכן כולם נרתמו למאבק כדי שהכסף יגיע והמצעד יתקיים ובמקביל יגיע הכסף לקהילה הלהטבית.  

ובאמת, נעשה מו"מ מאוד ארוך ומאוד מעניין ויפה עם משרד האוצר והם אפילו נעזרו בחולדאי לטובת העניין, הוא גם חבר של וגם גורם מאוד מרכזי בפוליטיקה הזאת. וגם לחולדאי מאוד חשוב שיתקיים המצעד כי הכסף שיכנס לעיריית ת"א ובכלל לת"א לא יכנס בלי המצעד, המצעד הוא מה שגורם לתיירים לבוא לפה

והמדינה נתנה. בעצם, מאז 2016 ועד היום, המדינה נותנת בכל שנה סכום של 11 מיליון שקלים לפרויקטים שקשורים לקהילה, בנוסף לתמיכה בתיירות גאה.

אלו דברים חיוניים כמו תוכנית למניעת אובדנות בקרב הקהילה הטרנסית, הקמה של מעון לצעירים וצעירות חסרי בית, מימון תקנים קבועים בועדה לשינוי מין והגדלת תקציב מרפאת לוינסקי לטיפול בזנות בקרב הקהילה הטרנסית. 3 מיליון שקלים עברו לתוכנית מיוחדת של החברה למתנ"סים ברחבי הארץ לקידום נושאי הקהילה והוקמו תאים גאים באוניברסיטות ובמכללות, במימון מלא של משרד החינוך.

אגב, 11 מיליון שקלים, במונחי תקציב המדינה, זה לא הרבה כסף בכלל. למשל, התמיכה התקציבית של משרד החינוך במרכזים להעמקת החינוך היהודי היא 16 מיליון שקל בשנה. אבל זה יותר מכלום, וזה הישג מרשים. אין כמעט קהילה בישראל שיכולה להתגאות בנמל משלה, בשאלטר משלה.

ומה שיפה במיוחד בסיפור של הקהילה הגאה, זה שהאנשים שקיבלו את הכוח הזה הם אנשים שכמעט בכל מקום ממנו הם באו היו החוליה האחרונה בשרשרת המזון החברתית. הכוח הזה הגדיר מחדש את הקהילה - ועל הדרך השאיר חלקים ממנה בחוץ.

שיר: אם היית מסתכלת עליי מהצד, היית רואה עיניים תזזיתיות שמסתכלות לכל כיוון

זה שיר דקר. היום, שיר הוא מפתח תוכנה בן 31  שגר בתל אביב. אבל בשנת 2009 הוא היה בחור צעיר ומבועת, בן 21, שהרגע יצא מהארון, והגיע מהקריות בפעם הראשונה למצעד הגאווה בתל אביב.

שיר: ואני זוכר את השוק. את הקושי להאמין שלאנשים יש אומץ לצאת מהבית ולהפגין את ההומוסקסואליות שלהם שמבחינתי הייתה משהו שצריך להסתיר. להחזיק ידיים. להתנשק. לרקוד על משאית. שאלתי את עצמי מי אלה ואיפה ההורים שלהם. איך הם נותנים להם לעשות את זה.

במקום ששיר בא ממנו ובזמן שהוא ניסה לצלוח את הזוועה שנקראת גיל ההתבגרות היו לא מעט אנשים סביבו שהסבירו לו שוב ושוב שהוא צריך להתבייש בעצמו.

שיר: מלמדים אותך לחשוב שזה משהו נוראי, לא מפחדים להגיד לך שאתה תסיים כעובד בשירותי מין וזקנים יזילו עלייך ריר, זאת הייתה התפישה של ההורים שלי לפחות.

זה משהו שהם אמרו לך?

כן

כן??

אה-המ.

במצעד הראשון הזה, בזמן שהעיניים של שיר רצו לכל הכיוונים, בזמן שהוא הופתע ונדהם ונבהל מכל המגוון האנושי החוגג הזה סביבו, הוא הרגיש לא לבד. אבל יותר מזה, בפעם הראשונה בחיים, הוא הרגיש שהזהות הזאת שנפלה עליו יכולה להיות לא ביג דיל. אולי להיות הומו יכול להיות לא רק לא אסון, אלא גם כיף.

מאז, בכל שנה, שיר הולך למצעד. אבל - לא תמיד זה כיף לו.

כי גם בתוך הקהילה, אליה שיר כל כך רצה להיכנס, המקום שלו לא מובטח. לפי שיר, הקבוצה הכי דומיננטית, שהכי מזוהה עם המצעד והאמת, גם עם הייצוג התקשורתי של הקהילה, היא קבוצה עם מאפיינים מאוד ספציפיים. תחשבו לירד ולארד מארץ נהדרת: הומואים. גברים. שזופים, חטובים, לבושים מעולה, מכורים למסיבות ולחיי הלילה. ובלילה, שיר ממש לא מוצא את עצמו. לא באווירה, ולא בהוצאות.

שיר: יש בכל יום שבע אם לא יותר מסיבות לבחור מביניהן, יש צמידי מסיבות את יכולה לבחור 5 מסיבות. זה מאות שקלים ואנשים מוציאים לפעמים גם אלפי שקלים בטח התיירים שגם חלקם לוקחים VIP פס שכאלה. בעצם הולכים כל יום כמעט למסיבה בשבוע הזה

דנה: הרגשת פעם שאתה חייב להגיע למסיבות האלה?

שיר: כן. יש תחושה שאתה קצת הומו מקולקל

דנה: או ווה

שיר: לא היית בעופרה? אתה לא הולך לעופרה?

עופרה, או DJ עופר ניסים, עורך מסיבות ענק מדי שנה בזמן המצעד, בדרך כלל באיצטדיון בלומפילד או בגני התערוכה.

שיר: עוד דבר שאת מרגישה גם בשבוע הזה אגב שגם עלול לגרום להרגיש כהומו מקולקל זה התחושה הזאת שיש פה ככ הרבה יחסי מין, שמתקיימים בשבוע הזה שאומרים שאפשר להרגיש את האדמה רועדת קצת. מופעל עליי איזשהו לחץ. את חייבת למצוא תייר, את חייבת לחטב את עצמך לקראת השבוע הזה, אנשים נכנסים הרי לדיאטות,

דנה: דיאטת מצעד?

שיר: דיאטת צום מצעד אפילו יש האומרים. יש משהו מאוד מאוד מוזר בלראות פוסט של עשרה בחורים, כולם בלי חולצה וכולם עם ריבועים בבטן והם חבורה אחת.

דנה: הם חבר'ה.

שיר: הם חבר'ה. וזה מעלה איזה תהיה. כלומר, איך זה קרה? שאתם כולכם, ככה, ביחד, חברים חטובים, ואף אחד אחר לא נכנס למועדון הזה? מי אתם? מה... מה ההעדפות שלכם? איך זה קרה שיצרתם קבוצה כזאת הומוגנית?

וזה באמת מוזר. אבל בעצם, אפשר לומר שלקהילה הגאה יש ממש אינטרס שימשיכו להיות קבוצות כאלה - הם הסמל של מצעד הגאווה, הם מה שמושך תיירים וכסף, ולכן גם מעניק לקהילה את הכוח הפוליטי שיש לה.

גילי: אנחנו יכולות עבור הכסף לדרוש כל מיני דברים שישמרו את הכסף או יתנו כסף,

זאת שוב גילי הרטל.

גילי: אנחנו יכולות לדרוש מידה של הכרה אבל אנחנו משלמות על זה. אנחנו נדרשות להמשיך ולהיות יפות וסקסיות ולעשות מצעד ובאיזשהו מקום קצת למכור את עצמנו ולהיראות טוב בעיני אותם גורמים שנותנים לנו את הכסף. כלומר, יש כאן סכנה. אולי ביום שנהיה פחות אטרקטיביות הכסף לא יגיע.

בעצם, ככל שההומואים בתל אביב הם יותר אטרקציה, כך המצעד מושך יותר תיירים, והמנוף שהקהילה יכולה להפעיל על הממשלה נעשה יותר משמעותי.

שיר: אני מרגיש שאני ניצב בתוך הצגה מאוד גדולה, ניצב מיוזע, יש לציין, וכן, כולנו משתפים פעולה עם איזה חגיגה שהיא אומנם חיובית מאוד. אבל קשה להתעלם מהדיסוננס הזה בעצם בין איך שהמצעד מציג אותנו, כקהילה, לאיך שבפועל הממשלה שלנו מתייחסת אלינו כקהילה.

שיר מדבר, כמובן, על העולם שמחוץ לחודש יוני, שבו אסור להומואים, לסביות, טרנס, א-בינאריות ובי להתחתן ולאמץ. אלו הגבולות של הכוח, הגדול, המפתיע הבלתי נתפש, הכוח הכלכלי שיש לקהילה הגאה. הכוח הזה יכול להביא הרבה מאוד כסף, אבל לא לשנות את החוקים.

וההבדל הזה בין כוח לזכויות, הפך להיות מאוד בולט לעין ב-22 ביולי, 2018.

80 אלף בני אדם מהקהילה הגאה יצאו להפגין. רבים שבתו ולא התייצבו לעבודה, כדי להמחיש עד כמה המשק תלוי בהם. למחאה היו כמה טריגרים: חוק הפונדקאות עבר בכנסת ללא אישור למתן פונדקאות לזוגות גברים או לגברים יחידניים. אירועי אלימות קשים נגד הקהילה, כולל ניסיון לרצח של אשה טרנסג'נדרית ברחוב בתל אביב. שנה לפני כן, חוק האימוץ עבר עם סעיף שמפלה זוגות של נשים אמהות. הייתה תסיסה. והתסיסה יצאה החוצה במחאה היסטורית. אבל למרות תמיכה של גופי ענק כמו מיקרוסופט, גוגל, וויקס - שום דבר לא קרה, לפחות לא ברמה המיידית. החוקים שהובילו לתסיסה עדיין לא השתנו.

גילי: והמשמעות היא בעצם שאנחנו לא משנות את חוקי המשחק. אנחנו לא משנות את החוקים, אנחנו לא פועלות בתוך בתי המשפט ומייצרות תקדימים אלא אנחנו רק משנות את כל המעגל בתוך השיח של השוק. והשיח של השוק מוגבל, אי אפשר להשיג בו זכויות. אפשר להשיג בו כוח.

הפער הזה, בין מצעד הגאווה הענק של יוני 2018, עם רבע מיליון צועדים,  לחוק הפונדקאות המפלה שעבר בחודש שלאחר מכן, גרם לאנשים שהמציאו את המצעד והשיגו את הכח הזה, לעשות חשבון נפש.

בכל שנה, למצעד הגאווה יש נושא. תמה. בשנים עברו היו נושאים כמו המשפחה הגאה או נשים לשם שינוי. השנה, על המודעות של עיריית תל אביב שמפוזרות בכל רחבי העיר, כתוב "להיות מי שאתה זה מחוץ לחוק". תזכורת שמחוץ לבועה המרהיבה הזאת, המצב של הקהילה עדיין לא קל. מבחינת איתי פנקס ארד, התמה הזאת היא סגירת מעגל.

איתי: גזרתי על המצעד איזשהי מסגרת מאוד נוחה שבה הוא המשיך בצורה בטוחה לעבר האופק בידי מחלקת המופעים של עיריית ת"א שהיא הכי טובה בעולם אבל שהיא כל דבר - מופקדת על הבידור של תושבים. במחלקת מופעים, הכל הוא קצת דיסנילנד. זה היה המקום לעשות את התיקון, שניה להזכיר לכולנו למה אנחנו צועדים.

הפגישה שלי עם איתי הייתה ביום שבת בשעה 12 בצהריים. הייתה לי איתו שעה אחת בדיוק. ככה זה כשאתה ראש ועדת התשתיות ומחזיק תיק הגאווה במועצת העיר תל אביב רגע לפני שבוע הגאווה, ועל הדרך אב לשלוש בנות שיש לו גם דיי ג'וב. לאורך כל השיחה, לא הפסיקו להגיע לו הודעות וטלפונים, ובדקות האחרונות של השעה שלנו הטפטוף הפך למבול, והוא ביקש סליחה והלך לעשות טלפון. לפנות בוקר, המשטרה פשטה על הסאונה, מקום בילוי של הומואים, בחיפוש אחרי סמים. הפשיטה נעשתה בצורה די משפילה, או לפחות כך זה נראה בסרטון שהמשטרה הפיצה. גברים במגבות עומדים בזמן חיפוש, מבולבלים. פתאום, כל המסיבות וחיי הלילה שתל אביב מתהדרת בהם נראו שבריריים במיוחד. ובזמן שאיתי דפק על שולחן מטאפורי בשם הקהילה, הדלת נפתחה ובן הזוג שלו, יואב, נכנס יחד עם שלושת הילדות הכי מלאות ביטחון שראיתי בחיי. הן דיברו אליי כאילו אני חברה שלהן ממזמן, כאילו אין שום דבר מוזר באדם זר בשולחן המטבח שלהן באמצע השבת. הקטנה מביניהן התיישבה לידי והראתה לי צעצועים שקיבלה ליום ההולדת. היא שאלה על מה אני ואבא מדברים.

איתי ובן הזוג שלו הגישו שני בג"צים. הם היו אחד הזוגות בבגצ בן ארי, שבו חמישה זוגות דרשו מהמדינה להכיר בנישואין שנערכו בחו"ל. השני, בגצ ארד פנקס, היה על קיום פונדקאות בארץ. בינתיים רק הראשון הצליח. לפסק הדין בשני הם מחכים כבר עשר שנים. בעצם, המאבקים שלהם מגדירים את המשפחה שלהם, כולל את הילדה שיושבת לידי בשולחן המטבח.

על מה אנחנו מדברים? עליך, חשבתי, ועל כסף. ועל כוח. ועל הכוח שכסף יכול לקנות, ועל איך הקהילה הגאה בישראל הצליחה לבנות את עצמה דרכו. ועל המגבלות של הכוח הזה, על איך להטבים רבים כל כך חיים בפחד, חשופים לאלימות. על האפליה הקשה במערכת הבריאות ואכיפת החוק כלפי הקהילה הטרנסג׳נדרית. אבל בתוך כל ההמולה הזאת, של הילדות והחתולה, בין אבא אני צמאה לניסיונות להבין מה היה בפשיטה, לא נשאר עוד מקום לשאלות.

__

תודה שהקשבתם לחיות כיס. גם את הפרק הזה ערך רום אטיק, ועל הסאונד כתמיד אסף רפפורט. בצוות צליל אברהם ושאול אמסטרדמסקי.

תודה לאמרי זגורי, למרב בן ארי, תודה לגואל פינטו, ניצן כהן ודניאל פלג שקראו גרסאות של הטקסט והחכימו אותנו בהערות שלהן.

תודה לדני ועדיה שאיפשרו לי להשתמש בהקלטות מהחתונה. מזל טוב, חמודות.

כל הפרקים של חיות כיס ושל כל ההסכתים המופלאים של כאן זמינים באתר שלנו ובכל אפליקצית הפודקאסטים, וכן, גם בספוטיפיי. יש לנו גם קבוצת פייסבוק בשם חיות כיס, בואו לשם. אני דנה פרנק, תודה שהאזנתם.