לחלק השני - הכל מטומטם, חלק ב'

חיות כיס 81: 750 מיליון דולר ללילה

סקר עמדות כלכליות של הציבור - המכון הישראלי לדמוקרטיה

היסטוריה גדולה, בקטנה

קבוצת הפייסבוק של חיות כיס

מצעי המפלגות שדיברנו עליהם בפרק:

מצע כחול לבן (פדף)

מצע העבודה (פדף)

מצע גשר (פדף)

מצע כולנו

לקרוא פודקאסט זה כמו לשמוע סרט

אבל אם אתם מעדיפים לקרוא, הטקסט לפניכם

1. איך ומתי הכל נהיה מטומטם

צליל: שלום, אני צליל אברהם

דנה: ואני דנה פרנק

שאול: ואני שאול אמסטרדמסקי,

צליל: אתם על חיות כיס!

דנה: והתכנסנו שלושתנו בפורום מורחב כדי לדבר על איזה משהו שקורה ממש בקרוב, אממ, בחירות.

צליל: אומנם חשבנו שזה נושא קצת עלום

דנה: בואי לא ניתמם, זה לא טחינה, זה לא משהו מרכזי בהוויה שלנו

צליל: ובכל זאת, ראוי

דנה: ראוי.

צליל: כשהכנסת התפזרה והוכרזו הבחירות חשבנו שנעשה סדרת בחירות גרנדיוזית. תיכננו להזמין את כל ראשי המפלגות לראיון עומק ולדבר איתם במשך שעה על המדיניות הכלכלית שלהם.

דנה: למעשה, מה שרצינו למכור להם היה "זה יהיה שיח ברמה באמת גבוהה, לא רק כותרות". ופנינו לכולם, אבל רק ראשי מפלגות ספורים הסכימו להגיע. ולא ממש הבנו למה.

חברים, הכל הפך למטומטם. השיח הציבורי הפך לחסר ערכים תזונתיים ועבש כמו פריכיות אורז שנשכחו פתוחות שבוע בארון.

צליל:  אז דנה, את התחלת את מסע הבחירות שלנו בצלילה אל מקורות הטמטום, ויצאת לדרך באחת הנקודות המובהקות שלו: יום שישי לפנות ערב בשני הערוצים הנצפים בישראל.

"היה יום שישי מאוד מאוד קשה, שזה היה אופירה וברקו מראיינים את רוני מאנה ומול זה שרון גל ורני רהב מראיינים את מירי רגב".

זה תם אהרון.

תם: מדובר בשישה אנשים שאף אחד לא היה רוצה לשבת איתם שעה, אף אחד, אנד יט אנחנו כולנו יושבים בבית ויושבים איתם שעה 04:59 ושומעים. אם אני מסכים עם רוני מאנה אני רואה את זה ושמח. 05:21 אם אני שונא את רוני מאנה אני רואה וכועס ואותו הדבר לגבי מירי רגב. התוכן רק נמדד ביכולת שלו להוציא מאנשים תגובה ולא משנה מה התגובה הזו.

תם אהרון הוא קומיקאי ויש לו תוכנית בשם פעם בשבוע עם תם אהרון שמשודרת בכאן 11 בימי חמישי ב-22:00. מקווה שזה היה בסדר, תם.

ובאמת, נראה שהפוליטיקאים עושים הכל כדי לא לדבר על הדברים עצמם. אדם פותח מהדורת חדשות ואף אחד לא מדבר על שום דבר מהותי. אף אחד כבר לא מנסה בכלל למכור מצע או איזשהן הבטחות פוליטיות, כולם רק רוצים לעשות רעש, והם עושים אותו בכל האמצעים - בין אם זה אומר להיכנס למטבח ולהכין בולונז או חביתה ובין אם זה לשים תמונה של מנהיג ימין אחראי איתך על השלט סתם כי למה לא.

תם מייצג גל הולך וגובר של אנשים שמאסו בטמטום השיח. הבלוגר חנן כהן הקדיש פוסט שלם בבלוג שלו, וובסטר, לניתוח ציוצים בטוויטר עם התיוג הכל מטומטם וגילה שלמרות שהעולם היה מטומטם במידה כזאת או אחרת מאז הבריאה, הביטוי נכנס לשימוש מאסיבי רק בחודש פברואר האחרון. כלומר, בדיוק כשקמפיין הבחירות נכנס להילוך גבוה. באותו החודש נפתח גם עמוד פייסבוק באותו השם. הכל מ ט ו מ ט ם.

האומנם? האומנם באמת הכל מטומטם ופעם הכל היה נבון ורהוט?

דור: "התשובה היא כמו שאמרו על פרס בתשדיר ב-81 כן ולא".

זה דור סער-מן, מעמוד הפייסבוק היסטוריה גדולה בקטנה. ודור כאן כי למרות מה שהרגע אמרנו, לדעתו הבחירות הנוכחיות לא מטומטמות מהרגיל. דור חושב שכולנו - בעיקר אני - לוקים בנוסטלגיה חשוכת מרפא.

דור סער-מן: "כדאי להיכנס לאתר הספריה הלאומית, יש אספת בחירות, מי שרואה כרזות ישנות מפעם מבין שהם לא רמה גבוהה, הם יורדים אחד על השני, הם קוראים אחד לשני בשמות גנאי, בן גוריון מוצג לא פעם כדיקטטור רשע ואכזר ופופוליסט מצד שני גם מפא"י מציגה את כל האחרים כחבורה של כלומניקים טיפשים חסרי אחריות".

קחו, למשל, את הבחירות של 1965. דויד בן גוריון, אבי האומה, החליט ללכת לבחירות אחרי שהסתכסך עם כל צמרת המפלגה שלו, מפא"י.  בן גוריון פרש ממפא"י ולקח איתו את צעירי המפלגה, אנשים כמו שמעון פרס ומשה דיין.

דור סער-מן: "ובן גוריון לוקח את החבר'ה האלה והוא מקים רשימה בשם רשימת פועלי ישראל או בקיצר רפי שזה שם חמוד מאוד למפלגה. אחד הדברים היפים, אם כבר אקטואליה, זה שאחת הסיסמאות של רפי היא שהם לא ימין ולא שמאל".

- לאאאאא

"כן! דוד בן גוריון - הוא אומר אנחנו לא ימין ולא שמאל אנחנו הדרך החדשה".

 - יו!

"אבי אבות מפלגות המרכז בישראל הוא דוד בן גוריון".

- לעזאזל

"כן, אפסה כל תקווה".

דנה: הבחירות ההן היו באופן כמעט בלעדי פרסונליות, כשכל הדיון הציבורי מתמקד בשאלה האם להצביע לראש הממשלה שמחזיק בכסאו כבר שנים ארוכות, או להבטחה חדשה. לוי אשכול מול בן גוריון.

דור סער-מן: "עכשיו מה כבר יכול להיות הפער ביניהם? אשכול היה בין טיפוחיו של בג, הם היו באינספור ממשלות ביחד הוא היה גם - בג מינה אותו ליורש שלו! באמת שהפערים ביניהם לא יכולים להיות פערים אידיאולוגים עצומים ברור שהפיצול הזה נעשה נטו על רקע הריב בין השניים".

בקיצור, בחירות 65' היו מטומטמות. חכו, היו גם את בחירות 81'.

שמעון פרס: "אנחנו כמפלגת העבודה וכמערך לא ניתן את ידנו לתיאטרון".

כשלעצמה, מערכת הבחירות של שנת  1981 - בגין מול פרס - הייתה שפל נוראי בשיח הציבורי בישראל. זאת אחת ממערכות הבחירות האלימות ורוויות השנאה ביותר שהיו כאן. אבל מה, גם היה מטומטם

דור סער-מן: "היום השמאל אוהב להתרפק על בגין, אבל הנאומים של בגין ב-81' אלו נאומים מלאי שנאה ותיעוב לשמאל, הוא היה נואם אדיר אז הוא דברים מדהימים עם הקול שלו, הוא עושה אסיפות עם ענקיות, הוא עושה איזה נאום שבו הוא מראה איך השמאל סוחט את הלחיים של הבן אדם כדי שיהיו אדומות כי אדום זה הצבע של השמאל".

- או וואו

"לועג לפרס, ופרס מהצד השני גם אומר על בגין דברים מאוד קשים ויש עצרת בבית שמש, שהוא מגיע ופעילי ליכוד צועקים עליו ועושים לו תנועות מגונות והוא צועק עליהם בחזרה - פשיסטים, חומניסטים, אתם עם התנועות המזרחיות שלכם, כן ככה הוא קרא לתנועה המגונה?"

דנה: 81' זכורה גם כמערכת הבחירות שבה המערך הצטייד בסלבריטאי פרזנטור, מה שהביא לאחת היציאות האידיוטיות והגזעניות בהיסטוריה של ישראל.

למרבה התדהמה, הנאום של דודו טופז דווקא קידם את מגמת שילוב הסלבריטאים כפרזנטורים של מפלגות. לנו, שחיים בעולם שעבר תהליכי בידור מטורפים, שכל מה שקורה בו החל מהזמנת מונית ועד ביקור בשירותים ארוז במעטפת של בידור והאשטאגים, זה אולי נראה הגיוני. אבל בזמנו, זה היה שערורייתי ורדוד.

בדבר, עיתון שמאלי, נזפו בפרס למחרת הבחירות ואמרו ש "סרטוני התעמולה שניסו לחקות את הקומדיות של הליכוד" היו חסרי תכלית. ורגע, לפני שאתם מושכים בכתפיים ומצקצקים על האייטיז, אתם בכלל זוכרים מה הלך פה בשנות התשעים? ולא, אני לא מדברת רק על שלטי "רבין שיכור" בבחירות 92'. אני מדברת בעיקר על הקמת ערוץ שתיים.

דור: "את רואה המעגל של דן שילון דודו טופז את רואה במעגל עם דן שילון ויושב צביקה הדר בתור ז'וז'ו חלסטרה ומנגן ויושב בייגה שוחט עם תרבוש 28:51  ומנגן על שליש כזה ופוליטקאים יושבים ורואים מחרוזות שירים של הקומדי סטור ושל מנחי ערוץ הילדים וזה ממש מוזר".

דנה: בקטע שאנחנו שומעים, דן שילון פונה לאויבים הפוליטים, פרס ונתניהו, שיושבים די מחובקים, ושואל אותם אם הם לפעמים חושבים כמה פוליטיקה זה מצחיק. שימו לב אגב לתשובה הקולחת של נתניהו ולגמגום הנבוך של הפולני.

דנה: אגב, אני מודה שלא הצלחתי לצלוח את התוכנית במלואה. זה באמת מביך מנשוא. אבל בואו, גם באלף הנוכחי כבר היו כמה קמפיינים די מטומטמים. זוכרים, למשל, את שבעת המנדטים, או 172,333 בני האדם שהצביעו למפלגת הגמלאים בבחירות 2006? אותה מפלגה שתוך כדי הקדנציה התפצלה ואחת הסיעות שהתפצלו מתוכה פעלה כדי להכניס את ארקדי גיידאמק לכנסת? למאזיננו הצעירים, אם אתם לא יודעים מי זה ארקדי גיידמאק - אל תעשו גוגל. הרווחתם.

אז כן -  מטומטם מאז ומעולם.

"אנשים בגילי יש להם נטייה נוסטלגית ולהתעלם מהכיעור שהיה בעבר".

זה ירון לונדון, הוא עיתונאי כבר שישים שנה.

ירון לונדון: "אני מזהיר את עצמי כל הזמן מהנטייה הזאת שאינה פוסחת גם עליי. ואחרי שאמרתי את זה, התשובה היא כן, היום זה יותר מטומטם".

ירון לונדון היה שם. הוא היה שם בכל התחנות שמנינו קודם, ולמרות מרחק השנים ותבלין הנוסטלגיה, הוא משוכנע: פעם היה אחרת.

ירון לונדון: "אני זוכר שמערכת הבחירות הראשונה שהייתי פעיל בה הייתי בן 19 וחייל, רב"ט, והייתי בוועדת הבחירות של הבסיס שלי. אלו היו הבחירות לכנסת הרביעית. זה היה כבוד גדול. זה רק 10 שנים את יודעת אחרי קום המדינה יש בחירות חופשיות- זה היה משהו, עדיין זאת הייתה חוויה -"

- מרגשת

"כן. אני זוכר שהייתי די נרגש זה היה מעמד מעורר התרגשות בשביל איש צעיר כשהייתי".

וזאת לא רק ההתרגשות שעברה לו בחלוף השנים. למרות שראיין עשרות אלפי אנשים, בין היתר בתוכנית הטלוויזיה שירדה השנה מהאוויר, לונדון וקירשנבאום. ירון אומר שכבר כמה שנים שהוא לא מוכן לראיין פוליטיקאים בכלל.

ירון לונדון: "היום זה יותר מטומטם מפני שצריך להתבטא בקיצור רב מאוד אין לך זמן לפתח רעיון, ואנשים למדו איך לדבר באופן המשפיע 24:11 ביותר והאופן המשפיע ביותר זה פעילות על החלקים התחתונים של הגוף. לא על האונה הקדמית של המצח, אלא על האשכים והקיבה.

"פעם יכולת לפתח שיחה. יכולת לשמוע שביב של פיקפוק או  היסוס קל לפני שאנשים נתנו לך תשובה, או נכונות לחשוב איתך ביחד. 'האומנם אני צודק?'; 'נדמה לי'; 'אני חושב'; 'אני סבור ש'; 'כמדומני'; 'אם אני לא טועה'; 'אפשר לומר גם אחרת, אף על פי שאני חושב שלמרות זאת, אבל יש טעם גם בדבריהם של אחרים וגם אותם צריך לשמוע'. סוג כזה של שיחה לא קיים יותר. לא קיים יותר. הפוליטקאים למדו איך לדבר לצורך השפעה מיטבית הם רוצים להיות אפקטיביים זה כל מה שמעניין אותם".

דנה: ואכן, חלק מהטמטום מגיע מהמדיום. אתם יודעים, כי המדיום הוא המסר. ובחירות, בעשור האחרון, מתרחשות בעיקר במדיה החדשה.

מוזר לחשוב על זה היום אבל קו פרשת המים ששינה את פני הבחירות הדמוקרטיות בעת הזו לפחות היה הקמפיין הראשון של אובמה לנשיאות ארצות הברית, לפני קצת יותר מעשור.

באופן תקדימי, קמפיין אובמה השקיע את הכסף בעיקר באינטרנט - במיפוי קבוצות ניתנות להשפעה ובפירסום ממוקד ישירות אליהן. המיפוי נעשה בין היתר באמצעות כלי הפילוח של חברות כמו גוגל ופייסבוק, שמחזיקות במאגרי מידע ענקיים המשמשים חברות מסחריות כדי לשלוח לנו מודעות ולהרוויח כסף. אובמה עשה את זה כדי לנצח בבחירות, ומאז כולם הולכים בעקבותיו. גם בישראל.

בראיון במוסף הארץ השנה, יואב צוקר שהיה איש הניו מדיה של יש עתיד, אמר לעיתונאית רוית הכט - "היינו מגיעים לאיזה עשרים מסרים שונים שמעניינים את הקהל הישראלי. אחר כך היינו שואלים על מה נדבר? מה הכי מעניין? התחלנו להריץ כמה מסרים וראינו על מה אנשים מקליקים יותר. חינוך מקבל יותר הקלקות? סבבה. יוצאים עם סלוגן: באנו לשנות בחינוך". כשהכט שאלה מה עמד מאחורי ההבטחות, צוקר לא ממש הבין למה היא מתכוונת. אז כן, הכל נהיה ממש מטומטם.

דור סער-מן: "פוליטיקאים כל הזמן כותבים בפייס ומצייצים ואתה רואה ציוץ מטומטם של פוליטקאי אז אתה מרטווט אותו ואתה אומר וואו איזה אידיוט הוא יצא ואז מרטרטים את הריטווט ואז מה מה אומרים בסוף בחדשות? הנה הציוצים הכי טובים שנעשו על נושא מסוים. יש ממש פינה בערוץ הכנסת שסוקרת ציוצים כלומר זה כבר הופך לחדשות הבדיחות שעשינו על פוליטיקאי מטומטם. זה ממש מקדם טימטום".

ואגב, זה לא נושא הפרק, אבל הטמטום הוא ממש לא רק תופעה ישראלית. בבחירות האחרונות בצרפת כעשרים אחוז מהבוחרים שמו פתק לבן בקלפי, נתון שמציג מיאוס עמוק מהפוליטיקאים ומהפוליטיקה בכללותה.

אבל דור סער-מן חושב שבתוך הטמטום טמונה תקווה, ושאנחנו צריכים להביט על הטמטום מזווית מעט יותר חיובית.

דור סער-מן: "צריכים להיות מסוגלים לצחוק וללעוג לפוליטיקאים שלנו ולא לפחד מהם ולהרגיש שהם צריכים לשכנע אותנו שילחמו על הקולות שלנו בכל מיני דרכים, אני שמח שזה מרגיש לנו מובן מאליו, זה אומר שמשהו פה יציב וטוב ומצד שני לא צריך להרגיש שכולם מטומטמים וכולם אותו הדבר ומה הטעם בכלל. כי זה גם הצד השני של הסכנה ובסדר כל דמוקרטיה לדעתי נשענת על מתח בריא כזה בין המטומטם לרציני. זה סיפורה של הדמוקרטיה במאה ה-21, אם תרצו".

ועוד לפני שאנחנו דורשים מהפוליטיקאים לחזור לשיח אידיאולוגי שהיה או לא היה בעבר, ירון לונדון מציע שאנחנו, בשיחות הסלון שלנו, נעלה את הרף. שנתחיל לשאול את עצמנו שאלות גדולות יותר, ואולי מפחידות יותר.

ירון לונדון: "ראשית כל הייתי רוצה שיעסקו בעתיד. אנחנו הרי - אתם אנשים צעירים, לא יודע אם יש לכם ילדים אבל אם יש אתם בוודאי אומרים את החיים שלי אני מוכן להקריב בשביל הילד שלי. הדבר היחיד שאני מוכן למות בשבילו הרגע זה שהילד שלי, האושר שלו, העתיד שלו. זה שקר מוחלט. אנחנו לא עושים כלום בשביל הילדים שלנו.

"אומרים לנו שב-2065 האוכלוסיה פה תכפיל את עצמה, נהיה 20 מיליון בין הים לירדן. איך חיים בעיר שהיא צפופה פי 2? לאן ילך הקקה שלנו, סליחה שאני שואל אתכם, של הילדים שלכם? אתם חושבים על זה? מישהו מתכנן את זה? אנחנו לא עושים את זה. הילדים שלנו לא מעניינים אותנו בכלל".

דנה: ירון לונדון מציע להפסיק בשיח הקקי פיפי ולהתחיל לדבר על הקקי של העתיד. אז הבחירות האלה הן תוצר של מציאות שעברה פייסבוקיזציה מואצת. אולי בבחירות הבאות התחזיות החיוביות יתגשמו, רוחות הטמטום ירגעו ונחזור לעסוק בעיקר ולא בטפל. אבל עד אז, הנה הגרסה של חיות כיס לעיסוק בעיקר. שאול, אתה שם באמריקה?

2. אז על מה אנחנו מדברים כשאנחנו כבר כן מדברים על כלכלה

שאול: בשביל להתעסק בעיקר ולא בטפל החלטנו לנסות להבין ולנתח את תפיסות העולם הכלכליות של שתי המפלגות שטוענות לכתר. שתי המפלגות שרוצות להרכיב את הממשלה הבאה, ולעצב את סדרי העדיפויות של חיינו. מסיבת העיתונאים הכלכלית של מפלגת כחול לבן, עם בני גנץ ויאיר לפיד בהיעדרות בולטת של אבי ניסנקורן, סיפקה לנו בדיוק את מה שהיינו צריכים.

לפיד בפתיחת מסיבת העיתונאים: "שלום לכם. יוקר המחיה בישראל הוא מכת מדינה. יקר פה"

מעבר לזה שכל נאום של לפיד נשמע כאילו הוא כתב עוד טור לעיתון, מסיבת העיתונאים הכלכלית של כחול לבן, הבטיחה כל מה שבן אדם יכול לרצות.

הם הבטיחו לא לעלות מסים

גנץ: "אנחנו לא רוצים להעלות מסים. אנחנו לא נעלה מסים.

הם הבטיחו להגדיל את תקציב הבריאות ביותר מ-12 מיליארד שקלים

גנץ: "אנחנו הולכים להפעיל תכנית שנקרא לה "העיקר הבריאות",

הם הבטיחו מעונות חינם לגיל הרך

גנץ: "אנחנו נתקצב את החינוך לגיל הרך. נעביר את האחריות למשרד החינוך, לא לעשות בייביסיטר אלא ללמד בשלבים מוקדמים ולהבטיח שיש מעונות חינם בכל הארץ ובכל מקום"

הם הבטיחו להקים קבינט תחבורה ולהשקיע מיליארדים בפיתוח תשתיות תחבורה ותחבורה ציבורית

גנץ: "אנחנו צריכים להקים קבינט תחבורה שירכז בצורה משולבת את כל הגורמים שעוסקים בעניין הזה ויציב סט של פתרונות"

וזה עוד כלום, אלה רק היו הדגשים במסיבת העיתונאים של גנץ ולפיד. המצע השלם של כחול לבן כולל עוד המון המון דברים טובים:

להכפיל את ההשקעה בתשתיות, לחוקק חוק ביטוח סיעודי ממלכתי לכיסוי של חמש שנים, סבסוד יום לימודים ארוך, הגדלת קצבאות זקנה, קצבאות נכות. רק הסעיפים האלה לבדם, ואלה סתם סעיפים אקראיים שבחרתי, יש עוד מלא - יכולים לעלות משהו בין עשרות מיליארדים לאינסוף מיליארדים, תלוי איך סופרים. מאחר שאין פירוט מדויק, קשה לדע ת.

״מאיפה הכסף?״, אתם שואלים? או, טוב ששאלתם. בכחול לבן לא מתחמקים, הם מודים שהתכניות שלהם עולות כסף

גנץ: "אנחנו יודעים שאנחנו צריכים לזהות מקורות לעניין הזה"

יפה. ומה המקורות האלה? מאיפה יבוא הכסף? כמו בצבא, גם זה נחלק לשלושה חלקים:

גנץ: "ואנחנו יודעים לומר שאנחנו מזהים יותר מ-10 מיליארד שקל מהקצבות פוליטיות שנכנסו ברמה של כספים קואליציוניים ודיברנו על זה, אנחנו מזהים את רווחי הגז והמלחמה בשחיתות, שגם שם אנחנו רואים שהרבה מאוד כספים ברמה של מיליארדים ואנחנו צריכים להסיט אותם לתוך הפעילות שלנו"

תיכף נפרק את זה, אבל רגע, לפני זה, איך אפשר בלי שורת המחץ, בלי הדבר החשוב ביותר:

גנץ: "והכי חשוב זה להגדיל את העוגה, להגדיל את הפריון, להביא יותר ויותר משאבים. כל אחוז צמיחה שנצליח להוסיף ויהיה גם ריאלי נוכל לקבל 12-13 מיליארד שקלים בשנה שאפשר יהיה להשתמש בהם"

נו, לפחות הם היו הוגנים מההתחלה:

גנץ: "אם ציפיתם להכרזות גדולות מדי היום לא, אנחנו נביא להם כמה כיוונים מרכזיים שעליהם אנחנו מבקשים להתמקד"

אוקיי, הגיע הזמן לפרק את כל זה. אפילו אם אתם מסכימים לניתוח הכלכלי של כחול לבן, על מה הבעיות הכלכליות הבוערות של ישראל, ואפילו אם אתם מסכימים לתכניות שהם מציעים - סבסוד חינוך לגיל הרך, השקעה בתחבורה ציבורית, הגדלת תקציב הבריאות וכו׳ - בואו נתמקד שניה במקומות שמהם הם מציעים להביא את הכסף. כי לא משנה מה התכניות שהם ישימו על השולחן באמצעות צוות 100 המומחים שלהם שגנץ דיבר עליו, אם המקורות שלהם להביא את הכסף אינם ריאליים, או שהחישובים שלהם מוגזמים, כל התכניות האלה לא שוות הרבה. הן הופכות להיות רק ססמאות ריקות.

אז הנה זה, שוב. מקור ראשון - 10 מיליארד שקל בכספים קואליציוניים

לפיד: "יותר מעשרה מיליארד שקל שהולכים היום לכספים פוליטיים, למפלגות, שצריכים ללכת לאזרחי ישראל"

כספים קואליציוניים הוא השם של כל ההבטחות התקציביות שראש הממשלה מבטיח, וחותם עליהן מול המפלגות האחרות, כתנאי להרכבת הממשלה. זה לא כסף חוץ תקציבי, זה לא כסף מהירח, זה לא כסף ששייך באיזו צורה למי שמנסה להרכיב את הממשלה. זה אותו כסף כמו כל כסף אחר - כסף שהגיע לקופת המדינה מהמסים שכולנו שילמנו, והממשלה צריכה להחליט מה לעשות איתו במסגרת תקציב המדינה.

הממשלה האחרונה, שהוקמה אחרי בחירות 2015, הוקמה על בסיס הסכמים קואליציוניים יקרים מאוד - שישה עד תשעה מיליארד שקלים, תלוי איך סופרים. או במלים אחרות, בשביל להרכיב את הממשלה ההיא, נתניהו התחייב להקצות לשותפות שלו - יהדות התורה, ש״ס, הבית היהודי וישראל ביתנו - תקציבים בהיקף של שישה עד תשעה מיליארד שקלים מתקציב המדינה למטרות שהמפלגות האלה קבעו. מאיפה הכסף הזה מגיע? כמו תמיד, מסעיפים תקציביים אחרים. מורידים קצת מפה, מקצצים קצת משם, ומעבירים למטרות הפוליטיות.

במסיבת העיתונאים גנץ הודה שהוא לא יכול לבטל את הכספים הקואליציוניים כליל. הוא הודה שבשביל להרכיב ממשלה הוא יהיה חייב לחלק כסף, כי הוא מבין שאף אחד לא ייכנס לממשלה בראשותו בחינם בזמן שהמועמד השני - נתניהו - יבטיח הררים של כסף. הוא פשוט אמר שהכסף הזה יהיה במשורה, ושבכל מקרה הוא יוקדש למטרות של צמיחה שגם ככה היה הולך אליהן ולא סתם לכל מיני מטרות פוליטיות.

הממ.

שני דברים בסיפור הזה לא מסתדרים לי. ראשית, אם תמונת המנדטים הסופית באמת תשלח את גנץ ולפיד לתחרות צמודה מול נתניהו על התמיכה של המפלגות הקטנות יותר - המפלגות החרדיות, כחלון, העבודה או כל מי שיהיה מועמד לשבת בממשלה - זה רק יגדיל את הסכום של הכספים הקואליציוניים, לא? זה לא א״ב של כל תחרות? למה שהחרדים, למשל, יילכו דווקא על המועמד שמבטיח להם פחות?

ודבר שני, אפילו אם יקרה נס וגנץ ולפיד יחתמו על הסכמים קואליציוניים בזיל הזול, נגיד רק מיליארד בודד, זה עדיין לא עוזר. זה עדיין לא מקור להביא ממנו כסף לממן את כל ההבטחות היפות שלהם.

כשלפיד אומר שהכסף של ההסכמים הקואליציוניים, אותה עשרה מיליארד אגדיים, יעזרו לממן את התכניות או לסתום את הגירעון, זו סתם ססמא. הכספים הקואליציוניים שנחתמו ב-2015 כבר מזמן מזמן חולקו. חלק גדול מהכסף הזה, למשל, היה העלאת קצבת הילדים ופתיחת תכנית חיסכון לכל ילד. חלק מהכספים האלה היו להגדלת הסייעות בבתי הספר והגנים והקטנת מספר הילדים. לפיד וגנץ לא הולכים לקצץ את הכסף הזה.

מה שהם בעצם אומרים זה שהם לא יוציאו 10 מיליארד שקל על הסכמים קואליציוניים כמו שנתניהו עשה בעבר. שזה נחמד, אבל זה לא אומר שהם מביאים כסף חדש. באותה מידה לפיד היה יכול להגיד שהוא לא עומד לחלק 100 מיליארד שקל בהסכמים הקואליציוניים. אז מה? האם זה אומר שיש לו פתאום 100 מיליארד שקל חדשים לעשות איתם דברים אחרים? לא. זה בסך הכל אומר שהם לא יצטרכו לקצץ מכיס אחד בשביל להעביר לכיס שני, זה הכל. אין בזה כסף חדש בשביל לממן תכניות חדשות.

לפיד: "השחיתות היא המון המון כסף. ההון השחור"

כולם בעד מלחמה בהון השחור ובשחיתות. כולם. לא תמצאו מישהו נגד. על הנייר, בכל אופן. כי כשתכניות קודמות מהסוג הזה הגיעו לכנסת, אז פתאום מתברר שדווקא יש אנשים נגדן, והן נתקעו. הן נתקעו כי אביגדור ליברמן התנגד לחלקים מהן, וכי החרדים התנגדו לחלקים אחרים מהן. חלק מהדברים אושרו, חלק מוסמסו ומתו. השורה התחתונה היא פשוטה: מברוק על הכרזת המלחמה בהון השחור, אבל כסף מיידי מהדבר הזה, אפילו אם אתם הלוחמים הטובים ביותר בעולם, לא תראו. לא בתוך חודש ולא בתוך חודשיים ולא בתוך שנה. זה פשוט לא עובד ככה. זו דורש חקיקה בכנסת, זה תהליך ארוך מאוד, וגם אחרי זה מדובר בתהליכים ארוכים של גבייה. זה לא כסף מיידי לממן רכבות, חינוך לגיל הרך וכל הדברים היפים האחרים שהבטחתם.

לפיד: "קרן הגז שתלך ותגדל בשנים הקרובות"

וזו אולי הנקודה הכי מוזרה. קרן רווחי הגז. קרן רווחי הגז או קרן העושר או איך שלא תרצו לקרוא לה הוקמה מכוח חוק ב-2014. המטרה שלה פשוטה: לקלוט את הרווחים מהמיסוי המיוחד על מאגרי הגז, מה שנקרא מס ששינסקי, ולשמור את הכסף לדורות הבאים. הכסף מהרווחים האלה זורם לקרן, הקרן משקיעה את הכסף הזה באינספור דברים - מניות, אגרות חוב וכו׳ - והפירות של ההשקעות האלה, הם זורמים לתקציב המדינה לאט לאט ובמשורה, והולכים למטרות שוועדת הכספים קובעת. כך קובע החוק.

אז הנה כמה עובדות:

נכון לסוף 2017 היו בקרן חצי מיליארד שקל. זהו. כלומר, אפילו אם גנץ ולפיד היו גורסים את החוק ולוקחים את כל הכסף, מדובר בסך הכל בחצי מיליארד שזמינים לשימוש מיידי. וחצי מיליארד שקל, כשמשווים אותם לתקציב המדינה, זה לא המון. כחול לבן מבטיחים להשקיע 12 מיליארד שקל בבריאות. הם רוצים לסבסד חינוך חינם מגיל אפס או מגיל שנה, זה עולה מיליארדים. חוק ביטוח סיעוד ממלכתי לכולם, זה לפחות שישה מיליארד. קצבאות נכים זה עוד מיליארדים. חצי מיליארד מקרן הגז זה נחמד, אבל זה בטל בשישים.

וגם אם תגידו - אוקי, בסוף 2017 היו חצי מיליארד, עכשיו בטח יש יותר, ותיכף יהיו הרבה יותר כי המסים מהגז מכניסים למדינה המון כסף. אז זהו, שלא ממש. מיסוי הגז בנוי כך שהוא נותן לחברות הגז קודם כל להחזיר את מלוא ההשקעה שלהן, ואחרי זה עוד 130%, ורק אז מתחילים למסות. או בקיצור, זה ייקח הרבה זמן עד שנראה משם כסף משמעותי.

לפני כמה שנים בנק ישראל העריך שעד סוף 2020 יצטברו בקרן 4 מיליארד שקלים, אם כי ההערכה הזו לא נראית ריאלית כרגע. אבל אפילו אם כן, ואפילו אם גנץ ולפיד ישנו את החוק וייקחו את כל הכסף, אפילו בתסריט הוורוד הזה הכסף יהיה זמין רק בסוף השנה הבא. רק אז. עד אז, אין מקור לכבישים, רכבות, מיטות, כיתות וכו׳. לא מזה, בכל אופן.

אגב, הדבר היחידי שהם אמרו במסיבת העיתונאים לגבי תקציב הביטחון, אחד הסעיפים הגדולים ביותר בספר התקציב של ממשלת ישראל שממנו אשכרה אפשר להביא כסף אם מקצצים בו, היה עמום למדי:

גנץ: "בטחון מדינת ישראל צריך מערכת בטחון שדורשת מעצמה התייעלות ללא הפסקה אבל מבטיחה את בטחון מדינת ישראל כי זה פוליסת ביטוח פעילה אני קורא לזה"

אה? זה אומר קיצוץ בביטחון? זה אומר תוספות אינסופיות לביטחון? מה זה אומר בעצם? אם למישהו יש מחשבות שגנץ יעשה שינוי ממש בסדרי העדיפויות, ייתן לתקציבים חברתיים על חשבון הביטחון, נדמה לי שכדאי לחשוב על זה שוב.

דרך אגב, למרות העמימות הכללית, במצע של כחול לבן כן מסתתרים כמה כיסים של תכניות יותר מפורטות ובהירות. למשל, המפלגה מציעה להעלות את גיל הפרישה לנשים ל-64, ולפצות במקביל נשים שלא מצליחות להשתלב בגיל העבודה בגילאים האלה.

ריבוי הפרטים בתכניות מסוימות דווקא, כמו במקרה של גיל הפרישה, מרגיש כאילו יד מקצועית יותר עברה על החלקים האלה במצע, ולא הפוליטקאים או יועצי הבחירות שלהם. בבחירות קודמות, פקידי ממשלה בכירים היו בקשר עם המועמדים השונים ולעיתים אף הצליחו להכניס סעיפים מסוימים לתוך המצעים. אני לא יודע אם זה קרה במקרה הזה של כחול לבן, אבל זה נראה כמו חלק מאותה תופעה כללית. ובכל מקרה, גם אם זה לא קרה, תהיו בטוחים שפקידי אגף התקציבים יהיו שם אחרי הבחירות, מסביב לחדרי דיוני המשא ומתן הקוליאציוני להרכבת הממשלה, בשביל להכניס כל מיני רפורמות כלכליות שהם מעוניינים בהן ישר לתוך קווי היסוד של הממשלה החדשה שתקום. כי כשם שההסכמים הקואליציוניים הם הדלת האחורית של הפוליטיקאים לשים ידם על כסף, כך הם גם הדלת האחורית של הפקידים לקדם רפורמות שהם חושקים בהן.

אז בשורה התחתונה, האם התכנית של כחול לבן היא ימין כלכלי? אולי שמאל כלכלי? לי זה בעיקר מרגיש כמו עוד טור של יאיר לפיד. משהו קולח שאמור לעשות לכם הרגשה טובה בסופו. בפועל, כשלפיד התיישב על כיסא שר האוצר ב-2013 פקידי אגף התקציבים הצליחו לשכנע אותו שהגירעון יצא משליטה, שמוכרחים להעלות המון מסים ולקצץ בהמון דברים. והוא אולי נאבק בהם קצת, אבל ציית גם ציית. דברים שרואים מכאן לא רואים משם, יעני.

רק בחלק השני של הקדנציה הקצרה שלו כשר אוצר הוא שינה כיוון, הוריד חלק מהמסים שהעלה, והתחיל לשלוף תכניות מהמותן - כמו מע״מ 0 על דירות - ולהילחם בפקידים שלו.

לחלק השני של "הכל מטומטם" - ספיישל הבחירות של חיות כיס