צליל: היי, אתם על חיות כיס, אני צליל אברהם והפרק שלפניכם לא מתאים לילדים.

בשבועיים האחרונים דיברתי עם שלושה אנשים שמסתובבים עם משהו כבד על הלב.

שמואל לדרמן: "המלחמה בתימן נשארה עד לא מזמן מלחמה נשכחת. פשוט שתיקה".

יואל גוז'נסקי: "בעצם מאז מלחמת העולם השנייה אנחנו עדים לאסון ההומניטרי הכבד ביותר. הוא לא רחוק מאיתנו אבל אנחנו כמעט ולא מתעניינים בו וכמעט ולא מסתכלים עליו".

ענבל נסים-לובטון: "תימן לא כל כך מעניינת. אין לה נפט, היא לא כל-כך חשובה מבחינה פוליטית, בסופו של יום לא מתעניינים בה כי אין לה מה לתת לעולם. זו המלחמה הנשכחת".

האנשים האלה - תיכף נציג בנפרד כל אחד מהם - חוקרים את תימן. הם קמים כל בוקר, מתלבשים, נוסעים לעבודה, כמו כולנו. אבל הם יודעים את מה שרובנו לא יודעים או חצי יודעים או לא זוכרים. שבתימן מתחולל כרגע המשבר ההומניטרי הגדול במאה ה-21. אולי הגדול מאז מלחמת העולם השניה. מלחמה שנהרגו בה עד היום כמאה אלף בני אדם, רובם בתימן; 85 אלף ילדים גוועו ברעב. 50 אלף נפצעו; שלושה מיליון איבדו את ביתם. 14 וחצי מיליון מאזרחי תימן מוגדרים על ידי האו"ם On the brink of famine: עומדים לגווע ברעב. ייתכן מאוד שזה, כרגע, המקום הכי אומלל על כדור הארץ.
בסרטון שהפיץ הצלב האדום בשבוע שעבר רואים אםד בשם חמוד אל-מוחאדי, עומד מחוץ לאוהל לבן במדבר.

"אין לנו מחסה", הוא אומר, "אין לנו כלום, הילדים שלנו חולים". בהתחלה של הסרטון רואים גבר ושלושה ילדים חולקים פיתה אחת. אישה ממלאת סיר בעלים, ומבשלת אותם על מדורה בתוך האוהל. זה נמשך ונמשך. רופאה מספרת בחוסר אונים על תינוקות וילדים קטנים נמקים מרעב. צלעות בולטות כשלדים, בטן נפוחה.

בכתבה ברויטרס רואים אם מספרת למשלחת של האו"ם על הילד שלה. "הדיאגנוזה לא ברורה", היא מסבירה לגברים הנכבדים שמבקרים שם, "הם חושבים שזו תת תזונה". ואז המצלמה זזה ורואים ילד בן ארבע או חמש שנראה פשוט כמו שלד. הוא לובש רק תחתונים, הלסת שלו חדה והבטן נפוחה. המצלמה חוזרת אל האמא, והיא אומרת "אבל עכשיו הוא בסדר". "הוא בסדר?", אומר אחד מחברי המשלחת ולא מצליח שלא להשמיע בת צחוק.

המראות מוכרים לנו מפעם. לפני הרבה שנים הם הגיעו מסומליה, מביאפרה, קמבודיה ואתיופיה. גם המספרים: כל עשר דקות מת ילד בתימן. ובכל הדו"חות של האו"ם, בדיווחים של ארגוני הסיוע ושל הבנק העולמי, ובכתבות שיוצאות מדי פעם מתימן, מופיע הנתון הבא:

בתימן לא חסר אוכל.
חסר כסף.

"יש מזון, בצנעא יש אוכל בחנויות".

צליל: זה שמואל לדרמן. הוא היסטוריון ומומחה לג'נוסייד; הוא חבר הפורום לחשיבה אזורית, מרצה באוניברסיטת חיפה ובאוניברסיטה הפתוחה. הפרט הזה לא הרפה ממני מאז שקראתי אותו. הייתי חייבת להבין איך זה קרה.

אז השבוע בחיות כיס אני מזמינה אתכם להצטרף למסע שלי בעקבות הרעב הכלכלי בתימן. זה סיפור על ציביליזציה עתיקה שהיתה למדינה משוסעת בסכסוך עקוב מדם, ששתי מעצמות אדירות מנהלות על אדמתה מלחמה שעולה מיליארדים, ושבה הכל מותר. וזה גם סיפור על כמה שביר הדבר הזה, "הכלכלה", ואיך פגיעה בעקרונות שעליהם עומדים מוסדות כלכליים שנראים לנו מופשטים לגמרי, לא ממש קשורים לחיינו, יכולה לגרום לאנשים תוך כמה חודשים, לגווע ברעב.

כדי להבין איך הגענו למצב הזה הזמנתי לאולפן של חיות כיס את ערן סיקורל, עורך חדשות החוץ של כאן רשת ב' ומגיש הפודקאסט ותכנית הרדיו "השעה הבינלאומית", זה כל יום ב-14:00. שלום ערן.

ערן: שלום צליל.

צליל: הסיפור של תימן הוא סיפור על אדמה כמעט שכוחת אל. מקום עני ונידח, שכל מי שמכיר אותו מכנה אותו החצר האחורית.

ערן: נכון, זו החצר האחורית של ערב הסעודית, החצר האחורית של המזרח התיכון, החצר האחורית של העולם.

צליל: וכדי להבין מה קרה לתימן צריך לחזור כמה עשרות שנים אחורה, לא המון שנים.

ערן: נכון. נראה שתימן היתה קיימת תמיד. אבל היא נוסדה ב-1990. עד שנת תשעים היו בעצם שתי מדינות. נקרא להן צפון תימן ודרום תימן.

צליל: לא קראו להן ככה?

ערן: הרפובליקה העממית של תימן והרפובליקה הערבית של תימן.

צליל: הרפובליקה העממית של תימן זה נשמע כמו מדינה קומוניסטית.

ערן: לא כמו אלא בדיוק. ערן: דרום תימן היתה אולי המעוז החשוב ביותר של ברית המועצות במזרח התיכון עד התמוטטות הגוש הקומוניסטי. כשברית המועצות קרסה, קרסו גם מדינות מזרח אירופה ואיתם גם תימן הקומוניסטית והנה יש לנו מדינה תימנית אחת.

צליל: זה לא החזיק הרבה זמן.

ערן: לא. סיכויי ההצלחה היו מלכתחילה נמוכים מאוד.

"גם אם היית מגיעה לכאן לפני הרבה שנים והיית שואלת אותי על המצב של תימן הייתי אומרת הוא לא ממש טוב".

צליל: זאת ענבל נסים-לובטון, היא חוקרת תימן ומלמדת באוניברסיטה הפתוחה.

ענבל: "אמרתי שאני רוצה משהו יותר מעניין מסעודיה. ובסוף הגעתי לצ'ופצ'יק, למדינה הכי מסכנה, שיש בה רעב גדול, ואין לה יכולות כלכליות, ויש בה גם סונים וגם שיעים ואמרתי הנה יופי. בתוך זירה אחת התקבצו להן כל כך הרבה בעיות. זה העניין שלי".

ערן: בתימן המאוחדת חיים 28 מיליון בני אדם. היא מדינה מדברית, הררית ויבשה. רק 30% מהתושבים שלה חיים בערים, ועדיין יש לה מעט מאוד חקלאות, שלא מספיקה כדי לספק מזון לכל התושבים שלה, והיא הולכת ומתדלדלת, והחקלאים נוטשים את האדמות.

ענבל: "זו לא רק ליבה עירונית מודרנית אלא גם שוליים עירוניים שגלשו למרחבים כפריים בגלל הגירה מהצפון למרכז ולדרום. גם האוכלוסיה העירונית היא ענייה וחיה ברובעי עוני ופחונים".

צליל: כבר לפני המלחמה, ב-2015, התמ"ג לנפש בתימן היה פחות מ-2000 דולר. זה נתון של מדינות נחשלות מאוד. בישראל לשם השוואה, זה כ-40 אלף דולר. היום הוא עומד על פחות מ-500 דולר, שזה נתון של מדינות במשבר כל כך חריף שהן כמעט ולא מתקיימות כמדינה. תוחלת החיים הממוצעת היא 60, ממוצע הילדים לאישה בתימן הוא כמעט 4 וחצי. העוני האבסולוטי, אנשים שחיים מפחות מ-3 דולר ליום, עמד על 32%. שמונה מיליון תימנים, כמעט רבע מהם, קיבלו קצבאות מהמדינה - שהפסיקה לתת אותן ב-2014.

גם גדול המזון המועט בתימן הוא פחות ממה שניתן היה לייצר. כלומר - המדינה מייבאת את רוב המזון שלה, אבל גם את הפוטנציאל הקטן שכן יש לה לייצר לעצמה מזון היא לא מממשת, כיוון שהיא משתמשת במים כדי לגדל גת. 15% מהגידולים בתימן הם גידולי גת, שצורכים הרבה מאוד מים. הם באים על חשבון מזון ומחמירים את חוסר הבטחון התזונתי.

ענבל נסים-לובטון: "זאת מדינה קצת מסטולית. בגלל כל המצוקות והקשיים החברתיים והכלכליים והמצב הפוליטי, וחלוקת המשאבים הלא צודקת, זה הפך להיות מפלט עבור אנשים.וחלק מההוויי של הגברים זה לשבת בדיוואנים, קומונות, ללעוס גת ולבכות על גורלם המר".

ערן: ולחלקת האדמה הענייה והנשכחת הזו ויש מקור חיים אחד: מיצרי באב אל מנדב. המיצרים שמובילים לים סוף. והמיצרים האלה הם גם מקור הצרות שלה.

"היא חולשת על מיצרי באב אל מנדב, דרכם עוברים כ-15 מיליון חביות נפט ביום, לא פחות".

צליל: זה ד"ר יואל גוז'נסקי מהמכון למחקרי בטחון לאומי.

יואל גוז'נסקי: "בעצם חולשת על המעבר המערבי למיצרים, השולט בתימן, שולט במידה רבה גם במיצרים ובתנועת הנפט צפונה, בעיקר לכיוון אירופה".

ערן: השליטה על ים סוף היא בעצם הנכס האסטרטגי הכי הכי חשוב של מדינה אחרת. של המעצמה הגדולה מצפון, סעודיה.

צליל: כלומר, אם, היפותטית, תימן הקטנה והחלשה היתה יכולה לסגור לסעודיה החזקה והגדולה את המיצרים - אין לסעודיה ייצוא נפט, אין לה כסף, ואין לה כח פוליטי.

ערן: נכון. ולכן סעודיה הבטיחה שתימן תהיה חלשה ולא באמת תשלוט על המיצרים.

צליל: אוקיי אז יש לנו פינה נידחת בחצי האי ערב, שכל מה שיש לה זה גישה לים. מה עוד יש בתימן?

ערן: האוכלוסיה בתימן מאוד שסועה ומסוכסכת. יש בה המון שבטים ששונאים אחד את השני. לא ניכנס לכל הדקויות, זה יהיה כמו להסביר את החברה הישראלית למישהו שלא מכיר, אבל בגדול יש שם שלושים וחמישה אחוז שיעים - שאותם לכאורה מייצג פלג שנקרא חוטים, ושישים וחמישה אחוז סונים. החותים מרוכזים בעיקר בצפון תימן, והסונים בדרום.

צליל: זה נשמע כמו מתכון למלחמת אזרחים.

ערן: לא רק מלחמת אזרחים, גם מלחמה אזורית. במשך הרבה שנים היתה מתיחות גדולה בין החוטים לסונים החזיקו בשלטון והחוטים כעסו. עד שיום אחד הושלך הגפרור.

בהתחלה האביב הערבי בתימן נראה כמו בהרבה מקומות אחרים. כמו מחאת האוהלים ברוטשילד אפילו. אבל לאט לאט התחלנו להבין שמשהו אחר, אלים הרבה יותר קורה כאן. החוטים, השיעים בסיפור הזה, שתמיד היו אוכלוסיה מקופחת לא היו מוכנים להשלים יותר עם המצב הזה.

צליל: לא שהיתה בתימן אוכלוסיה לא מקופחת.

ערן: כן זה נכון. בכל מקרה בעוד שהמחאות המקוריות עוסקות בשחרור וליברליזציה של תימן, החוטים תפסו טרמפ על הבלגן. הם פתחו במערכה משלהם במטרה להשתלט על השלטון.

צליל: ודי מהר הם הצליחו.

ערן. כן. בשנת 2015 החוטים כבשו את צנעה ועלו על הפרלמנט של תימן. הממשל הסוני שקיים מאז איחוד המדינה בשנת 1990, מאבד את עיר הבירה. הנשיא המיתולוגי של תימן, עלי עבדולה סאלח נמלט עם ממשלתו לעיר הנמל הדרומית עאדן, משם הוא שולט על החלקים שהחוטים לא הצליחו לכבוש.

צליל: אז בוא נסכם שנייה: יש לנו מלחמת אזרחים בין הממשלה החוקית, שהיא סונית, לבין המורדים, שהם חוטים, שיעים. החוטים מצליחים להשתלט על חלקים גדולים וגם על הבירה, וכל הזמן הזה זו עדיין מלחמת אזרחים פנימית. תימנית.

ערן: כן. עד שיום אחד היא הפסיקה להיות כזו, והמעצמות התחילו לשלוח אליה ידיים.

צליל: מה קרה פתאום?

ערן: בעצם לכל אחד מהצדדים האלה יש גב של אחת מהמעצמות הגדולות של המזרח התיכון: הממשלה החוקית, הגולה, היא בת חסותה של סעודיה. והחותים נתכים על ידי איראן, שמזרימה להם נשק.

צליל: אוקיי. ולמה ששתי המעצמות הענקיות האלה שמעורבות כל אחת בשלל מלחמות ובלגנים מסביב לעולם יתעניינו בעצם בתימן? מה אכפת להן?

ערן: מבחינת הסעודים זה נראה ככה: המעצמה היריבה, איראן, שולחת זרועות בכל המזרח התיכון. בלבנון, דרך החיזבאללה, בסוריה, שהיתה אז בשיא המלחמה שם. עכשיו היא עלולה לתפוס את סעודיה במקום חשוב מאוד ולהשתלט על מיצרי באב אל מנדב, שזו כמו שאמרנו נקודה סופר אסטרטגית.

צליל: בקיצור מבחינת הסעודים אין מצב שזה קורה.

ערן: נכון. סעודיה מקימה קואליציה בינלאומית נגד איראן. בקואליציה כל המדינות הערביות המתפקדות שנותרו במזרח התיכון: מצרים, איחוד האמיריויות, סודן. והן מקבלות עזרה מבעלת ברית חשובה במיוחד: ארצות הברית. והיא עושה עוד דבר שהאמריקנים מאוד אוהבים. קונה נשק. המון המון נשק מאמריקה, צרפת ובריטניה.

צליל: עם הנשק הזה הסעודים יוצאים להילחם בחוטים ולהחזיר לתימן את השלטון המקורי שהיה סוג של בן חסות שלהם. והם חושבים שלנצח את החוטים תהיה מלחמונת. עניין של כמה שבועות.

ערן:עברו מאז שלוש וחצי שנים.

יואל: "הם ממש הסתבכו שם. יש כאלה שמתארים את זה כוייטנאם הסעודית".

צליל: זה שוב ד"ר יואל גוז'נסקי

יואל גוז'נסקי: "ההערכה היא, שמתחילת המלחמה הקואליציה הערבית בראשות הסעודים מוציאה כ-5 מיליארד דולר בחודש, אלו הוצאות המלחמה של הקואליציה. הסכום הוא אסטרונומי. היינו רוצים בעזרתו - מאז תחילת המלחמה מדובר ב-200 מיליארד דולר. יכולנו בכסף הזה לשכן את כל העקורים התימנים, לדאוג לכולם לקורת גג, למזון, למים נקיים".

ערן: אבל הסעודים לא רוצים לשכן את העקורים ולדאוג למים נקיים. האסטרטגיה שלהם היא להכנס בכל הכח.

ענבל נסים-לובטון: "כשסעודיה מפציצה אותם היא מפציצה גם מאגרי מזון, וגם בתי חולים וגם בתי ספר וגם מבני ממשל. הכל מותר. הכל עובד. 20:34 לסעודיה היה עד השבועות האחרונים קארט בלאנש לתקיפות שלה".

ערן: החוטים לא נשארים חייבים. הם מקבלים מאיראן נשק ויורים סקאדים איראניים על דרום סעודיה. ועכשיו אנחנו כבר בתוך מלחמת מעצמות של ממש, שכולה על הראש ועל האדמה של התימנים המסכנים.

צליל: לתימנים אין לאן לברוח.

יואל גוז'נסקי: "ההרס שהסעודים והחותים, שניהם אחראים - ההרס הוא פשוט נוראי. הוא שובר כל שיא. מהאזורים שבהם מתנהלים הקרבות אפשר לברוח רק לאזור אריתריאה, לסומליה, לג'יבוטי ובשביל זה צריך סירות. לא כל אחד יכול באמת להשיג סירה ולברוח. יש בעיקר עקורים, לכן מספר העקורים הוא גדול מאוד. אנשים שברחו מביתם ומקווים יום אחד לשוב אליו".

צליל: כל מה שאנחנו מתארים פה קרה כבר לפני שלוש שנים. אבל מאז המלחמה נמשכת, כמעט בלי הישגים לאף צד ובלי הכרעה, רק עוד ועוד הרס.

יואל גוז'נסקי: "הקרב הספציפי שניטש בחודשים האחרונים הוא על עיר נמל אסטרטגי בשם חודדה שנמצאת לחוף הים האדום. חשיבותה רבה לשני הצדדים. ויש שם סוג של תיקו מדמם. אף אחד מהצדדים לא מצליח... החותים שולטים בעיר, הסעודים והאמיראתים לא מצליחים כבר כמה שנים לכבוש אותה מידיהם. ההתקדמות ב-3 שנים האחרונות היתה מאוד מועטה".

צליל: אז רגע לפני שאנחנו עוברים לסיפור הכלכלי, אני רוצה לסכם רגע איך נראית תימן עכשיו ממעוף הציפור: בתוך המלבן הזה שהוא תימן יש בעצם שני חלקים. אחד הוא החלק הצפון מערבי, שהוא החלק המאוכלס של תימן. החלק הזה נמצא בשליטת המורדים, החוטים, ונמצאת בו הבירה צנעא. הם שולטים בחוף הצפון המערבי של תימן.

ערן: השאר בשליטת הממשלה החוקית, זו שמוכרת על ידי האו"ם, והיא נמלטה לעיר הדרומית עאדן. הם שולטים בחוף הדרומי, וברוב החוף המערבי, מלבד חתיכה קטנה שהחותים הצליחו לכבוש. עוד מזרחה משם, במדבר התימני ההררי שמשתרע עד הגבול עם עומאן, יש שטחים שנגסו בהם אל קאעידה ודאעש - אבל לא ניכנס לזה כרגע.

צליל: המצב הזה, של המלחמה, נמשך כבר שלוש שנים. הוא איום ונורא. הוא גרם כמו שיואל הסביר לפליטים, עקורים, היא גרמה להרס של תשתיות והביאה גם להתפרצות עצומה של כולרה, שגבתה אלפי קורבנות. וזה נורא. אבל כל הזמן הזה המלחמה עדיין לא גרמה לא לרעב. וזה היה ככה הרבה זמן - עד אמצע 2016. אבל אז קרה משהו. והדבר הזה הוא המלחמה הכלכלית. ועכשיו נדבר על איך בדיוק היא קרתה.

שמואל לדרמן: "בשורה התחתונה כן - להרעיב את תימן עד שהם ייכנעו, או במלים של בכיר סעודי שצוטט בדו"חות - כשאנחנו נשלוט בהם אנחנו נאכיל אותם".

*

צליל: אנשים שנמצאים עכשיו בתימן לא הסכימו לדבר איתנו, כי אנחנו מישראל, אבל זה מה שאנחנו יודעים על איך נראים חיי היומיום בתימן עכשיו. ההרס בערים הגדולות הוא עצום, אפשר לראות ביוטיוב את צנעא כתושה לאבק. גם מחנות הפליטים - אוהלים עלובים עשויים מיריעות בד שמתוחות בין אבנים - מופצצים, ולתושבים אין לאן לברוח. מעבר למיצרים נמצאת סומליה, שהיא בעצמה אחת המדינות האומללות ביותר בעולם. לכן המונים חיים באוהלים ובמחנות פליטים. אין בתימן כבר שגרת חיים של ללכת לעבודה ולחזור הביתה. יש מלחמה, מי שלא עסוק בלהילחם או לברוח, עוסק בלשרוד. בכתבה בערוץ היוטיוב unreported news רואים רופא מבקר בכפר קטן ועני באזור העיר הנצורה אל-חודידה. "כמעט 70% מהילדים פה סובלים מתת תזונה", הוא אומר, "זה המצב הכי קשה של תת תזונה שראיתי". הוא מודד את היקף הזרוע של פעוט ואומר, "פחות מ-11 סנטימטר. זה מצב של תת תזונה קריטית". הרופאים נותנים לילדים זריקות ויטמינים ועיסת בוטנים. אם יש להם תיאבון, זה סימן טוב. אחד הדברים שבולטים בסרטונים האלה הם העיכוב ההתפתחותי שגורמת תת תזונה. ילדים בני שמונה נראים כמו בני חמש; תינוק בן שנה עם תת תזונה חריפה שוקל שלושה קילו.

ענבל נסים-לובטון: "באזורים שחשופים יותר למלחמה התזוזה היא יותר גדולה וההרס ניכר ברחובות, באזורים יותר שקטים אלה חיים דלים ובסיסיים שהעיסוק בהם הוא בקיום הבסיסי מהיום להיום, מעכשיו לארוחה הבאה, להשיג קמח כדי להכין על הסאג' את הפיתות, מים נקיים, כי מאגרי המים מזוהמים, ממש ככה".

צליל: המפתח להבנת ההתפרקות של הכלכלה התימנית הוא בנתון אחד חשוב שצריך לזכור: 90 אחוז ייבוא. בשגרה, תימן לא מגדלת את המזון שלה בעצמה. היא תלויה לחלוטין בייבוא.

כדי לייבא, בכל מקום בעולם, לא מספיק להרים טלפון ולהזמין מחו"ל שישלחו לך משהו. כדי שתהיה מסוגל לייבא יש דבר שאתה צריך לדאוג שיהיה לך כל הזמן, ושיהיה לך מספיק ממנו: דולרים. ובכלל מטבע חוץ. זה לא משנה אם אלה יבואנים פרטיים או המדינה - גם היבואן צריך שיהיה לו איך להמיר את המטבע המקומי בדולרים כדי שהוא יוכל לייבא מחו"ל.

ערן: ולכן אתה מייצא.

צליל: במצב רגיל כן. זאת אומרת, במצב נורמלי, מדינה מייצאת דברים ומקבלת תמורתם מט"ח; היא משתמשת במט"ח הזה כדי לייבא. והיא צריכה תמיד לדאוג שיהיו לה מספיק דולרים, כי אם לא יהיו לה, היבואנים לא יוכלו לייבא. זה נקרא מאזן התשלומים.

אם המדינה מוציאה יותר מט"ח ממה שהיא מכניסה, מאזן התשלומים שלה שלילי, ומטבע החוץ שלה עלול להיגמר. זה היה למשל המצב של ישראל בבמשך הרבה שנים, אבל היום אנחנו מייצאים יותר, ויש לנו מאזן תשלומים חיובי. אגב, בנק ישראל גם מחזיק רזרבות של דולרים, יש לו יותר ממאה מיליארד דולר למקרה חירום.

ערן: כיפאק לנו. ומה עם תימן?

צליל: תימן בבעיה. היא בבעיה גם בשגרה. כי היא מייבאת יותר ממה שהיא מייצאת. אם מדינה מייבאת יותר ממה שהיא מייצאת, זה אומר שהיא מוציאה יותר דולרים ממה שהיא מכניסה, והם עלולים להיגמר.

ערן: אז מה עושים?

צליל: יש את השיטה האהובה והידועה בכל העולם, לבקש מהאמריקאים. ויש עוד דברים שאפשר לעשות, למשל - למכור אגרות חוב, לקחת הלוואות, ולפעמים גם לקבל סיוע בינלאומי. אבל כל זה נחמד עד שמתחילה מלחמה.

"המלחמה פוגעת ביתרות המט"ח של המדינה"

צליל: זה ד"ר ניצן פלדמן, הוא כלכלן פוליטי ומלמד באוניברסיטת חיפה. ניצן מסביר שכשמתחילה מלחמה הדבר הראשון שקורה לכלכלה הוא שהייצוא פוחת.

ניצן פלדמן: "אחד הדברים שאנחנו רואים בצורה הישירה ביותר הוא פגיעה בסחר של המדינה. אין בה ייצוא ואין בה ייבוא כשבדרך כלל הפגיעה בייצוא גבוהה מהפגיעה בייבוא".

צליל: כשיש מלחמה המדינה מייצרת פחות, או שהיא עוברת לייצר לעצמה נשק ומזון, ולפעמים הגבולות שלה נעשים מסוכנים.

ערן: וזה בדיוק מה שקרה בתימן. כשהתחילה המלחמה הייצוא שלה, שכולל בעיקר נפט, גז ופירות, ירד ב-90%. כלומר, נכנסו אליה עוד פחות דולרים מקודם, ויתרת המט"ח שלה התחילה לרדת.

צליל: כן. ויש עוד דבר מסוכן שקורה לכלכלה בזמן מלחמה: ערך המטבע יורד.

ניצן פלדמן: "מלחמה פוגעת בערך המטבע, הסוחרים מנסים לברוח מהמדינה, אנחנו רואים בריחה של הון. אנחנו רואים גם במדינות משוכללות ומפותחות מתימן בריחה של הון. בריחה של הון שוחקת את המטבע המקומי ופוגעת גם ביתרות המט"ח".

צליל: תוך שנה מתחילת המלחמה הריאל התימני ירד, מ-200 ריאל לדולר לערך של 250 ריאל לדולר. כל זה קורה בזמן שלממשלה יש הרבה מאוד הוצאות על נשק ומשכורות לחיילים. זה הרבה מאוד לחץ. וכל הלחץ הזה מופעל על הראש של בן אדם אחד, שהתפקיד שלו זה לדאוג שהכל יישאר במקום: נגיד הבנק המרכזי.

ערן: איך הבנק המרכזי של תימן התמודד עם זה?

צליל: הבנק המרכזי של תימן איתר מיד את הסכנה. הוא הבין שהדבר הדחוף ביותר הוא לדאוג שישארו דולרים, ושהדולרים האלה יהיו זמינים קודם כל לחברות שמייבאות מזון. אתה זוכר את הרזרבה של מאה מיליארד דולר שיש לבנק ישראל ליום סגריר? אז גם לבנק המרכזי של תימן היו רזרבות, היו לו כחמישה מיליארד דולר. הוא דאג שהם יגיעו קודם כל ליבואני המזון.

ערן: כדי שהם יוכלו להחליף ריאלים לדולרים, לקנות מזון ולמכור אותו.

צליל: בדיוק. הבנק המרכזי גם קבע שער של 250 ריאל תימני לדולר וזהו, כדי לשמור על ערך המטבע.

ערן: מה זאת אומרת? למי זה טוב בדיוק?

צליל: זה טוב ליבואני המזון. כי אם ערך המטבע עולה ועולה הם צריכים לגייס יותר ויותר ריאלים תמורת כל דולר. וזה טוב גם לאזרחים, כי אם המזון מתייקר עבור היבואנים הוא מתייקר גם עבורם. אבל אם למרות שהערך של הריאל בעולם, בשוק החופשי, מאוד יורד, הבנקים עדיין מסכימים להחליף להם דולרים בערך קבוע של 250 ריאל הם משאירים את הראש מעל למים איכשהו.

ערן: אוקיי, אבל אנחנו יודעים שהכלכלה התימנית כן ניזוקה מהמלחמה בתקופה הזו.

צליל: נכון. הדולרים הלכו ואזלו, ההכנסות של הממשלה ירדו מאוד, ההוצאות גדלו. אבל גם אז זה עדיין לא היה רעב המוני. השינוי הדרמטי קרה ב-18 בספטמבר 2016. יצא לך לשמוע במקרה את הפרק שלנו על הריבית?

ערן: ברור, אני מאזין לכל הפרקים שלכם ויש לי תמונה שלכם על הדסקטופ של המחשב.

צליל: מעולה. אז בפרק הזה הסברנו שהתפקיד של הבנק המרכזי הוא להלוות כסף לכל הבנקים האחרים, זוכר?

ערן: נכון. בנק ישראל דואג שללאומי ולפועלים ולכל החברים שלהם יהיו מספיק שקלים ושאנחנו נוכל למשוך אותם משם.

צליל: בדיוק. אבל מה קורה אם יש הפיכה? מה אם אתה נגיד בנק ישראל

ערן: באמת שמעתי שהתפקיד לא מאוייש כרגע

צליל: ויש הפיכה שלטונית, וחלק מהסניפים של חלק מהבנקים שתחת אחריותך, הם בעצם עכשיו נמצאים בטריטוריה שנשלטת על ידי הממשלה החדשה שתפסה את השלטון בכוח? מה אתה עושה?

ערן: זאת שאלה מעניינת. כי מצד אחד, אם אני אעביר להם כסף אני בעצם מממן את הטרור, לא? הם מקבלים נשק מאיראן ונלחמים בממשלה שמינתה אותי לתפקיד. ומצד שני, אם התפקיד שלי הוא לדאוג ליציבות של הכלכלה, ליתרות המט"ח ולייבוא המזון, הדבר הנכון הוא להמשיך להעביר להם כסף.

צליל: זה גם מה שחשב הנגיד של הבנק המרכזי התימני. הוא שמר על הנייטרליות של הבנק ודאג שיהיה כסף לכל הבנקים שבשטח תימן - זו שבשליטת המורדים וזו שבשליטת הממשלה החוקית. אבל ראש הממשלה לא קיבל את זה. הוא טען שבעצם זה שהבנק מעביר כסף לבנקים שנמצאים בטריטוריה של המורדים הוא בעצם תומך בהם, לוקח צד פוליטי. נשיא תימן, האדי, פיטר את הנגיד ואת כל הדירקטוריון של הבנק, מינה את אנשיו במקומם, והעביר אותם מצנעא, שבשליטת המורדים, לעאדן שעדיין בשליטתו.

ערן: כלומר, הוא השתלט על הבנק המרכזי.

צליל. כן. הבנק המרכזי של תימן הפך להיות בעצם הבנק של הממשלה. וככה התחילה הקטסטרופה.

בסתיו 2016 הממשלה של האדי עושה כמה צעדים כדי להרעיב את תימן.

הדבר הראשון  - היא מפסיקה לשלם משכורות לעובדי המדינה שנמצאים, רובם, באזור הבירה, צנעא.  

הדבר השני - היא מורה לבנק המרכזי להפסיק להזרים כסף לכל הבנקים שבשליטת המורדים. אלה האזורים הכי מאוכלסים של תימן, ומעכשיו לא מגיע אליהם כסף. לא ריאלים, לא דולרים. המשמעות המיידית של זה -

ערן: לייבואני המזון אין גישה לדולרים.

צליל: נכון. כבר בדצמבר 2016 יבואן החיטה השני בגודלו בתימן הודיע שהוא לא מצליח לקנות מספיק דולרים וייאלץ להפסיק לייבא מזון.

והדבר האחרון שהממשלה עושה: היא מורה לבנק המרכזי להדפיס כסף.

ניצן פלדמן: "במדינות שבהן הבנק המרכזי לא עצמאי הממשלה מנפיקה אג"חים, מוכרת אותן לבנק המרכזי והבנק המרכזי עבורן מדפיס כסף. זה בעצם תהליך ההדפסה".

ערן: בואי נתעכב על הנקודה הזאת שנייה. כולם יודעים שלהדפיס כסף זה רעיון גרוע מאוד. שכשמדינה מדפיסה כסף הוא מאבד מהערך שלו ושזו הופכת להיות קטסטרופה כלכלית. מה הרעיון בזה?

צליל: תחשוב איזה כיף זה.

ערן: מה, להדפיס כסף?

צליל: כן. תחשוב שהיית יכול להדפיס כסף.

ערן: לעצמי? סבבה, אני לא מדינה.

צליל: תחשוב שאתה מדינה במצב מלחמה. ההכנסות שלך ממסים הולכות ויורדות. החוב שלך גדל. ההוצאות שלך על נשק עולות. ואתה חייב לשלם משכורות. את האזרחים כבר הפקרת, אבל אתה חייב לשלם משכורות לחיילים.

ערן: בטח בתימן, שם חלק מהחיילים הם שכירי חרב מאפריקה. רגשות לאומיים לא יעזרו פה.

צליל: ואין לך כסף לשלם להם. אז אתה מדפיס כסף. זו בדיוק הסיבה שכל כך חשוב שבנק מרכזי יהיה עצמאי.

ערן: כלומר, ממשלת ישראל לא יכולה להגיד לבנק ישראל להדפיס כסף.

צליל: כן. כי אם הממשלה תוכל לבקש מהבנק להדפיס לה כסף מתי שהיא רוצה היא פשוט תתפתה לעשות את זה כל פעם שיהיה לה חסר. זה לא רעיון תאורטי, זה קרה פה בשנות ה-70 וה-80. לכן אחד העקרונות הכי חשובים בכלכלה הישראלית היום, ובכלל - הוא עצמאות הבנק המרכזי. שר האוצר וראש הממשלה לא יכולים להגיד לנגיד מה לעשות. אבל הבנק המרכזי של תימן בשלב הזה כבר לא עצמאי. ולא רק שהוא לא עצמאי - הממשלה משתמשת בו כנשק.

ערן: כלומר, היא מדפיסה כסף, היא יודעת שזה יחסל את הערך שלו, היא יודעת שזה אומר שאנשים לא יוכלו לקנות מזון, והיא חושבת שאז הם ייכנעו.

צליל: בדיוק.

המלחמה הכלכלית עובדת בדיוק לפי התכנית. שיעור העוני האבסולטי בתימן, של אנשים שחיים מפחות מ-3 דולר ליום, מטפס מ-32 אחוז ב-2014 ל-82 אחוז ב-2017. התימנים מתחילים לקחת הלוואות כדי לשרוד עד שהמלחמה תסתיים; 80 אחוז מהם לקחו הלוואות ויותר מ-50% לקחו הלוואות כדי לקנות מזון, עד שהבנקים מפסיקים לתת אשראי באופן גורף. שער המטבע יורד בחדות, עד שדולר מוחלף בשוק השחור תמורת 350 ו-400 ריאל ואפילו יותר. מי שנשאר לו כסף מנסה להוציא אותו מהמדינה כדי לשמור על הערך שלו אבל גם האפשרות הזו נסגרת.

בהיעדר בנק מרכזי המערכת הבנקאית מפסיקה לתפקד. כרטיסי האשראי לא עובדים, ולציבור נותר אמון רק במזומן, אבל קשה מאוד להשיג מזומן באזורים שבשליטת המורדים, ויש הגבלת משיכה יומית, כי אחרת כולם ימשכו את כל הכסף שלהם והבנקים יקרסו. לפי דו"ח של סוכנות התיאום של האו"ם לעניינים הומניטריים, רבים מהתימנים הפסיקו לקנות מזון לחלוטין כי אין להם איך והם ניזונים מסיוע בלבד. בצפון המדינה יש כאלה שלא אכלו ירקות או בשר יותר משנה.

ככה נראית כלכלה שקרסה והיא לא קיימת יותר.

ערן: כשהקרבות מגיעים לעיר הנמל אל-חודידה, אחת משלוש ערי הנמל של תימן, המצב מחמיר עוד יותר.

צליל: יבואני המזון בתימן עדיין מייבאים מזון, אבל התהליך הזה ארוך ומסובך. ראשית, אין אשראי, אז הם צריכים לגייס קודם כל את כל הכסף למשלוח במזומן, וגם מזומן קשה להשיג. אחר כך צריך להמיר את הכסף לדולרים, וכיוון שהבנקים כבר לא עושים את זה עבורם, הם צריכים לעשות את זה בשוק השחור, שם השער גבוה מאוד. אחר כך צריך להעביר את הכסף מחוץ למדינה, וכיוון שהשירותים הבנקאיים קרסו גם את זה עושים דרך שירותים חיצוניים יקרים ומסוכנים, שגובים עמלות של 5 עד 10 אחוז. כשהמשלוח סוף סוף מגיע, הוא מתעכב בנמלים לבדיקה של האו"ם ולבדיקה של ערב הסעודית, שעוצרת אותו בין 48 שעות לחודש שלם.

שמואל לדרמן: "האוכ' נהיית מאוד ענייה ואין להם כסף לקנות את האוכל. אז המחירים עולים בגלל שלשנע את זה זה מאוד יקר, לקבל את זה שהמוצרים   מתקלקלים זה בדיקה של שבועות שסעודיה עושה, מסים לאותן קבוצות שהכל עובר דרכן, כל דבר כזה מייקר מאוד".

זה אומר שהאוכל נכנס, אבל כל התהליך הזה יקר אותו מאוד. בניתוח של דוח האו"ם על כלכלת תימן מראים איך מחירי החיטה עלו ב-70% מאז 2014, כולל ההתייקרות של כל אחד ואחד מהמרכיבים: הביטוח הוכפל. השילוח הימי הוכפל בגלל העיכובים. וכל זה קרה בשעה שכח הקנייה של התושבים קרס - עד אמצע 2017 הוא ירד ב-40 עד 60 אחוז. בעקבותיו, קרס גם המגזר הפרטי. זו סחרחורת שקשה מאוד לעצור. כל ירידה בערך המטבע מדרדרת עוד אנשים לרעב. באחת הכתבות שצפיתי בהן רואים גבר, נהג מונית שכבר לא מצליח להתפרנס בגלל עליית מחירי הדלק, לוקח את התינוק שלו שסובל מתת תזונה חריפה לבית חולים. אני נשרף מבפנים, הוא אומר.

שמואל לדרמן: "ההערכה של האו"ם שהשתנתה לא מזמן, ש-5-6-7 מיליון איש בסכנת מוות מרעב".

צליל: זה נכון, כשהתחלנו לעבוד על הפרק הזה ההערכה היתה 8 מיליון.

שמואל לדרמן: "פתאום האו"ם הקפיץ את ההערכה ל-14 מיליון. חלק מזה בגלל הלחימה אבל חלק כי ערך המטבע ירד".

צליל: וככה, שלב אחרי שלב, התימנים הגיעו למצב שבו יש מזון ויש רעב. כל מה שמחזיק את התימנים בחיים היום הוא סיוע הומניטרי.

שמואל לדרמן: "יש מצבים אחרים שזה רעב המוני שלא נכנס מזון אבל במיוחד היום בשוק כזה גלובלי בסופו של דבר מזון יכול להגיע. ותרופות וכאלה. אבל כשהמחירים הם בשמים ולאכולוסיה אין דרך בעצמה לייצר את המזון זה רעב המוני".

*

שמואל לדרמן: "האו"ם כל הזמן מזהיר מפני פמין שזה מוות המוני מרעב. האו"ם חוייב להגדרות מאוד מסוימות מתי אפשר להכריז על פמין. ואין לו מספיק נתונים מתימן עדי להכריז אז הוא כל פעם מזהיר עוד רגע אנחנו על פמין. עוד רגע. מוות המוני האמת מרעב של מאות אלפים ומיליונים יכול להתחיל מהיום למחר. אין מזון ואין מזון ואנשים מתים אבל ארגוני הסיוע מצליחים לעשות משהו, אבל אז אוכלוסיה שלמה שהוגדרה על סף מוות מרעב פשוט מתחילה למות מרעב במספרים הרבה יותר גדולים".

צליל: שלוש פעמים במהלך העבודה על הפרק הזה פשוט נגמרו לי המלים ולא יכולתי לדבר. פעם אחת היתה כשיואל גוז'נסקי אמר לי שהתימנים בורחים לסומליה. הפעם השניה היתה כששמואל לדרמן ציטט את הבכיר הסעודי שאמר שהתימנים יאכלו כשהסעודים ישלטו בהם. הפעם השלישית היתה כשענבל נסים לובטון סיפרה לי שלתימנים כבר לא נשאר כלום למכור. כלום. חוץ מהילדים שלהם.

ענבל נסים-לובטון: "תופעה מקובלת שהקצינה בעקבות המלחמה והגיעה למרכזים האורבניים מהפריפריה, תופעה של חיתון של קטינות. נישואי ילדות. משפחות מחתנות ילדות בגילאי 8-9 כמערך חילופין בתמורה לאוכל ומגורים. יש תהליך הגירה פנימית. משפחה ממוצעת היא משפחה של 5-6 ילדים. לפחות אחד חולה במשפחה הזאת. זה הפך להיות סחר של בני אדם. אחת מתופעות הלוואי זה ילדים שגוייסו בכפייה. זה לא רק שנותנים להם נשק אלא שלפעמים למשל בגלל אזורים ממוקשים מריצים אותם על שדות המוקשים כדי לנקות את השטחים האלה. מבטיחים למשפחות סיוע כלכלי כזה או אחר".

*

צליל: בסוף 2016, כשממשלת תימן השתלטה על הבנק המרכזי. התפרסמה תחזית של חטיבת המחקר תחזית של מה עלול לקרות עכשיו לתימן: רזרבות המט"ח ייגמרו, יהיה קושי לייבא וייגרם אי בטחון תזונתי. וזה בדיוק מה שקרה. אבל היה שם עוד משפט: בעקבות חוסר הבטחון התזונתי תוך שנה עד שנה וחצי, העריכו באקונומיסט, יהיה הסכם שלום. זה לא קרה.

ערן: ונראה שזה גם לא יקרה בקרוב. זה מאוד מאוד עצוב אבל עכשיו אני רוצה שנחזור שנייה אחורה. ונדבר רגע על למה אנחנו לא מדברים על תימן.

צליל: בבקשה.

ערן: אז ההסבר הראשון שעולה בהקשר הזה, מה שנשמע לנו הכי הגיוני, הוא שזה לא תופס כי זה עוד אייטם על סונים נגד שיעים.

צליל: מה שקוראים לו לפעמים בחוסר רגישות, "ערבים הורגים ערבים".

ערן: כן. זה פשוט לא סיפור מעניין. לא מעניין כמו סיפורים אחרים במזרח התיכון שהם יותר מובנים ומוכרים - ישראל, סוריה, איראן. ומתי הסיפור הזה נהיה מעניין? ממש בחודש האחרון, כשפתאום היה פרצוף שאפשר לדבר עליו. הפרצוף של העיתונאי הסעודי ג'מאל חשוקג'י.

צליל: כלומר רצח של עיתונאי אחד שווה יותר מפשעים נגד האנושות והרעבה של מיליונים.

ערן: נכון - עוד עדות לכך שהסי אן אן אפקט עדיין קיים, למרות שחשבנו שהוא נעלם.

צליל: מה זה הCNN אפקט?

ערן: כשהתקשורת העולמית מציפה נושא ופתאום מתחילים לדבר עליו וגם לעשות משהו בעניין. היום, זה כבר לא כל כך פשוט כשהשוק מוצף במידע ובערוצי חדשות ובכל זאת, משהו מתחיל לזוז. כשכריסטיאן אמנפור דיווחה מהשטח בבלקן אף אחד לא הצליח לעמוד מול התמונות. אחריהן ראינו התערבות של נאטו למשל. כך גם בכאוס ששורר בסומליה כבר אינסוף שנים, הדיווח והפרסום, גרר את ארצות הברית להתערבות איומה שאחר כך הובאה למשל בסרט בלק הוק דאון. שם זה נגמר רע מאוד.

צליל: זה מה ששמואל לדרמן אומר על העניין הזה.

שמואל לדרמן: "ההסברים שבד"כ תראי, CNN אמרו שזה פנים מכורות ולא סטטיסטיקה".

אלה הסברים. היה קשה ועכשיו הברוטאליות של הסעודים הפנתה את תשומת הלב. אני חושב שצריך לקרוא את זה אחרת.

ערן: וזה מביא אותנו לסיבה השנייה והיותר מורכבת לכך שלא מדברים על תימן. דיברנו בהתחלה על מלחמת אזרחים פנים תימנית. אחר כך על מלחמת סונים נגד שיעים. אבל זה לא מדויק. יש פה גם מלחמה בין שתי מעצמות. סעודיה ואיראן. והצד הזה בלחימה שאנחנו קוראים לו סעודים הוא בעצם קואליציה. ובקואליציה הזו חברות מצרים, איחוד האמירויות, בחריין ויש לה עוד תומכת אחת גדולה מבחוץ

צליל: תן לי לנחש.

טראמפ: it's america first to me, it's always about america first

ערן: זה דונלד טראמפ, בוידאו שצולם ממש לפני שבועיים. הוא מסביר כאן למה כל מה שמעניין אותו לגבי המלחמה הזו והברית עם סעודיה הוא הכלכלה האמריקאית ומחירי הנפט.

טראמפ: we're not gonna give up hundreds of billions of dollars and let russia and china have them

ערן: בשנה שעברה טראמפ חתם על עסקת נשק של 350 מיליארד דולר במשך 10 שנים שבמסגרתו סעודיה מקבלת טנקים, ספינות מלחמה, טילים, רדאר, תקשורת, סייבר. 110 מיליארד דולר עוברים מיד, השאר בשנים הבאות.

צליל: זה אומר שלארצות הברית אין שום אינטרס שהמלחמה הזו תסתיים.

ערן: הנחת היסוד שלי היא שלארצות הברית יש עוד אינטרסים מלבד כלכליים, אבל אם נזקק רק את הסיפור הכלכלי, אז כן, ארצות הברית מרוויחה בגדול. וכל זה כמובן מתיישב טוב מאוד עם התכניות של הנשיא טראמפ להגדיל את היצור, את מקומות התעסוקה.  

צליל: וזה גם מסביר את השתיקה התקשורתית לגבי תימן. כשבצד אחד ארצות הברית ובת בריתה סעודיה, ובצד השני איראן - לעיתונאים המערבים קשה אפילו להתחיל להבין ולהסביר מה קורה שם.

שמואל לדרמן: "יש הבדל בין מי מבצע את הפשעים ולרוח הסיקור. אנחנו רואים בפועל שעד הרצח של חשוקג'י מ-2015, כשיש הערכות שכל 10 דקות מת ילד בתימן, אנחנו רואים פשוט שתיקה. ולא פוקס ניוז אלא ניו-יורק טיימס, וושינגטון פוסט, msnbc. שתיקה. היינו מצפים במיוחד כי ארה"ב מעורבת שם ולאזרחים יש משהו לעשות עם זה שיהיו הרבה דיווחים. זה לא הפתיע אותי אבל זו לא תאוריית קונספירציה, חשוב להדגיש. יושבים בני"ט ומחליטים לא לדווח על תימן. זה חלק מהעניין המוסדי. תקשורת בכלל, תקשורת אמריקאית בפרט, הרבה מהדיווחים שלהם מתבססים על פנטגון, מח' המדינה, מכוני מקחר שרבים מהם מבוססים עלסעודי הואיחוד האמירויות.

עניין שני הוא שפסיכולוגית קשה לראות בכלל, קל מאוד לראות את הפשעים שהאויבים עושים ולראות בהם פשעים עצומים. קל לראות על תימן - זה מורכב מה שקורה שם. החותים הם מורדים פרו איראנים... זו הפוליטיקה של זה. החברה הטובים עושים את זה. בעלי הברית שלנו. בלי לחשוב על זה יותר מדי הדיווח נהיה אחר. האופי שלו ותשומת הלב.

ערן: אגב, בנסיון שלנו לדבר עם תימנים אחד מהם אמר לי בפירוש, נראה לך שאסכים לדבר עם ישראלים שהם שותפים הלכה למעשה לקואליציה הזאת? כך שגם אנחנו משתלבים בתיאוריות הקונספירציה הכלליות כתומכים של סעודיה.

צליל: בכל מקרה, אם לעיתונאים האמריקאים לא ברור מי נגד מי במלחמה הזאת - לתימנים ברור לגמרי. בסרטונים של ארגוני הסיוע אפשר לראות את הפגזים שכתוב עליהם made in the us.

שמואל לדרמן: "אחד מהפעילים בקונגרס האמריקאי נגד המלחמה, סנאטור כריס מרפי אמר את זה: על כל אזרח שמת בתימן יש חותמת אמריקאית. אנחנו לא יודעים על זה לרוב כי קשה להבין את זה מהדיווחים, התימנים יודעים את זה. הם יודעים איזה מטוסים מפציצים אותם איזה פצצות יורדות אליהם והם יודעים שארה"ב היא מאחורי הסיפור הזה. מבחינתם זו מלחמה סעודית אמריקאית. בריטניה גם שם. מכירות הנשק של בריטניה לערב הסעודית צמחו ב-500% וזה טוב להם לברקזיט".

צליל: מה יכול לגרום למצב הזה להשתנות? רמזת קודם שהאינטרס הכלכלי הוא לא הכל, שזה רעיון שזר לי לחלוטין. מה יגרום למעצמות להניח לתימן? מה יכול להביא לה שלום?

ערן: אני לא בטוח שיש אחד כזה באופק. ארצות הברית לא מרוויחה רק כסף: סעודיה היא בעלת החשובה ביותר שלה בעולם הערבי ומהווה גם משקל נגד לבוגיוומן של המזרח התיכון, איראן. אבל בכל זאת נקודה אחת של אור. לפני שבועיים, בעקבות התנגדות של חברי קונגרס אמריקאים למלחמה בתימן וצילומים מזעזעים שהגיעה משם, ארצות הברית הודיעה שהיא תפסיק לתדלק את המטוסים של הקואליציה הסעודית בדרכם להפצצות בתימן. וממש בזמן שאנחנו עובדים על הפרק הזה יש עדיין ניסיונות להגיע לשיחות שלום בשוודיה להפסקת אש. ככה שמה שאנחנו יודעים בינתיים הוא שהדבר היחיד שטיפה טיפה מזיז משהו הוא כשהעולם מסתכל.

שמואל לדרמן: "זה דור שלם של ילדים שפשוט נהרס. בעיות של רעב, גם אם שורדים אותן יש בעיות התפתחות. אפשר גם לדבר על השפעות של חינוך, נישואים בגיל מוקדם. זה הרס של דור שלם של ילדים בתימן. לדעתי ולדעת הרבה אנשים תימן לא תחזור להיות מה שהיא היתה".

*

אנחנו היינו חיות כיס, הפודקאסט הכלכלי של "כאן". תודה רבה שהפניתם את המבט שלכם לתימן יחד איתנו. את הפרק הזה ערך והפיק רום אטיק. עורך הסאונד שלנו הוא אסף רפפורט. טכנאי ההקלטה הוא צביקה בשבקין.

אתם מוזמנים להמשיך את השיחה איתנו בקבוצת הפייסבוק שלנו, ואפשר לשמוע גם את כל הפרקים האחרים שלנו, שכל אחד ואחד מהם פחות עצוב מהפרק הזה, באתר כאן, בכל אפליקציית פודקאסטים ובספוטיפיי. אנחנו נהיה פה בשבוע הבא עם פרק חדש של "איך הגעתי לכאן". תודה רבה ערן סיקורל

ערן: תודה רבה צליל

צליל: ותודה רבה לכם.