שאול: תקשיבו לזה רגע.

שמעון פרס: "מה שאני רוצה להגיד לך, תפסיק להשמיץ אותי"
משה קצב: "אדוני ראש הממשלה, אתה לא יכול להחזיק את המקל משני קצותיו".
פרס: "אתה יושב כל הזמן ומשמיץ אותי. תקשיב גם אתה לי. אתה כל הזמן יושב ומשמיץ אותי. לי לא אכפת ילדים! לי לא אכפת זקנים! תקשיב רגע, אל תפסיק אותי באמצע. אל תצעק עלי".
קצב: "אני לא צועק".
פרס: "לי מותר לצעוק".

שאול: טיפה קשה לשמוע, אני יודע. ההקלטה הזו בכל זאת בת 33 שנה, ועד לפני כמה שנים היא היתה גנוזה בארכיון המדינה. איש לא שמע אותה. מי ששמעתם במעומעם בהקלטה הוא שמעון פרס. לפני שלושים ושלוש שנה, ב-30 ביוני 1985 ליתר דיוק, פרס היה ראש הממשלה. לא סתם ממשלה, ממשלת אחדות לאומית ברוטציה יחד עם הליכוד. לא סתם ממשלת אחדות לאומית ברוטציה יחד עם הליכוד, אלא ממשלת אחדות לאומית שהתכנסה באותו לילה לאישור התכנית הכלכלית החשובה ביותר, המשפיעה ביותר, עד היום, שממשלות ישראל אישרו לפניה או אחריה.
תכנית הייצוב.

ישיבת הממשלה של ה-30 ביוני 1986. רה"מ פרס ראשון משמאל (צילום: חנניה הרמן, לע"מ)

"אם האינפלציה תגאה ותתעלה ל-1000 2000 אחוזים אז כל השכר וכל הקצבאות וכל הדברים האלה אין להם יותר משמעות"

שאול: זה היה בחדר הדיונים של ממשלת ישראל במשרד ראש הממשלה בירושלים. סביב לשולחן ישבו שרי הממשלה, וקומץ נבחר של פקידים כלכליים בכירים מאוד. כבר בפתח הישיבה, ראש הממשלה פרס הצליח לשרטט במשפט אחד את הבעיה שהכלכלה הישראלית ניצבה בפניה. לבעיה הזו יש שני חלקים: האינפלציה, ויתרות המטבע הזר שבידי הממשלה, כלומר - כמה דולרים נותרו לה.
הבעיה הזו הולכת כך: בגלל שבאותה תקופה הכלכלה הישראלית היתה תחת ספירלה בלתי נגמרת של אינפלציה מטורפת - כלומר עליה ביוקר המחיה של יותר מ-20% בחודש, בחודש! - המטבע הישראלי, השקל, איבד מהערך שלו. הוא כל כך איבד מהערך שלו, שאפילו הממשלה הפסיקה לחשוב בשקלים, ועברה לחשוב בדולרים. תקציב המדינה היה בדולרים, והממשלה היתה צריכה דולרים בשביל הפעילות הבסיסית שלה.

רק שבסוף יוני 1985, הדולרים בכספת הממשלתית עמדו להיגמר. אם הם היו נגמרים לחלוטין, ממשלת ישראל היתה פושטת את הרגל ולא מסוגלת לשלם שכר לעובדי המדינה או קצבאות למקבלי הקצבאות. וזו הנקודה האחרונה שהממשלה, כל ממשלה, רצתה להגיע אליה.

פרס: "ניסינו לטפל בנושאים האלה באופן הדרגתי ללא הצלחה. אבל אם גם מזכיר ההסתדרות אומר שאנחנו עומדים ערב יום כיפורים כלכלי ואני מצטט אותו ואם הייתי יודע הייתי עושה את כל מה שאני יכול בשביל למנוע את זה"

שאול: אז ראש הממשלה מצטט את מזכיר ההסתדרות, עוד בתקופה שקראו לזה מזכיר ההסתדרות ולא שדרגו אותו ליו"ר כמו היום, ואומר שאנחנו ניצבים על סיפו של יום כיפורים כלכלי. אני מזכיר לכם, השנה היא 1985. חשבו עד כמה הביטוי 'יום כיפורים' היה טעון באותה תקופה, בסך הכל שתיים עשרה שנה אחרי המלחמה ההיא.
הייתם מצפים שאם ראש הממשלה אומר שאנחנו נמצאים על סיפו של יום כיפורים כלכלי זה אומר ששרי הממשלה יתגייסו למטרה הלאומית ויניחו לפוליטיקה הקטנה בצד, נכון?
אז זהו, שלא.

קונים בתקופת האינפלציה מביטים בלוח מחירים מפוקחים. צילום: לע"מ

ישיבת הממשלה הזו נמשכה יותר מעשרים וחמש שעות. במהלכה שרי הממשלה לא הפסיקו לתקוף זה את זה. המתוחכמים שבהם האשימו את פרס בתעלולים כלכליים-פוליטיים שנועדו לפגוע בליכוד ולחזק את המערך, וייתכן שהם אפילו צדקו. פרס עצמו הלך בזמן ישיבת הממשלה להיפגש עם מזכיר ההסתדרות בשביל לאשר את התכנית גם איתו, מסמל לשרים שהם פחות או יותר סטטיסטים בהצגה הזו. ולמרות שהוא ביקש משרי הממשלה לא לצאת במהלך הישיבה ולשחרר ספינים לתקשורת…

פרס: "לא יוצאים באמצע ומעניקים ראיונות לטלוויזיה ולרדיו, זה דמורליזציה, זה אי אפשר לנהל ככה ממשלה".

… הם לא ממש שמו עליו ויצאו במהלך הישיבה והפריחו ספינים לתקשורת.

מגיש חדשות ברשת ב': "אנחנו ביקשנו מסגן ראש הממשלה דוד לוי את התייחסותו לתכנית שפרטיה כבר הוצגו בפניו".
דוד לוי: "קודם כל התכנית הזאת לא ברורה, עם ישראל ידע בפרטי פרטים וחברי הממשלה לא ידעו מאומה, הייתי מגדיר אותה כחשפנות כלכלית".

מגיש חדשות רשת ב': "בינתיים כבר אישרה הממשלה את הקיצוץ בתקציב החינוך וכתבנו מאיר איינשטיין שומע משר החינוך יצחק נבון".
יצחק נבון: "אני התנגדתי לכך מאוד, אני הסברתי את המשמעויות. היתה גם תוכנית לבטל את חינוך תיכון חינם"

זו היתה אחת מישיבות הממשלה החשובות והגורליות ביותר בתולדותיה של מדינת ישראל. בדיעבד, אנחנו יודעים שהישיבה הזו היתה קו פרשת מים כלכלי בהיסטוריה שלנו. עד אליה, המשק הישראלי היה הסתדרותי וממשלתי ברובו, והתנהל מתוך תפיסה כלכלית שלממשלה צריך להיות מקום משמעותי בכלכלה. שהיא צריכה לספק את מירב השירותים לציבור. משרד האוצר היה רק עוד משרד אחד בין משרדי הממשלה. אחרי הישיבה הזו, הכל השתנה.
מעטים המקרים שבהם אפשר להצביע על אירוע אחד שלאחריו ההיסטוריה שינתה כיוון, והישיבה הזו היתה בדיוק כזו. ולמרות זאת, למרות כובד המשקל ההיסטורי, בישיבה הזו היה גם דיון מקצועי בפרטים הקטנים והרגישים ביותר, אבל גם גנון פוליטי די מגוחך. אז השבוע בחיות כיס: כך התנהלה הישיבה ששינתה את פני הכלכלה הישראלית, שלב אחר שלב, עד להצבעה הסופית על תכנית הייצוב.

שאול: כמו בהרבה ישיבות ממשלה בהן השרים דנים בתכניות כלכליות שמונחות על שולחן הממשלה, גם הפעם מי שהציגו את התכנית הזו היו פקידי המדינה. אבל לפני שמנכ"ל משרד האוצר דאז עמנואל שרון הציג את התכנית, פרס ביקש ממישהו אחר לפתוח את הדיון ולהציג את הנתונים המקרו כלכליים שחייבו תכנית חירום. למישהו הזה קראו ברונו. פרופ' מיכאל ברונו.

פרופ' מיכאל ברונו: "מה שאני רוצה לומר בתחילת הדברים שנראה לנו שהיום אנחנו בשעה ה-12"

שאול: ב-30 ביוני 1985, כשהממשלה התכנסה לדיון בתכנית הייצוב, פרופ' מיכאל ברונו לא נשא בשום תפקיד רשמי בממשלה. ובכל זאת, הוא היה אדריכל תכנית הייצוב.

פרופ' מיכאל ברונו (מימין) ומודעי שר האוצר. אחד הכלכלנים החשובים בכלכלה הישראלית (צילום: לע"מ)

זה לא קרה במקרה. ברונו אמנם לא נשא אז בשום תפקיד רשמי אבל הוא היה אחד מהכלכלנים המובילים והחשובים בכלכלה הישראלית. בתקופה ההיא לכלכלנים באקדמיה היה חלק חשוב בגיבוש המדיניות הכלכלית הממשלתית, וברונו, כמו אחרים, היה חלק ועמד בראש כל מיני צוותים כלכליים ממשלתיים שהקימו מדי פעם.

ומאחר שבתקופה ההיא בנק ישראל היה סוג של גוף שלא ממש סופרים אותו - אבל באמת לא סופרים אותו - לנגיד בנק ישראל הרשמי, משה מנדלבאום, לא באמת היה חלק בבניית תכנית הייצוב. די מדהים כשחושבים על זה. ברונו, יחד עם פרופ' איתן ברגלס, ויחד עם מנכ"ל משרד האוצר עמנואל שרון וצוות מיוחד של כלכלנים אמריקניים שהגיעו בחשאי לישראל, עבדו מאחורי הקלעים בקדחתניות בהוראת ראש הממשלה שמעון פרס בשביל לבנות את התוכנית הזו.

באתר ארכיון המדינה אפשר למצוא את האוסף הפרטי של ברונו, ובמסגרתו את כל השקפים והתרשימים שהוא הציג לממשלה באותה ישיבה. גרפים על גבי גרפים, חלקם צוירו ביד, והוקרנו על גבי מקרן שקפים לממשלה. בהקלטות ממש אפשר לשמוע אותו מחליף שקפים. ובשקפים האלה, ברונו ניסה להוכיח לממשלה שכשהוא אומר שמבחינת הדחיפות ומידת הקריטיות של המצב הכלכלי הגענו לשעה ה-12, הוא מתכוון בדיוק לזה.

ברונו: "מה שנאמר פה זה שהאיום על מצבה הכלכלי של המדינה חמור כאיום מהאיומים הצבאיים".

ישראל של אז היתה חתיכת כאוס כלכלי. קודם כל, האינפלציה, כלומר העליה במחירים. כשאנחנו חושבים היום על יוקר המחיה, ועל זה שהמחירים עולים, זו ממש בדיחה בהשוואה למה שקרה אז. 

444% אינפלציה בשנה. שטר של 10,000 שקלים שהפך לסמל התקופה

בעצם, הכל התחיל בסוף שנות ה-60, אחרי מלחמת ששת הימים, שבסופה ישראל פחות או יותר הכפילה את הגודל שלה, ומצאה את עצמה מוציאה עוד ועוד ועוד כסף על ביטחון, מגמה שרק החריפה אחרי 1973. המספרים פשוט מסחררים.

האינפלציה בשנת 1969 היתה קצת פחות מ-4%. בשנה לאחר מכן היא היתה יותר מעשרה אחוזים. בשנה שלאחר מכן - כמעט ארבעה עשר אחוזים. ב-73 האינפלציה השנתית זינקה לעשרים ושישה אחוזים. ב-77, ברקע הפנתרים השחורים והקריאה להגדיל את שירותי הרווחה (מבלי לצמצם את ההוצאה על הביטחון) האינפלציה זינקה ליותר מארבעים אחוזים בשנה. וכך זה עלה ועלה ועלה ועלה, והאינפלציה הפכה להיפר אינפלציה, ובשנת 1984, שנת השיא, האינפלציה השנתית היתה - תחזיקו חזק - ארבע מאות ארבעים וארבעה אחוזים ותשע עשיריות האחוז.

"עכשיו הגודל של הגירעון הוא דבר ידוע אבל כדאי להזכיר אותו. נציין שהיו ימים טובים בשנות ה-60 שבהם היה עודף בתקציב הממשלה. מתחילת שנות ה-70 סוף שנות ה-60 עם היציאה מהמיתון ותחילת שנות ה-70 התחיל הגירעון לגדול ומ-74".

שאול: גם המספרים של הגירעון מדהימים. החל מסוף שנות ה-60 הגירעון הממשלתי, כלומר הפער בין הכנסות הממשלה להוצאות שלה, תפח והגיע למימדים של שמונה עשר אחוזים מהתוצר בתחילת שנות ה-80. בשביל לממן את הפער הזה בין ההכנסות להוצאות, הממשלה לקחה עוד ועוד ועוד הלוואות, עד שהחוב שלה, ביחס לתוצר, הגיע ליותר מ-200 אחוז, כלומר שהממשלה הייתה חייבת פי שניים יותר ממה שהמשק כולו מייצר בשנה.

שאול: בשביל לצייר את הקשר בין ההוצאה הממשלתית על ביטחון ורווחה וכו' לבין עליה מטורפת באינפלציה צריך לזכור איך נראתה מדינת ישראל בתחילת שנות ה-80, לפני שאושרה תכנית הייצוב. המשק הישראלי היה אז ברובו ממשלתי או הסתדרותי, עם מגזר פרטי די קטן. המון חברות שהיום הן חברות פרטיות גדולות - בתי הזיקוק, החברה לישראל, סולל בונה, שיכון ובינוי, בנק הפועלים ועוד המון כאלה, היו שייכים או לממשלה או להסתדרות. כמעט שלא היו כאן טייקונים.

זה אומר שחלק גדול ממקבלי המשכורות במשק קיבלו את המשכורת מהממשלה, או שעבדו במקום עבודה עם הסכם קיבוצי נדיב, כך שהיתה להם תוספת יוקר לשכר שנועדה לפצות אותם על עליית המחירים. תוסיפו לזה את העובדה שבאותה תקופה בנק ישראל הדפיס כסף עבור הממשלה בכל פעם שנגמר לה - מילולית, הדפיס לה שטרות חדשים של כסף - וקיבלתם מסלול ישיר להיפר אינפלציה.
ככה זה עובד, לפי ברונו: הממשלה מוציאה עוד ועוד כסף על כל מיני מטרות - ביטחון, רווחה, חינוך וכו' - ולכן היא זקוקה לעוד ועוד כסף. אבל לא נכנס לקופה מספיק כסף חדש, כי הצמיחה לא גבוהה מספיק ואיתה גם ההכנסות ממסים, אז במקום זה הממשלה מדפיסה כסף חדש, מה שאומר שהשקל מתחיל לאבד מהערך שלו, והמחירים עולים. ומאחר שחלק גדול מהעובדים זכאים לתוספת יוקר בשביל שהשכר שלהם לא יישחק תחת האינפלציה הזו, גם השכר שלהם עולה, וזה רק מתדלק עוד יותר את עליית המחירים, וחוזר חלילה, וחלילה, וחלילה. וככה, בדיוק ככה, הגענו להיפר אינפלציה, גירעון ממשלתי בשמיים, ואיתו גם חובות אדירים שהממשלה צריכה להחזיר, בתוספת ריבית. ואז, כשהרזרבות של הדולרים עמדו להיגמר, ברונו בא לראש הממשלה ואמר לו 'שמע, המדינה הולכת לקרוס, חייבים לעשות משהו'.

בהתחלה, ראש הממשלה פרס חשב שיוכל לפתור את הבעיה בשיטה הישראלית החביבה והטובה: שנור מהאמריקנים. אבל לאמריקנים נמאס סתם לשפוך כסף על הישראלים. הם הבטיחו שהכסף יגיע, אבל היתנו אותו בריסטארט כלכלי מסיבי. בשביל לוודא שזה אכן קורה, האמריקנים שלחו לארץ שני כלכלנים בשביל שיישבו עם הצמרת הכלכלית הישראלית ויעזרו לגבש את תכנית החירום. אחד מהם היה כלכלן יהודי צעיר ומבטיח בשם סטנלי פישר.

ברבות הימים פישר סיפר בראיון לכלכליסט, שמי שאמר לאמריקנים להגיד לממשלה הישראלית שהיא לא תקבל כסף מהדודים באמריקה אלא אם תהיה תכנית חירום אמיתית היו הכלכלנים הישראלים בעצמם, ובראשם ברונו עצמו, ומנכ"ל משרד האוצר דאז עמנואל שרון.

סטנלי פישר. כלכלן צעיר ומבטיח (צילום: פלאש 90)

עמנואל שרון: "אנחנו לפי הערכתנו נמצאים היום במצב שאין לנו זמן לעשות תכנית מדורגת אין לנו זמן לעשות תכנית רב שלבית ולפיכך אנחנו צריכים ללכת לתכנית שהיא בפירוש תכנית שיש בה הימור".

שאול: עמנואל שרון, ששמעתם עכשיו, וגם פישר וברונו האמינו בדוקטרינת ההלם. הם האמינו שאין מקום לתיקונים הדרגתיים, כי המערכות הפוליטיות ימסמסו אותן מהר מאוד, ולכן יש צורך בטיפול נקודתי וחד, טיפול בהלם. ותכנית הייצוב אכן היתה כזו.

עמנואל שרון: "מפני שאם בסדר דברים רגיל היינו מנסים קודם כל לתקן יחסים סטורקטורליים בתוך הכלכלה שלנו, הרי שעכשיו אין לנו את הזמן לעשות את זה ולפיכך אנחנו צריכים להניח שאנחנו מסוגלים גם להחליט על השינויים גם לבצע אותם וגם להצליח בהם בעת ובעונה אחת עם תכנית ייצוב".

שאול: הנה עיקרי התכנית:
קודם כל, קיצוץ תקציבי של 750 מיליון דולר בתקציב הממשלה, כולל צמצום כח האדם במגזר הציבורי, בשביל להתחיל להקטין את הגירעון הממשלתי. יחד עם זה: הקפאת שכר מוחלטת במשק, קיצוץ סובסידיות ממשלתיות - הממשלה סיבסדה כל כך הרבה דברים באותה תקופה שהרשימה היתה ארוכה להפליא - הפסקת האפשרות להדפסת כסף בידי בנק ישראל, חקיקת חוק יסודות התקציב כך שמשרדי הממשלה לא יוכלו לעשות מה שבא להם עם הכסף, ופעולות בתחום שער החליפין של השקל מול הדולר, שגם הם תרמו להורדת האינפלציה.
שני הצעדים הקשים ביותר לביצוע היו הקיצוץ התקציבי ופיטורי עובדי המדינה, והקפאת השכר. אם השכר יוקפא והוצאות הממשלה יקוצצו, אמרו הכלכלנים, ייפגעו שני המנועים העיקריים של האינפלציה - הגירעון ומנגנון ההצמדה של השכר. הממשלה תפסיק להזדקק לעוד ועוד כסף, וההצמדה של השכר לאינפלציה תפסיק לדחוף אותה כלפי מעלה. זה יהיה קשה למשך כמה חודשים, אמרו הכלכלנים, אבל אחר כך הדברים יתייצבו. חייבים לעשות את זה, הם אמרו, וחייבים לעשות את זה עכשיו. כאמור, טיפול בהלם.

שאול: בשביל לבצע את שני הצעדים הללו היה צורך בשני דברים: בהסכמה של ההסתדרות, ובעמידה של הממשלה בלחץ שההסתדרות תפעיל בשביל שהצעדים הללו לא יצאו לפועל, או בשביל לתת פיצוי לעובדים. ומאחר שהממשלה היתה ממשלת אחדות לאומית, שלמרות שמה הוקמה על בסיס חוסר אחדות פוליטי מובהק, לכל מי שישבו סביב השולחן היה ברור שיהיה מאוד מאוד קשה לבצע את התכנית הזו ולעמוד מאחוריה מבלי שיתחילו הריבים הפוליטיים.

ואמנם, מיד אחרי שמנכ"ל משרד האוצר סיים להציג את עיקרי התכנית, שרי הממשלה התחילו להתנגד לה בזה אחר זה. כולם, אחד אחרי השני, נאמו על החשיבות של תכנית חירום, ועד כמה חשובה השעה ועד כמה יש צורך באחדות ובאחריות לאומית, ובאותה נשימה כל אחד מהם הסביר מדוע פגיעה בתקציב המשרד שבראשו הוא עומד תהיה פגיעה אנושה במשק.

יצחק שמיר (מימין) ולצדו משה קצב כשר צעיר בליכוד. (צילום: לע"מ)

שר החינוך יצחק נבון התנגד נחרצות לפגיעה במערכת החינוך, שר הביטחון יצחק רבין התנגד לקיצוץ בביטחון, שר המשטרה חיים בר לב תיאר איך מתפתחת בישראל בעיית סמים ולכן אין שום מצב לקצץ בתקציב משרדו, שר הרווחה משה קצב התנגד לפגיעה בשכבות החלשות, ושר המסחר והתעשייה אריאל שרון התנגד נחרצות לפגיעה בתעשייה ובמגזר העסקי, בפרט אם מטרת התכנית היא להעביר חלקים מהפעילות הממשלתית אל המגזר הפרטי.

לאריאל שרון, אגב, היתה תיאוריה. הוא חשב אמנם שהתכנית נחוצה, אבל שאין שום סיכוי בעולם להעביר אותה מבחינה פוליטית.

אריאל שרון: "זו תכנית שמחייבת כושר החלטה וכושר ביצוע ואי רתיעה מפני לחצים
אני יושב בממשלה שמונה שנים ואני מוכרח לומר אני לא נתקלתי אף פעם במצב שעמדו מול לחצים".

שאול: יותר מזה. לשרון, כנראה אחד האנשים החריפים ביותר שישבו בחדר, לא היה אמון בראש הממשלה מטעם המערך שמעון פרס. למעשה, שרון היה בטוח שפרס מכין תרגיל לשרי הליכוד שישבו בממשלה. להוציא את שרי הליכוד הרעים, ואז לבוא ולהושיע את העם ולקנות קולות למערך.

אריאל שרון: "מה שאתה אומר עכשיו אני מוכרח לומר שמעון מה שאתה אומר עכשיו בהחלט מעורר בי כרגע. ספקות די גדולים אם לא מובילים אותנו פה לאיזשהו לבירינת מפלגתי. רגע אחד יהיו לנו כאלה שהם מוציאים צווים ויהיו לנו כאלה שאחר כך מסדרים את העניינים. ואז יש לנו כאלה טובים שמסדרים ויש לנו כאלה אכזריים שגוזרים גזרות. אני לא חושב שכך אפשר לגשת שנמצאים במצב כלכלי כפי שהוא לגשת לעניין הזה".

שאול: בהמשך הישיבה אריק שרון מחדד את האמירה הזו ותוקף את פרס בצורה מפורשת יותר. מי שיצטרכו להוציא צווים להקפאת מחירים, ביטול סובסידיות וכו', הם שרי האוצר והתעשייה והמסחר - כלומר מודעי ושרון, מן הליכוד - והם אלה שיטילו גזרות על הציבור. ואז, כשהציבור יבכה וההסתדרות תבכה, הם כולם יבואו לראש הממשלה פרס, שישלוף איזה פיצוי מהכובע, ויהיה האביר המושיע, ואת זה, אמר שרון, את זה אין שום סיכוי שאני אתן לך.

דוד לוי: "כל מה שמוצג לנו בצורה בלתי אחראית הועבר לתקשורת. האם הדבר הזה יש בו תועלת כל הנייר שמוגש לנו כאן. אם זה היה בממשלה אחרת מי שאחראי היה עף מזמן. ועכשיו יושבים בשיטת הסלמי. אני מבין שעכשיו בוער פתאום הלילה. למה לא היה באותה מידה חמור לפני 3-4 ימים? במוצ"ש? בראשון? רק כדי להביע שאט נפש מהשיטה הזאת אני בצורה הפגנתית מודיע שאני מתנגד לשיטה הזאת, בשיטת הסלאמי, שלא מוסיפה כל כבוד".

שיטת הסלמי. דוד לוי (ארכיון רשות השידור)

שאול: הפוליטיקה הקטנה המשיכה כל הלילה.

שמעון פרס: "מה שאני רוצה להגיד לך, תפסיק להשמיץ אותי"
משה קצב: "אדוני ראש הממשלה, אתה לא יכול להחזיק את המקל משני קצותיו".
פרס: "אתה יושב כל הזמן ומשמיץ אותי. תקשיב גם אתה לי. אתה כל הזמן יושב ומשמיץ אותי. לי לא אכפת ילדים! לי לא אכפת זקנים! תקשיב רגע, אל תפסיק אותי באמצע. אל תצעק עלי".
קצב: "אני לא צועק".
פרס: "לי מותר לצעוק".

שאול: לאורך הדיון הארוך הזה היו גם הבלחות אידאולוגיות, אם כי לא הרבה. הבולט בדוברים האידאולוגיים היה משה ארנס, באותו זמן שר ללא תיק ולימים שר הביטחון בממשלת שמיר בזמן מלחמת המפרץ. לארנס, שתמך בתכנית, היה הסבר למצב הכלכלי הגרוע של המשק:

משה ארנס: "תשובה אחת - מעורבות ממשלתית, יתירה. אין מדינה מערבית שיש לה משק הדומה למשק הישראלי. אין מדינה מערבית שבה המעורבות של הממשלה במשק היא כמו פה".

והקטע הבא, הוא כנראה אחד הקטעים האהובים עלי בתוך הישיבה הארוכה הזו. בקטע הבא, שומעים חילופי דברים נדירים לאורך הישיבה הזו, כזו שמבטאים ממש עמדות אידאולוגיות ברורות ולא רק פוליטיקה. ארנס אומר שצריך להפחית את המעורבות הממשלתית, ושר הביטחון יצחק רבין אומר לו שאי אפשר לפתח תעשייה ואי אפשר לעזור לשכבות החלשות בלי מעורבות ממשלתית.

רבין: "אין תעשייה בלי סיוע ממשלתי ואתה רוצה לעזור לשכבות החלשות וזה מעורבות ממשלתית".
שמיר: "רבותי אין פה מקום לרב שיח כזה".
ארנס: "מי שחושב שזו הדרך הטובה וכך יתפתח המשק וכך תעלה רמת החיים על ידי כך שנגביר את המעורבות של הפקידות והממשלה שיבושם לו. פה אנחנו באמת חלוקים".

שאול: אגב, מי שמפסיק שם את הויכוח בין ארנס לרבין הוא יצחק שמיר. זו אחת הפעמים הנדירות שהוא בכלל מתבטא בדיון. לאורך הישיבה הזו קולו כמעט שאינו נשמע, הוא לא מדבר לפרוטוקול. וזה קצת מוזר כי שמיר לא היה סתם שר בממשלה הזו. הוא היה אחד השרים הבכירים ביותר - שר החוץ וממלא מקום ראש הממשלה. הוא הפך להיות ראש הממשלה בחלק השני של שנות ממשלת האחדות הלאומית. ובכל זאת, לא היה לו בכלל מה לתרום לדיון, למעט למלא את מקומו של פרס בראש הישיבה כשפרס יצא מחוץ לחדר. הדבר הפעיל היחידי שהוא עשה בישיבה הזו זה להשתיק את שר הביטחון יצחק רבין כשהוא נכנס לדבריו של משה ארנס.

בסופו של דבר, אחרי שנתן לכל השרים להוציא קיטור ולהגיד את שלהם, ראש הממשלה פרס עבר להצבעות. שרי הממשלה, שקיבלו את פרטי התכנית המקיפה והמסובכת הזו רק בתחילת הישיבה, ולא היה להם זמן להתייעץ עם הפקידים במשרדים שלהם ולהכיר את החומר לעומק, נאלצו להצביע עליה עוד באותו יום, אחרי עשרים וחמש שעות דיון. הם מחו נגד זה, אבל זה לא עזר להם. הנה למשל השר משה קצב מנסה לבקש לדחות את ההצבעות.
הם הצביעו. זו לא טעות, זו היתה טקטיקה מכוונת של פרס.
הנה למשל השר משה קצב מנסה לבקש לדחות את ההצבעות.

משה קצב: "אני מבקש לדחות בכמה ימים את ההכרעות היום כדי לאפשר לקרוא את החומר טוב. את כל המשמעויות. לא יקרה שום דבר למשק אם אנחנו נדחה בכמה ימים את קבלת ההחלטות. יכול להיות שיש פה אפילו סעיפים שאני לא רואה אותם כרגע אבל נוגעים למשרד שאני מופקד עליהם וסעיפים שאני אצליח לשכנע את משרד האוצר לשנות. בכל מקרה, האחריות אני חוזר ואומר האחריות מחייבת שנדחה בכמה ימים".

שאול: הבקשה של קצב לא הועילה לו. ראש הממשלה פרס השתמש בלחץ שהפעילו הכלכלנים ופקידי המדינה, ותחושת הדחיפות שהם שמו על השולחן בשביל לקיים הצבעה על התכנית באותו הלילה.
פרס הנהיג את סבב ההצבעות בנחישות ובתקיפות. במקום להצביע על כל התכנית בבת אחת, הוא פירק אותו למרכיביה והצביע מרכיב מרכיב, וכך הקטין את ההתנגדות לתכנית. כשמצביעים על כל סעיף בנפרד, ליתר השרים לא אכפת מקיצוץ בתקציב משרד ספציפי שאינו שלהם. ככה, בדיוק בדיוק ככה, נולד חוק ההסדרים הראשון במשק, לפני שעוד קראו לו בשמו.

הממשלה עברה סעיף סעיף, הצבעה הצבעה, עד לשעות הקטנות של הבוקר. ואז, אחרי מהלומות מילוליות וקיצוצים מן הגורן ומן היקב, נשארו עוד 100 מיליון דולר בתקציב המדינה שהממשלה לא הצליחה להסכים איך לקצץ. הכל נראה תקוע לחלוטין. ואז הגיע שר האנרגיה משה שחל, ובפיו הצעה:

פרס: "אנחנו נמצאים בפער של מאה מיליון דולר".
שחל: "אני מציע את ההצעה הבאה כי לא נצא מזה: להגיד על ה-100 מיליון דולר אקרוס דה בורד על כל המשרדים. אני לא רואה שום מוצא אחר. אנחנו יכולים כאן לשבת עוד שעות לא יועיל כלום".

שאול: או במלים אחרות, ראש הממשלה, תביא קיצוץ רוחבי על היתרה שאנחנו לא מצליחים להסכים עליה, כי כבר בוקר, ואנחנו מתים ללכת מפה, אז חלאס. הגישה הזו, אגב, הפכה להיות מדיניות לדורות אחר כך.
*
בסופו של דבר, בשעה תשע בבוקר המחרת, אחרי יורת מיממה שלמה של דיונים, ראש הממשלה פרס העלה את התוכנית כולה להצבעה. 15 שרים תמכו בה, 7 התנגדו.

פרס: "האוצר, מוסכם?"
מודעי: "מוסכם, גמרנו".
פרס: "מוסכם, גמרנו גם את זה".
האם "יש עוד שאלות?".
אני רוצה להודות לכל חברי הממשלה על אורך הרוח..."

שאול: תכנית הייצוב אושרה, פרס הלך לתדרך את התקשורת, ומאוחר יותר בצהריים הגיע לכנסת להציג אותה באופן פורמלי.

תכנית הייצוב נתנה בבת אחת המון כח למשרד האוצר. בשנים שבאו אחר כך, כלומר מאז ועד היום, משרד האוצר, ובעיקר אגף התקציבים, קיבל המון כח ביד. בניגוד למצב ששרר עד תוכנית הייצוב, היום אגף התקציבים באוצר שולט בתקציבי המשרדים השונים. אם עד לתוכנית הייצוב הממשלה היתה יכולה להחליט לקצץ בתקציב משרד כלשהו, אבל השר הממונה על המשרד היה יכול לצפצף על ההחלטה ולהמשיך להוציא את הכסף, כפי שאכן קרה בפועל, היום זה פשוט בלתי אפשרי.
בעשורים שבאו לאחר מכן, עד היום בעצם, משרד האוצר התנהל תחת הטראומה הזו של השנים שהובילו ל-85, לתוכנית הייצוב. מבחינת אגף התקציבים באוצר, מה שקרה אז הוא חלק מהאתוס המכונן של האגף. 'לא עוד', משהו כזה. לא עוד ניתן לשרי הממשלה להגיע למצב שבו כסף יוצא ללא כיסוי, שהממשלה נכנעת לכל לחץ שהוא, מוציאה כסף בלי הכרה ומדרדרת את המשק אל פי תהום.
הישיבה ההיא סימנה גם את תחילתו של מעבר למשק אחר. פחות ופחות מעורבות ממשלתית במשק, יותר ויותר דומיננטיות של המגזר הפרטי. גם מי שסבורים שהיום הממשלה עדיין מעורבת בשוק יותר מדי, יסכימו שבהשוואה לאז, המצב שונה מהותית.

למרות שראש הממשלה פרס הבהיר בפתח הישיבה כי הוא מצפה שאחרי קבלת ההחלטה שרים שהתנגדו לתכנית בתוך ישיבת הממשלה יתמכו בה כלפי חוץ, או יתפטרו, זה לא קרה. כבר למחרת סגן ראש הממשלה דוד לוי יצא נגד התוכנית בקול גדול.

דוד לוי: "התכנית הזאת כוללת בתוכה מרכיבים שאינם ברורים, הם לא מושתתים על שום דבר יסודי, כולם, רובם, הם משאלות לב, כמיהות. המכה היא קשה מאוד, היא פוגעת בציבור העובדים בצורה חמורה. אני מצטער מאוד שזו התכנית שהביא".

פרס, אגב, לא פיטר אותו.
בימים ובשבועות שלאחר אישור התכנית בממשלה פרס ומודעי היו במשא ומתן אינטנסיבי עם מזכיר ההסתדרות ישראל קיסר בניסיון למנוע למנוע שביתה כללית במשק - איום שההסתדרות שמה על השולחן כבר באותו בוקר עם צאת השרים מהישיבה. הכותרת של ידיעות אחרונות ב-4 ביולי 1985, שלושה ימים לאחר אישור התכנית בממשלה, היתה "גל איומים ותסיסה במשק. ההסתדרות: הסדר או שביתה".

מגיש רשת ב': "השביתה הכללית שהכריזה ההסתדרות תתחיל מחר בשש בבוקר ותימשך 24 שעות. צפויים שיבושים הן במגזר הפרטי וגם הציבורי".

ישראל קיסר: "בפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל, בכל תולדותיה, לא היה תקדים שממשלה גם בימי מלחמה שהעיזה הממשלה להשתמש באמצעי חירום כדי לפגוע בשכירים ובהסכמי עבודה".

מזכיר ההסתדרות ישראל קיסר (מימין) וראש הממשלה פרס. ההסתדרות נכנעה בלית ברירה (צילום: לע"מ)

בסופו של דבר, ההסתדרות קיבלה קצת (הגדלה של הפיצוי לעובדים) אבל נכנעה בלית ברירה לצווי החירום, לקיצוצים הנרחבים בכוח האדם, להפחתות השכר ולמעבר של המשק לעידן אחר לגמרי.
החודשיים הראשונים לאחר אישור התוכנית היו קשים. אבל אז האינפלציה נבלמה בבת אחת, ובהמשך האמריקאים נתנו לישראל סיוע דולרי מיוחד שאפשר לה להתייצב. השינויים בחוק בנק ישראל ובחוק יסודות התקציב שינו לחלוטין את התנהלות הממשלה וחייבו אותה להתחיל מסע ארוך של צמצום הגירעון וקיצוץ תקציבי הולך ונמשך. ואחרי שאנשי האוצר ראו כי השיטה עובדת, הם אימצו את הטקטיקה של פרס מהלילה ההוא והמציאו את חוק ההסדרים, שניסה לעשות בכל שנה (קצת) ממה שנעשה בלילה ההוא בממשלה.

התוכנית אמנם ייצבה את המשק, אבל בגלל תוספות שכר שניתנו בתחילת השנה שלאחר מכן (איך שרון אמר בדיון - ״עוד לא קרה שעמדנו בלחצים״) לנגיד בנק ישראל הטרי - פרופ' מיכאל ברונו - לא היתה ברירה אלא להעלות את הריבית (בשביל למנוע התגברות מחדש של האינפלציה), מה ששלח את המשק למיתון שהסתיים רק עם גל העלייה מברית המועצות.

מודעי, אגב, הועבר מתפקידו שנה לאחר אישור תוכנית הייצוב אחרי שקרא לפרס ״ראש ממשלה מעופף שלא מבין דבר בכלכלה״.

שנתיים אחר כך פרס הפסיד בבחירות, ושמיר ניצח.

*

אתם האזנתם לחיות כיס. ערכו את הפרק הזה רום אטיק וצליל אברהם, על הסאונד היה אסף רפפורט. תודה רבה לארכיון המדינה על הפרוטוקולים ועל ההקלטות מתוך הישיבה (חלק ראשון, חלק שני), הכל זמין גם לכם באתר ארכיון המדינה. ותודה רבה גם לסדרה הקברניטים בעריכת רותם שדות בערוץ 10 שהחזירה לתודעה את הלילה ההוא ביוני 1985, ונתנה לי את ההשראה לפרק הזה. באתר כלכליסט תוכלו למצוא כתבה מקיפה שלי על הלילה ההוא, עם חומרים נוספים מהפרוטוקולים, שמנו לינק בעמוד של הפודקאסט.
כל הפרקים של חיות כיס זמינים בכל מקום על גבי הפלנטה. אם אתם אוהבים אותנו הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו חיות כיס. וחוצמזה, שלחו לחברה או לחבר את הפרק האהוב עליכם של חיות כיס, כי אנחנו תמיד שמחים להגיע לקהלים חדשים.
אני שאול אמסטרדמסקי, תודה רבה שהאזנתם.