: מגישות: צליל אברהם ודנה פרנק, עורך: רום אטיק, סאונד: אסף רפפורט
צליל: לפני שנתחיל - שאלה: מי זכה בגביע המדינה בכדורסל ב-1977?
נכון, מכבי תל אביב.
ומי זכה ב-1976?
הפועל גבת יגור.
*
דנה: היי, אתם על חיות כיס. אני דנה פרנק.
צליל: ואני צליל אברהם. והשבוע דנה לוקחת אותנו 42 שנה אחורה, אל קו השבר של הכדורסל הישראלי, שהפך אותו למה שהוא היום.
דנה: זה סיפור על ענף ישראלי שהיה בעבר מזוהה עם ההתיישבות העובדת, התמסחר, עבר אמריקנזציה, התגלגל למיקור חוץ והיום יש בו פחות ופחות ישראלים. זה סיפור על כלכלה נאיבית, על אנשים שעבדו כמעט בחינם ומתוך אהבה, ועל מונופול ששבר את כללי המשחק. זה הסיפור על עלייתה ונפילתה של הפועל גבת יגור, מחזיקת גביע המדינה בכדורסל, 1976.
דנה: ב-18 במרץ 1976 הסנטר של הפועל גבת-יגור, בועז ינאי, נסע מאה ועשרה קילומטרים בכבישים משובשים באוטובוס מלא בגברים גבוהים, כל הדרך מעמק יזרעאל ליד אליהו, תל אביב.
בועז ינאי: הייתה התרגשות גדולה לנסוע לתל אביב. ליד אליהו, לבוא לשחק מה שנקרא בהיכל הכדורסל של ישראל נגד הפועל ת"א.
דנה: בוזי ינאי היום בן 65. הוא אחד משחקני הכדורסל האגדיים בישראל, ומדורג רביעי ברשימת קלעי כל הזמנים.
צליל: בין 1956 ל-1976 רשימת מחזיקות גביע המדינה בכדורסל היתה די הומוגנית.
דנה: מכבי תל אביב, מכבי תל אביב, הפועל תל אביב, מכבי תל אביב, מכבי תל אביב, מכבי תל אביב, מכבי תל אביב, הפועל תל אביב…
צליל: אבל יחד עם הפועל תל אביב ומכבי תל אביב היו באותן שנים בליגת העל, שנקראה אז הליגה הלאומית, עוד קבוצות, כמו הפועל רמת גן, הפועל ירושלים ומכבי חיפה, אבל גם - הפועל גבעת ברנר. הפועל גן שמואל. הפועל מגידו, הפועל ניר דוד, הפועל משמר העמק, הפועל אשדות יעקב, והפועל גבת-יגור.
גמר הגביע ב-1976. מתוך הסרט "הגביע נדד צפונה", באדיבות ערוץ הספורט
דנה: להפועל גבת-יגור היו כמה שנים טובות, אבל ב-1976 קרה שם משהו. הם ניצחו, וניצחו וניצחו.
ברבע גמר הגביע קרה דבר יוצא דופן.
בועז ינאי: בגדול זאת הייתה שנה מופלאה מהבחינה הזאת שהקבוצה גברה על מכבי ת"א ברבע הגמר. הקבוצה הצליחה לנצח את מכבי ולאחר מכן חצי גמר והגמר, מול הפועל תל אביב. 06:08 ביד אליהו.
דנה: אף אחד לא ציפה מהם לקחת את הגביע. גם לא הם עצמם.
בועז ינאי: וזה היה אחד מאותם משחקים - אני אומר מצד הפועל ת"א, כי שמעתי את זה מהצד השני אחרי זה - שהיה להם ברור שבאים, משחקים, מנצחים והולכים הביתה ואנחנו באנו והראנו שזה לא ככה.
דנה: גבת-יגור ניצחה את הפועל תל אביב ביד אליהו 90-76. שר החינוך עלה לנאום ואמר שזה הנצחון של הצברים, כי להפועל היו חמישה שחקנים מתאזרחים מה שנקרא, יהודים אמריקאים. בגבת יגור היו פשוט קיבוצניקים מגבת ומיגור. השחקנים של הפועל נעלבו, והקיבוצניקים חזרו צפונה עם הגביע.
בועז ינאי: חזרנו לחדר האוכל של יגור לדעתי ב-12 בלילה יחד עם הגביע, קיבוצניקים במספרים בלתי רגילים לאותה השעה ולאותה השנה כולם חיכו, חגיגה גדולה, ארוחת לילה מאוחרת, שירים. היה כיף.
צליל: זה היה הרגע הגדול של גבת יגור וגאווה עצומה לעמק יזרעאל ולתנועה הקיבוצית. דוד מול גוליית. התגלמות הרוח הספורטיבית, ההוכחה שהכל אפשרי. גביע המדינה הוצב בחדר האוכל והקיבוצניקים שגדלו במשק היו מלכים.
דנה: בערך.
דנה: למחרת קמת לרפת?
בועז: בוודאי, כל אחד קם לעיסוקים הרגילים שלו
איתמר מרזל: אני הלכתי לעשות ב-2 לפנות בוקר משלוח עופות. זה דבר שהוא ככ פנטסטי, אי אפשר לעכל את זה היום.
*
ווייז: הגעת ליעד.
מורן: היי
צליל: שלום
מורן: נעים מאוד, מורן. את?
דנה: דנה.
מורן: ואת -
צליל: צליל
מורן: יופי נעים מאוד שבאתן. זהו זאת גבת
צליל: 42 שנה אחרי, ביום שני בשעה 12 בצהריים, השמש של עמק יזרעאל זורחת על קיבוץ גבת והדשא שלו ירוק מאוד. הקיבוץ הופרט בתחילת שנות ה-2000. היום גרים בו 900 איש, ויש בו רפת, שדות של חיטה ותירס, מטעי זיתים ומפעל טפטפות. מורן, שנולדה בגבת והיום היא מנהלת הלשכה של מנהל הקהילה -
דנה: זה מזכיר הקיבוץ בשפה של הפרטה
צליל - לוקחת אותנו למשרדים של המפעל.
גבת. הקיבוץ הופרט ב-2003, הקבוצה פורקה ב-1996
אלון: אני אחזור אליך אני באמצע משהו
צליל: זה אלון שמר.
אלון: אני אלון שמר, חבר קיבוץ גבת, שחקן הפועל גבת לדורותיה
צליל: הוא שיחק כדורסל עד 1993 והוא נראה כמו שחקן כדורסל עד היום.
יוחנן רובין: צביקה שרף ואריה מליניאק רדפו אחריו שיבוא לזה. שמחה ריגר, שימי ריגר הגיע לפה לבית של ההורים שלו, בא לקחת את אלון להפועל תל אביב. אני הגעתי לבית ואני לא זוכר, איך צעקתי שם. אתה לא תיקח אותו, הוא לא יעזוב פה. בסוף הוא לא הלך.
אלון - זה לא הסתדר.
דנה: זה יוחנן רובין שהיה המנג'ר של הפועל גבת.
יוחנן: יוחנן רובין מגבת, כולם יודעים מי אני.
צליל: אחרי שהם מעלים קצת זכרונות מורן ויוחנן לוקחים אותנו למגרש. מגרש הכדורסל של גבת. אנחנו יוצאים מהמפעל, הולכים קצת על הדשא, ואז עומדים בין כמה בניינים ומורן אומרת: כאן.
דנה: ו"כאן", אין דרך נעימה להגיד את זה, יש מגרש חניה. מגרש חניה קטן אפילו. אבל בזמן שאנחנו רואות מגרש חניה הם רואים את יציע החלומות של הילדות שלהם.
יוחנן: ניצחנו פה את הפועל תל אביב שהגיעו לפה עם חמישה אמריקאים. הם הגיעו לפה למגרש לגבת וניצחנו אותם. אחרי זה היה ערב תרבות בחדר אוכל. ויצא יומן משק מיוחד. זה דברים שהיום לא יכולים להתקיים בכלל.
אלון: היה מגרש בחוץ. החברים היו באים 3-4 שעות לפני לתפוס מקום עם שמיכות או כרית. היו יושבים על הגגות מסביב. זה היה השישי בערב של הקיבוץ. זה היה ליגת העל. אני זוכר את זה בתור ילד. זה היה דבר מדהים.
צליל: למגרש הקטן הזה היו מגיעות הקבוצות הכי גדולות בארץ למשחקים שגבת אירחה בבית. כל ותיקי הקיבוץ, כל מי שדיברנו איתו, זוכר איך השחקנים הגדולים של מכבי והפועל הסתובבו על השבילים בקיבוץ.
דב : שחקנים של מכבי תל אביב והפועל תל אביב מגיעים. מארחים אותם בחדר האוכל, אנחנו כילדים מגיעים לראות אותם. לראות את השחקנים הגדולים. ומשכיבים אותם בבתי ילדים, כי לא יחזירו את שמעון מזרחי ומיקי ברקוביץ' לתל אביב. ויום אחד אחת השומרות מכסה את השמיכה מצד אחד וזה לא מתכסה כי זה השחקן. יש לי כאלה מלא סיפורים.
תלמה: מכבי תל אביב, התארחו בגבת, והם ישנו בבית הילדים. במיטות הקטנות של הילדים. בבוקר באה מטפלת רואה רגליים ארוכות! יה זה היה בדיחת המשק.
צליל: אז איך הפך מגרש הכדורסל למגרש חניה?
דנה: לפני שנבין איך הקיבוצים נעלמו מהכדורסל, בואו נבין רגע איך הם בכלל נכנסו אליו.
תושבי יגור מקבלים את שחקני הפועל גבת-יגור אחרי הנצחון. מתוך הסרט "הגביע נדד צפונה", באדיבות ערוץ הספורט
*
אודי: יש סיפורים בלי סוף, אפשר לדבר פה עוד 2-4-5 שעות. על כדורסל אני יכול לדבר בלי הפסקה.
דנה: זה אודי הירש, הוא היה שחקן כדורסל בהפועל ירושלים ומכבי ראשון לציון אחר כך הוא היה מאמן, ואחר כך הוא היה עיתונאי והיום הוא עורך המגזין במהדורת החדשות שלנו בכאן. לפי אודי, לא מורשת ספורטיבית או משמעת ברזל גידלו את הכדורסלנים הקיבוצניקים, אלא השעמום.
אודי: שחקן גדל מזה שהוא משחק, גם בארה"ב, מזה שהוא משחק בשכונה, משחק לבד, זורק לסל המון שעות, משחק עם חברים, לאו דווקא עם מאמן.
דנה: אודי מסביר כזה דבר - לפני שהיו סקאוטרים וקבוצות ילדים מושקעות ומגלי כשרונות, שחקני כדורסל, באופן מסורתי, גדלו ברחוב. הכדורסל תפס טוב בקיבוצים כי הוא ספורט שלא צריך בשבילו כמעט כלום: רק מדרכה, סל, ותועפות של זמן.
אודי: היום בקיבוץ יש כמו לכולנו מחשב ואייפון וחוגים, וגם שם אפשר להתחבר לנטפליקס. אבל פעם לא היה לילד בקיבוץ מה לעשות אז הוא רץ על בלטות ושיחק כדורסל. ככה ילדים גדלו פרא וגדלו טוב, שחקנים כמו בוזי ינאי או איתמר מרזל, הכוכבים של גבת יגור
צליל: הכדורסל התאים לקיבוצים, גם מבחינת הפשטות שלו וגם מבחינת הערכים הקבוצתיים שהוא הביא איתו. והפך להיות חלק מחיי היום-יום. בתקופה הטרום מקצועית של הכדורסל בישראל, בשנות ה-50 וה-60, שחקנים התפרנסו מדברים אחרים. מהקבוצות הם קיבלו משכורות סמליות. חלקם השתמשו בפרופיל הגבוה שלהם כדי להתקמבן על משרות שוות, כמו חברי אגד. בקיבוצים, לעומת זאת, קמו בחמש ועבדו במשק, ומשתיים יכלו להיות על המגרש. שחקנים בקבוצות הקיבוציות לא הרוויחו שקל - לא על הרפת ולא על הפרקט, אבל הם חיו בחברה שבה הם לא היו צריכים להרוויח.
אלון: כולם עבדו. לא היה אחד שלא עבד. היינו עובדים עד הצהריים או אחרי הצהריים ואחרי זה הולכים להתאמן ומשחקים. עבדתי גם בחקלאות, וגם במפעל. זה היה בסדר גמור, לא היתה בעיה. הייתי בן 20-22, הייתי מגיע מהצבא למשחקים ולאימונים.
דנה: אגב, זה לא רק כדורסל. הקיבוצים שלטו למשל גם בכדורעף ובכדור יד. בעמק יזרעאל בשנות ה-70 מגרשי הספורט והבריכה של הקיבוץ הפכו את הספורט לחלק משמעותי משעות הפנאי של כולם. כמו שאיתמר מרזל אמר לנו - ילד בעיר היה צריך לקחת שני אוטובוסים לבריכה, בקיבוץ מ-4 הוא בקאנטרי קלאב.
צליל: הקיבוצים, בקיצור, היו בתי הגידול האידיאליים לכוכבי ספורט. אבל הגביע נשאר בגבת - וביגור - רק שנה. ב-1977 הדברים כבר נראו אחרת לגמרי.
*
ארכיון: אולסי פרי קולע את הסל המכריע בגביע אירופה, מכבי תל אביב אלופת אירופה לשנת 77-78
דנה: בהרכב שזכה בגביע אירופה שיחקו לו סילבר, ג'ים בוטרייט, אולסי פרי וטל ברודי
טל ברודי: אנחנו במפה ואנחנו נשארים במפה
דנה: הם לא היו שחקנים זרים - זה היה אסור אז. הם היו מה שנקרא "מתאזרחים". זה התחיל לאט לאט בשנות ה-60. בזמן שבגבת שיחקו על המדרכות, בקבוצות העירוניות התחילו לגייס כשרונות מחו"ל. יהודים אמריקאים. או אמריקאים שגילו את שורשיהם היהודיים.
אודי: היה מאוד מקובל בשנות ה-70 וה-80 אולי גם 90 לקחת שחקן שאין לו שום זיקה לישראל, למצוא רב מפוקפק בניו יורק או במקום אחר שיתן לו, יגייר אותו. זה קרה לבראד ליף, אחד הזרים הגדולים בתולדות הכדורסל הישראלי, שבדיעבק פיני גרשון שהיה המאמן שלו הודה שהאזרוח שלו היה מפוקפק לחלוטין וכמובן אולסי פרי שאני בטוח שאת לא יודעת מה הזיקה שלו ליהדות עד היום. למצוא סבתא של סבא יהודיה זה הכשרון הגדול ביותר של הכדורסל הישראלי, יותר מכשרון משחק.
אולסי פרי. הכשרון הגדול של הכדורסל הישראלי הוא במציאת סבתא יהודיה (צילום: משה סיני, פלאש 90)
צליל: המתאזרחים לא באו לכאן מתוך ציונות. זאת אומרת, כן, גם, חלק, אבל הם רצו בשביל הכשרון שלהם עוד משהו.
דנה: המשהו המלוכלך הזה שנקרא כסף.
צליל: מה, כסף?
דנה: כן, משכורת.
צליל: כאילו -
דנה: כאילו הם באים לארץ, מתאמנים, משחקים, זו העבודה שלהם, הם מקבלים משכורת.
צליל: על לשחק כדורסל? ומי ילך לרפת בבוקר?
דנה: כן גם בקיבוץ לא הבינו.
יוחנן: הקיבוצים בכלל לא, לא עיכלו את זה. שצריך להביא שחקן ולשלם לו כסף. לא היה דבר כזה.
דנה: זה שוב יוחנן, המנג'ר של הפועל גבת.
יוחנן: בועז ינאי, הוא גר פה בנהלל, הוא היה משחק בגבת יגור ללא תמורה. איתמר מרזל כוכב עליון היה ולא קיבל גרוש. בגבת היה ברי שיפמן, שחקן מעולה, לא קיבלו גרוש. אז לא היה דבר כזה לקבל כסף.
צליל: זאת אומרת, בעקרון הקיבוצים יכלו להביא גם הם שחקנים מתאזרחים, ולשלם להם, ולהתחרות בקבוצות האחרות. הם לא רצו.
דנה: זה מה שסיפר לי איתמר מרזל, הכוכב של הפועל גבת יגור, שגם היה אחר כך קפטן נבחרת ישראל בכדורסל.
איתמר מרזל: בתנועה הקיבוצית אז לא יכלו לקבל את זה שבקיבוץ כולם קמים בבוקר בשעה 6, 5 בבוקר כולם הולכים לעבודה ויש אחד חמוד כזה שיקום בסביבות 12 ויופיע בחדר אוכל עם עיניים שהרגע קמו מהשינה - הוא שחקן כדורסל. זה היה בלתי אפשרי.
צליל: וככה הם התמודדו מול הכדורסלנים המקצועיים מחו"ל ולקחו גביע. אבל זה לא החזיק הרבה זמן. גבת היתה מחזיקת הגביע האחרונה שכל שחקניה היו ישראלים.
דנה: ב-1978, שנה אחרי שמכבי תל אביב זכתה בגביע אירופה, קרה משהו שמכתיב איך נראה הכדורסל בישראל עד היום. מכבי תל אביב טענה שכדי להמשיך לעמוד ברף שהציבו הקבוצות באירופה היא לא יכולה להתבסס על הגניוס היהודי ועל קיבוץ גלויות. לראשונה הממשלה אפשרה לקבוצות הכדורסל בישראל להחתים זרים.
איתמר מרזל: זה לא שלמכבי או לפועל ת"א יש אחד. מאחד זה נהיה שניים. וזה נהיה שלושה. ולא היה בסיס משותף לעלות על המגרש, כי הם התחזקו כפי שהם התחזקו ואנחנו לא. השחקנים, אמרתי - אתה לא יכול לשחק - אתה יכול פעם, פעמיים, כאנקדוטה, אבל לא לשחק מול קבוצות שהשתדרגו בצורה כזאת ואתה נשאר כל הזמן במקום.
דנה: עכשיו יש לי חידה.
צליל: כן.
דנה: היום שחקן ישראלי, על פי תחקיר של טל וולק מגלובס, מרוויח בממוצע 364 אלף שקל לעונה, ושחקן זר - 710 אלף שקל לעונה, ובשנות ה-80 הרוויח שחקן זר 250 אלף שקל לעונה - כמה הרוויח קפטן נבחרת ישראל, איתמר מרזל, בשנות ה-80?
צליל: בערך 125 אלף שקל?
דנה: לא.
צליל: אז כמה?
דנה: כלום.
צליל: כלום?
דנה: כלום.
איתמר מרזל: את יודעת מה אני דוגמה לדבר שהוא בלתי אפשרי בכלל - אני שיחקתי בעפולה העמק שיחקו שם קרל נברסון וצ'ט נלסון. צ'ט נלסון בחמישייה קיבל 250 אלף שקל. רבע מיליון שקל. נברסון לא יודע כמה קיבל. ואני לא קיבלתי שקל. אני שואל אותך, את בחורה צעירה, זה הגיוני? זה לא עובד ככה.
הייתי בנבחרת ישראל הייתי במלון ברמת אביב והתאמנו ביד אליהו. תביני, הייתי בעיר כל הזמן, ומתחילים להשתלב, באופן כזה או אחר, ויש דגשים, ובאיזשהו מקום מה שמאגד את הדגשים זה כסף. את לא מקבל כסף. לא קיבלתי כסף. אבל זה היה. צלחתי את זה.
דנה: בעצם מה שאיתמר אמר לי זה שמבחינת הקיבוץ לא היה הגיוני שחבר יוצא לעבודה שלו בתור קפטן נבחרת ישראל ומקבל כסף, בדיוק כמו שאם אתה גוזם בנוי אתה לא תלך בערב לעבוד בגיזום בנהלל ותקבל כסף. גם לא אם תכניס את המשכורת שלך לקופת הקיבוץ. זו פשוט לא היתה אופציה. וככה, מול קבוצות גדולות עם שחקנים זרים שקיבלו משכורת, הקבוצות של הקיבוצים נשארו חובבניות. בעצם, כשהכסף נכנס לכדורסל, הקיבוצים יצאו.
כשהכסף נכנס הקיבוצים יצאו. טל ברודי ומיקי ברקוביץ' בשנות ה-70 (צילום: משה סיני, פלאש 90)
צליל: התחנה האחרונה בסיור שלנו בגבת היא הבית של יפתח שבח. יפתח חי בקיבוץ גבת, ובשנת 2001 יצר את הסרט "הגביע נדד צפונה" על גיבורי הילדות שלו מהמגרש עם השמיכות על הדשא.
יפתח שבח: אני חושב שהגיבורים הטראגיים של הסיפור הם השחקנים של הקבוצה שבעצם היו מגה סטארים בקבוצה שלהם, אבל לא יצא להם להנות מעידן הכסף. הם היו כוכבים רגע לפני שהכסף הגדול נכנס.
היו כאלו שהמשיכו לשחק אבל הם לא באמת נהנו מהעידן הזה של הכסף. כי גם אם מבחינה ערכית כסף נתפס בצורה כזו שהוא היה ערך שלא הזדהו איתו. לא להתרחק אבל לא הבינו בדיוק את המשמעות שלה הכסף בחיים הקפיטליסטיים. זו היתה חברה סוציאליסטית, שהתנהגה לפי כללים סוציאליסטיים. המעבר הזה היה מאוד חד.
התהליך הזה היה תהליך שעבר על כל המדינה ועל התנועה הקיבוצית. גבת-יגור סימלה את שנות הזוהר של החברה הקיבוצית בספורט. בעצם עם הירידה שלה מהבמה הצד הזה הלך והתפייד. נעלם.
*
צליל: הזכיה בגביע אירופה וכניסת הכסף הגדול חיסלו את הספורט בקיבוצים. לא מיד, אבל בהדרגה ובאופן ברור. אבל היו לזכייה הזאת עוד השפעות על הכדורסל הישראלי, וההשפעות האלו מורגשות עד היום.
דנה: שנת 1977 היתה תחילת הנפילה של גבת - ותחילת העליה של המונופול שישלוט ב-40 השנים הבאות בכדורסל הישראלי. מכבי תל אביב. הקבוצה שיש לה מדינה. הזכייה בגביע אירופה נתנה למכבי תל אביב משהו נוסף מלבד גביע להצטלם איתו, משהו שלא היה לאף קבוצה ישראלית מלבדה: זכויות שידור על משחקי הגביע האירופי. בגביע האירופאי לאלופות, שמאוחר יותר שינה את שמו ליורוליג, זה עובד ככה: חלק משמעותי מהכסף שהליגה עושה מגיע מזכויות השידור. כל קבוצה מקבלת את הזכות למכור את השידורים במדינתה. בתמורה, הקבוצה מעבירה לליגה כמה עשרות אחוזים מסכום המכירה. אגב, זאת הסיבה שיש 12 קבוצות שחתומות על הסכמים שישחקו ביורוליג שנים קדימה בלי קשר למעמדן - הן הקבוצות שמכניסות הכי הרבה כסף בזכויות שידור.
צליל: בשנת 2005, העמותה לחופש המידע הגישה בקשה לחשוף את הסכום שמשלם הערוץ הראשון עבור שידור המשחקים, וגילתה שבשש השנים הקודמות, כלומר משנת 99', שילם הערוץ הראשון 26 מיליון דולר. בכל מקרה, צינור הכספים של גביע אירופה לאלופות נתן למכבי תנופה ומקור הכנסה שלא היה לאף קבוצה אחרת בישראל.
דנה: ומכבי ניצלה את המשאבים שלה.
גיל: מה שמכבי עשתה זה התנהגות מונופליסטית קלאסית. בעצם, היא לא רק דאגה להיות טובה יותר בעצמה. היא דאגה שלא יהיה עליה שום איום.
דנה: זה גיל שלי. הוא יו"ר של חברה בשם צבירן שמייעצת בנושא משכורות ועוסק בהשקעות כבר עשרות שנים, כשהוא צריך להציג את עצמו, הוא לא מדבר על עסקים.
דנה: הסתכלתי על חשבון הטוויטר שלך, ואתה מגדיר את עצמך שם בתור -
גיל: בתור אוהד ג'ייאנטס, אוהד מכבי ואוהד מכבי-פוקס לשעבר, אם אני זוכר נכון
דנה: גיל אהד את מכבי מגיל 6 ועד אחרי הצבא, כשהוא התחיל לגלות איך הקבוצה מתנהלת כלכלית. וזאת הסיבה שהם נפרדו, גיל ומכבי, פרידה שגי ל עצמו מגדיר כקשה יותר משיברון לב - כסף.
גיל: בכדורסל אם אתה מוציא את השחקן הכי טוב מהקבוצה שמאיימת עלייך אתה בעצם דואג שלא תהיה פה תחרות. הם עשו את זה בהרבה מאוד דרכים, זאת הבולטת. אם זוכרים את חנן קרן, זה היה דוגמה נפלאה של שחקן שאיים עליהם לכאורה ומכבי לקחו אותו והושיבו אותו על הספסל לא כדי שהוא יחליף את מיקי ברקוביץ, כי באותה תקופה שיחקו 6-7 שחקנים, החמישיה שיחקה כמעט 40 דקות, שחקנים יצאו רק אם קיבלו 5 עבירות. אז חנן קרן פשוט לא זכה לשחק במכבי ומכבי לא לקחו אותו כמחליף של ברקוביץ אלא כדי שלא ישחק בהפועל ר"ג.
דנה: חנן קרן, גם הוא קיבוצניק, חתם בקבוצה ב-77׳. אחריו היו עוד הרבה שחקנים טובים. כולם רצו לקחת חלק בקבוצה של ישראל. רבים מהם לא זכו לקום מהספסל. וככל שהספסל הלך והתחמם משחקנים ישראלים מוכשרים שישבו עליו, המדינה הסירה עוד ועוד מגבלות על העסקת שחקנים זרים. די מהר עברנו משחקן אחד לשניים ושלושה.
צליל: ב-1998 קרה עוד משהו משמעותי: המדינה החליטה לתת לשחקנים זרים פטור ממס. שחקן כדורסל זר בישראל משלם רק 25% מס הכנסה, חצי ממה שמשלם אזרח ישראלי, ויש לו פטור כמעט מלא מביטוח לאומי. בסך הכל, העלות של שחקן ישראלי עבור המעסיק היא יותר מפי 2 מאשר זר. הנה שוב אודי הירש.
אודי הירש: הסכומים שאתה סוגר עם שחקן הם נטו. בכדורסל הישראלי אתה סוגר עם שחקן על כמה נכנס לו לכיס בסופו של דבר
צליל: זאת אומרת שנגיד שיש שחקן ישראלי ושחקן אמריקאי, ועם שניהם סגרתי את אותו שכר נטו - העלויות לי כמעסיק גדולות יותר אם זה ישראלי?
דנה: כן. אם לוקחים בחשבון את עלויות השכר וכל המסביב - הישראלי יהיה יקר פי שניים.
צליל: אז גם אם יש שחקן ישראלי שהוא ברמה בינלאומית עדיין משתלם יותר להביא מישהו מאמריקה?
דנה: בדיוק.
אודי הירש: זה יוצר מצב שאתה כמנהל קבוצה, או כיו"ר, נוטר טינה לישראלי לפני שהוא התחיל לעלות על המגרש.
דנה: הפטור הזה ממס קבוע בחוק. פעם בכמה שנים משרד האוצר מנסה לבטל אותו, ובכל פעם מכבי תל אביב מפעילה לחץ וזה יורד מסדר היום.
*
דנה: כשהגעתי לדירה של איתמר מרזל השעה הייתה עשר בבוקר והטלוויזיה הייתה דלוקה על ערוץ הספורט. באולפן היה הגארבג' טיים של המונדיאל - הפרשנים עירבבו חפיסת קלפים, שלפו שני שמות של קבוצות ואמרו מה הסיכוי שהן תיפגשנה בגמר. איתמר רואה היום כדורסל בעיקר בשביל החבר'ה. ככה הוא מתאר את העולם שבו הוא הפך לכוכב לעומת העולם של הכדורסל בימינו.
איתמר מרזל: יש הבדל אחד חד משמעי בין יגור וגבת-יגור לכל השאר: יגור זה הבית. אני הייתי נציג של הבית. אני קיבלתי - או כך ראיתי את זה, איזשהו מנדט. לייצג את הציבור הזה, להיות שליח של הציבור הזה. ואני יכולתי - זה נשמע קצת מילים לא לעניין, אבל יכולתי לשמח ציבור שלם ובסלנג, זה עשה לי את זה. כשיגור או גבת יגור ניצחו, זה היה ניצחון של המכורה שלי, של ההוויה שלי, של מי שאני, ואנשים שאני נמצא איתם ביחד. כל השאר, זה לא שלא באתי לשם ונתתי פחות - נתתי בכל מקום את המקסימום שאני יכול. אבל זה פחות דיבר אליי אני גומר משחק ביגור, אני ממשיך לראות את האנשים האלה למחרת, יש קטע של בילוי, זתומרת, אתה פוגש אותם על המדרכות, אתה נמצא אתה חי בעולם מסוים. כשנגמר במקום אחר האימון אני הולך לבית שלי הפרטי ובזה התחיל ונגמר העניין. זאת תקופה שהכל נראה אחרת.
דנה: וזה אולי הדבר העצוב ביותר בכל הסיפור הזה, בכל הטבות המס ורישיונות התעסוקה לזרים וכל הג'אז הזה. הקשר הישיר של הספורטאי לקבוצה שלו. במצב הנוכחי, שבו שישה ושבעה זרים משחקים בהרכב, ילדים ישראלים כבר לא ממש גדלים לתוך התחושה שהחלום הזה, של הפרקט וההטבעות, בהישג ידם. כמה מהמרואיינים לפרק אמרו לי שלא ירשו לילדים שלהם לשחק כדורסל, כי גם אם הם במקרה יהיו עילוי, זה לא יספיק כדי להתחרות באמריקאים שיעלו חצי מהמחיר שלהם ויקבלו את כל הדקות מגרש.
צליל: אם כי לא בטוח שזאת הבעיה.
אודי: הטענה הבסיסית היום היא שהשחקנים לא גדלים כי אין להם דקות משחק. אבל הסיפור של גבת יגור יכול לתת לנו רמז, הקיבוצים מראים איך שחקן צריך לגדול. היום הדבר הזה של משחק בשכונה הלך לאיבוד. אני כילד ששיחק כדורסל, שרצתי שעות על המגרש. ממני יצא שחקן ליגה א', אבל שחקנים אחרים בדור שלי נגיד עודד קטש יצא מהם שחקן ברמת טופ יורו ליג וכמעט NBA. זה אבד בכל העולם. אבל בכל העולם עובדים בצורה רצינית ובישראל פחות. החיים עצמם זה מה ששולט פה, תקציב הספורט בישראל הוא מגוחך, הוא 0.4, או 0.3 אחוז מהתקציב. במקומות אחרים זה 3-4 אחוז. איסלנד הקטנה עם 300 אלף תושבים שולחת נבחרת למונדיאל. בישראל ההשקעה מגוחכת. היה לנו פעם פוקס ששחקנים גדלו פה פרא כי שיחקו בשכונה. היום הנס הזה לא קורה כי הם בבית, מול המחשב או מול הטלוויזיה. צריך להוציא אותם ולעשות איתם משהו אקטיבי, להביא מאמנים יותר טובים. וזה לא קורה. זה לא קשור רק לאמריקנזציה, זו התוצאה. רואים שאין פה שחקנים גדולים אז צריכים אמריקאים.
דנה: ב-2007 חוקק החוק הרוסי, לפיו בכל רגע נתון חייבים להיות שני שחקנים ישראלים על המגרש. בימים אלה מנסה מכבי תל א ביב לבטל את החוק הזה. איגוד השחקנים הישראלי יזם השנה שביתה ועצר את המשחק בליגות השונות במחאה על אובדן הכוח. השביתה, שהתרחשה ממש בחודש שעבר,הצליחה להשאיר את החוק הרוסי לעונה נוספת.
צליל: הפועל גבת יגור התפרקה ב-1979 לשתי קבוצות גבת ויגור. בשנות ה-80 משבר מניות הבנקים היכה חזק בתנועה הקיבוצית, והקיבוצים מצאו את עצמם עם חובות של מיליארדים. כדורסל היה מותרות. הפועל גבת, בלי יגור, המשיכה לשחק בתחתית ליגת העל, עד שבשנת 1996 ירדה ליגה והתפרקה סופית.
*
איתמר מרזל: הרי כשאת קמה בבוקר, את מתחילה את המסע שלך - את מתחילה להתפשר. את מתפשרת בינך לבין עצמך. את מתפשרת עם החבר, או עם הבעל, או עם ההורים או עם החנווני או עם נהג האוטובוס, בצורה כזאת או אחרת. במגרש, הספורט פחות או יותר - יש מנצח ויש מפסיד ולזה אין מחיר. וזה באמת הרגשה בלתי רגילה.
*
צליל: אנחנו היינו חיות כיס. העורך שלנו הוא רום אטיק, עורך הסאונד הוא אסף רפפורט. אפשר להאזין לכל הפרקים שלנו באתר כאן ובאפליקציית כאן OD ובכל אפליקציית פודקאסטים. אם אתם רוצים לדבר איתנו על כדורסל או על קיבוצים, הצטרפו לקבוצה שלנו - "חיות כיס" בפייסבוק.
דנה: תודה רבה לבן לב, שהרעיון לפרק היה שלו. תודה לטל וולק, עורך הספורט בגלובס, שייעץ לתחקיר. תודה לארכיון ערוץ הספורט על הקטעים מתוך הסרט "הגביע נדד צפונה" בבימוי יפתח שבח בהם השתמשנו ותודה לחברי קיבוץ גבת.
צליל: תודה רבה דנה פרנק.
דנה: תודה צליל ותודה רבה לכם.
