דנה: יש לי דילמה

צליל: בבקשה

דנה: השעה שש בערב ואת יוצאת מהמשרד

צליל: כי אני לא מרגישה טוב?

דנה: נגיד שזה יום רגוע. תזרמי איתי שנייה. השעה שש בערב ויצאת מהמשרד, יש לך שתי אפשרויות: ספורט או דרינק עם חברות. מה תבחרי?

צליל: מה זה, מדע בדיוני? מי מהחברות שלי פנויה לדרינק בשש בערב לדעתך?

דנה: האמת שזאת סוגיה אמיתית לחלוטין מתוך הספר מה נשים צרפתיות יודעות, מאת דברה אוליבייה,

שהוא ספר אמיתי לגמרי, אחד מעשרות הספרים שנכתבו בניסיון לשווק את השיק והקוקטיות הצרפתית

צליל: מה, כמו למה נשים צרפתיות לא משמינות?

דנה: ספר שהיה צריך לסכם במילה "סיגריות". כן, העולם מוצף בספרים ובמאמרים שרוכבים על הדימוי של הצרפתים - ובעיקר הצרפתיות - כנשים המוצלחות בעולם. אבל יש דברים מעוררי קנאה אחרים שבאים לצרפתים בטבעיות ולא מפורטים בשום ספר עצות.

רוזלין דרעי: "כשהגעתי לארץ, הפאשן שלי - איך אומרת פאשן בעברית? פאסיון?"
דנה: "תשוקה".
רוזלין: "תשוקה זה לא דיזייר?"
דנה: "אממ, העברית היא מאוד חסכונית".

דנה: זאת רוזלין דרעי, והפאשן או התשוקה שלה הם ספרות. מאז שהייתה ילדה קטנה, העולם שלה עשוי מאמיל זולא, מהוגו, מפרוסט. בשנת 73', במהלך מלחמת יום כיפור, היא פיתחה תשוקה חדשה - ציונות. אז ברגע שהיא יכלה, היא עלתה לישראל. וכאן היא נתקלה בבעיה.

רוזלין: "רציתי להיות פרופסור לספרות - זה נורא טבעי כזה, אבל כשהגעתי לפה אמרתי מה ישראל צריך? המדינה, אז, שהייתה במצב מאוד בעייתי - מה הם צריכים ספרות צרפתית?"

דנה: האמת שממש במקרה, התשוקה של רוזלין דרעי לספרות הצליחה לשנות כמה דברים במדינת ישראל. אבל לזה נגיע בהמשך.

צליל: הסיפור של רוזלין והתשוקה שלה לספרות הם בדיוק הדבר הקריטי שפספסנו לגבי הצרפתים מרוב דיבור על צעיפי משי ויין איכותי: הם מאוהבים עמוקות בתרבות שלהם, והם גם עושים ממנה המון המון כסף. התרבות הצרפתית מכניסה 44 מיליארד יורו בשנה. פי שבעה יותר מתעשיית הרכב. כלומר, המוזיאונים המפורסמים, המוזיקה, הקולנוע והסופרים שווים לצרפת לא פחות מרנו ופז'ו.

*
צליל: שלום, אתם על חיות כיס, אני צליל אברהם

דנה: ואני דנה פרנק והיום נדבר על אחד הענפים הכי מכניסים של צרפת הכלכלה השישית בגודלה בעולם: ספרות. מוזיקה. קולנוע. תיאטרון, שהשם ירחם

צליל: ויש פה משהו מבלבל. ברוב המקומות בעולם, המילים תרבות וכסף הן כמו שמן ומים. אף אחד לא מצפה מהתרבות להכניס כסף, נקודה.

דנה: בישראל אנחנו לא מודדים את זה בכלל. אין לנו שום דרך להעריך כמה כסף התרבות העברית המוצלחת מכניסה לנו.

צליל: אבל בצרפת, תרבות היא עסק משגשג. רק מבחינת תעסוקה, שני אחוזים וחצי מאוכלוסיית צרפת, 620 אלף בני אדם, עובדים באופן ישיר בתרבות, וכמות דומה של אנשים עובדים בגופי תרבות אך בתפקידים שאינם יצירתיים. כלומר למעלה ממיליון ומאתיים אלף צרפתים תלויים ישירות בתרבות כדי לחיות. ואגב - לא כולם צרפתים במקור.

A post shared by Vikram Shah (@vik0502) on Jun 12, 2018 at 2:46am PDT

רות רוזנטל: "בישראל לא עשיתי תאטרון, עשיתי תאורה. היה תקופה שעבדתי עם האופרה, [...] וליד זה עבדתי בבר".

דנה: זאת רות רוזנטל. היא מוזיקאית ויוצרת תיאטרון, בוגרת בית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים.

רות רוזנטל: "פה בצרפת אם אתה מפעיל התאורה באופרה, 18:05 אם הוא יעבוד בבר- זה משהו שאתה בכלל לא יכול לדמיין".

דנה: לרות יש בן זוג צרפתי, ואחרי שנים שהם חיו על הקו בין ישראל ניו יורק ופריז הם החליטו להתיישב בפריז. השיקולים, איך לומר, היו קרים לגמרי.

דנה: אתם גרים בפריז?
רות: "כן. לא לתמיד".
דנה: את לא אוהבת את פריז?
רות: "לא, לא כל כך. זה עיר אפורה ומבאסת. היא מאוד יפה, אבל היא פחות מגניבה מתל אביב".

דנה: הסיבה שהם מתגוררים בעיר האפורה והמבאסת היא מעמד אמן - אינטרמדיין דו ספקטל

צליל: מה מה?

דנה: בתרגום מאוד חופשי - עובדי מופע זמניים. רות והבן זוג שלה ועוד כמה עשרות אלפי אנשים מוכרים בידי המדינה כאמנים, ואפילו מקבלים ממנה תנאים ממש טובים כדי לעסוק באמנות. זה עובד ככה: אם את עובדת בתעשיית המסך או הבמה - מוזיקאית, כוריאוגרפית, שחקנית, את צריכה לעבוד 52 ימים במשך עשרה חודשים כדי לקבל השלמת הכנסה במשך שנה. המטרה היא לתת לך זמן חופשי, כי אחרת מתי תכתבי את המחזה או הסרט הבא שלך?

צליל: זה פשוט משוגע. עובדים 52 ימים במשך שנה?

דנה: 52 ימים במשך עשרה חודשים, כן.

צליל: אני חייבת לוודא שהבנתי. אני עובדת 52 ימים במשך עשרה חודשים, ואז עוד שנה אחרי זה אני לא עובדת בכלל?

דנה: כן. אבל תחשבי על זה שאם את מוזיקאית נגיד - להגיע למצב שאת מופיעה 52 פעמים ב-10 חודשים זה לא מובן מאליו. זה יותר מהופעה בשבוע. זה יותר דומה למס. חלק מהשכר שלך על שלך עובר לקופה של האמנים, ואם עברת את הרף של 52 ימי עבודה תקבלי אותו כהשלמת הכנסה. אגב, כל האמנים הצרפתים לוקחים חלק במאגר הזה.

רות: "כשאני אומרת השלמת הכנסה זה משהו שאפשר לחיות ממנו. זה קשור לכמה שהרווחת, השלמת ההכנסה שאני מקבלת אינה שווה להשלמת הכנסה שז'ראר דפרדייה מקבל. הוא, אגב, לא מקבל, יש תקרה. אם תרוויח יותר מדי לא תקבל את זה אז נניח הוא לא, אבל ונסה פארדי".

דנה: העובדה שאנשים כמו רות מהגרים לפריז במיוחד כדי ליצור שם בגלל ההשקעה הממשלתית זה קצת כמו שמדינות מסוימות נותנות הטבות מס לחברות הייטק ואז הן באות לפתח שם.

צליל: ואת מנסה להגיד לי שמה שעובד עם גוגל באירלנד עובד לצרפתים עם תיאטרון פרינג'? זה 44 מיליארד יורו בשנה, היפסטרים שמהגרים למקום שאפשר ליצור בו?

דנה: לא, מעמד האמן ויבוא הכישרונות הם לא יותר משני ברגים קטנים במפעל המאוד משומן של התרבות הצרפתית, שבראשו עומד משרד התרבות הצרפתי הכל יכול. הממשלה היא המפיקה מספר אחת של אירועי תרבות ואמנות, יותר מאחוז אחד מהתקציב מושקע ישירות בתרבות. וכל המפעל המטורף הזה התחיל בגלל סיבה ממש בנאלית - תסכול.

ד"ר עמנואל נבון: "אולי המילה תסכול היא קצת חריפה, אבל בכל זאת, תסכול, מהדומיננטיות של התרבות האנגלוסקסית או לפחות של השפה האנגלית זה בעצם צפרדע שהם מעולם לא בלעו, מתקשים לבלוע כבר מאתיים שנה".

דנה: זה ד"ר עמנואל נבון, הוא חוקר יחסים בין לאומיים מהחוג למדעי המדינה באוניברסיטת תל אביב. לפי ד"ר נבון, האובססיה הצרפתית לתרבות ולשפה שלהם קיימת כבר 400 שנה, אבל היא הפכה למשימה לאומית במאה ה-19.

A post shared by Uchkin Alex (@oleksandr_uchkin) on Mar 28, 2018 at 12:42am PDT

עמנואל: "בוא נאמר שאחרי ההפסד של נפוליאון בונפרטה מול הבריטים ב-1815 אז צרפת איבדה את מעמדה כמעצמה הדומיננטית באירופה ובעולם לטובת בריטניה, העוצמה הבריטית באמצעות האימפריה שלה, בסופו של דבר הפכה לעוצמה עולמית כעבור מספר שנים באמצעות ארה"ב. הם תמיד בעצם ראו בהפסד מול בריטניה ב-1815 ואובדן עמדת הבכורה הזאת כאתגר לאומי כדי לשמר את העוצמה הרכה הצרפתית".

צליל: עוצמה רכה.

דנה: אני יודעת כמו מה זה נשמע. אבל לא, מדובר במושג ממדעי המדינה שטבע ג'וזף נייט בספר בעל אותו שם משנת 2004. הרעיון של נייט הוא כזה: עוצמה צבאית זה טוב ויפה, ויכולת כלכלית זה נפלא ונהדר, אבל מדינות לא נבחנות רק בהשפעה של הכוח הישיר שלהן. הן צריכות גם עוצמה רכה, אותה משיגים דרך תרבות, דרך שפה, דרך מנהגים.

צליל: ההשקעה בתרבות התחילה בתור ריאקציה לתרבות האמריקאית ולשפה האנגלית, שדחקה את הצרפתית ממעמדה כלינגואה פרנקה, השפה המדוברת לצרכי מסחר ודיפלומטיה בעולם. אבל במאה ה-20, היא התחילה לשאת פירות - והפירות האלה הם העוצמה הרכה.

*
דנה: שארל דה גול חיזק מאוד מאוד את התרבות הצרפתית. קודם כל, הוא החליט להפריד את התרבות ולתת לה משרד משלה - עד אז זה היה משרד הנוער, התרבות, השילוט -

צליל: והספורט!

דנה: דווקא לא, אבל העיקרון הוא אותו עיקרון - מן משרד כלבוינק כזה, עד שב-1959 הנשיא דה גול הפריד אותו ושם בראשו את הסופר אנדרו מלרו. לא ניכנס כאן להיסטוריה של הפוליטיקה הצרפתית - למרות שהיא מרתקת - לעניינו מה שחשוב לדעת זה שדה גול שם לנגד עיניו מטרה אחת: להפוך את צרפת למדינה מובילה עולמית, מעצמה משפיעה וחשובה, ומבחינתו תרבות הייתה אמצעי טוב ככל האחרים להגיע למטרה הזאת. בשנות ה-80, שר התרבות הצרפתי ג'ק לאנג תבע את הביטוי "économie et culture, même combat" - כלכלה ותרבות, אותו מאבק.

צליל: לאנג, כמו מלרו, הוא שר תרבות אגדי בצרפת. יש המון חוקים שקרויים על שמו, ויש גם עיקרון מנהלי שהוא יזם - אחוז אחד מהתקציב לתרבות. כתוצאה מההחלטות שלו, השלטון בצרפת הוא המפיק הגדול ביותר של אמנות ותרבות. וזה בהחלט השתלם לו. מחקר של מכון BIPE הצרפתי משנת 2012 גילה שכל יורו שהוציאה מועצת הקולנוע הצרפתית, ה-CNC, הכניס לא פחות מ-21 יורו בחזרה - במכירת כרטיסים ובתמיכה בעסקים קטנים שבתורם התגלגלו ליצירת מקומות עבודה. כלומר, ההשקעה הצרפתית בתרבות היא לא רק לשם הרוח. זה לא סבסוד. זו השקעה כלכלית לכל דבר.

דנה: לאנג הטיל רגולציה כבדה על התרבות. למשל, מנהלי התאטראות בצרפת מקבלים קדנציה של חמש שנים בלבד - הפוך מישראל שבה מנהלי תאטראות דבוקים לכיסא. אבל אולי המאמץ הכי מרשים הוא זה שצרפת עושה החוצה. העוצמה הרכה שממש מגולמת במבנה של המכון הצרפתי לתרבות בשדרות רוטשילד בתל אביב.

רוזלין: "דיפלומטיה בלי תרבות זה לא דיפלומטיה. הקו התרבותי של הדיפלומטיה זה ממש חשוב. זה אחד. ממש אחד".

דנה: זאת שוב רוזלין דרעי, הממונה על הספרות במכון הצרפתי, איתה פתחנו את הפרק. קומת הכניסה של המכון היא בית קפה טרה שיק וטרה שר, והוא עמוס ביום שלישי בשעה 11 בבוקר ברמה שגורמת לך לתהות אם אף אחד לא עובד במדינה הזאת. רק אחרי שאת עוברת אותו, ועוברת את שתי הקומות של כיתות הלימוד בתוך המכון, את מגיעה לקומת המשרדים, שם רוזלין והקולגות שלה עובדים. - והמכון בתל אביב הוא רק אחד מ-98 מכונים ברחבי העולם. כששאלתי את רוזלין למה צריך את כל הסיפור הזה - היא אמרה לי חד וחלק -

רוזלין: "את לא יכולה לעשות דיפולמסי מבוסס רק על אופרטינז, על אינטרס. כשאת מציגה בחוץ את התרבות בעצם את מתחילה להיות יותר מוכרת ע"י האחר בעצם ופחות מפחיד. אנשים רוצים יותר, רוצים להיכנס - וזה רק דרך התרבות".

דנה: החלום של דה גול התגשם בענק. נכון, צרפת לא חזרה להיות המעצמה שהיא היתה פעם, והצרפתית היא לא השפה הבינלאומית בשום מקום חוץ מבאירוויזיון. אבל צרפת היא המדינה הכי מתוירת בעולם. יותר משמונים ושניים מיליון בני אדם ביקרו בה ב-2016 - שבעה מיליון יותר מאשר בארה"ב, שהיא המדינה השניה הכי מתוירת בעולם. 16 מיליון תיירים הגיעו לפריז לבדה, שהיא היעד השלישי הכי פופולרי בעולם לתיירות. 

צליל: זה כשלעצמו לא הישג מאוד חדש. צרפת תמיד היתה בין המדינות המתוירות בעולם, יחד עם ספרד, איטליה, בריטניה וארצות הברית. ההישג המדהים שלה זה שהיא שומרת על המעמד הזה עד היום. יעדי תיירות פופולריים מתחלפים כל הזמן, אבל מעל כולם ניצבת פריז, מקום שאנשים בכל העולם מרגישים שהם חייבים לבקר בו לפחות פעם אחת בחייהם.

בספר overbooked שואלת חוקרת התיירות אליזבת בקר איך זה יכול להיות. צרפת, היא אומרת, היא מדינה יותר קטנה מטקסס. אין לה חופים טרופיים, פארקים לאומיים או גייזרים. כשהסינים התחילו לטייל בעולם, היעד הראשון שלהם היה צרפת, לפני ארצות הברית, ככה בעצם היא עקפה אותה בדירוג. בנקס כותבת שהסיבה לכך טמונה במה שמביא את התיירים לצרפת. התיירים שמגיעים לצרפת לא מחפשים חופש, מסיבות, חופי ים, שופינג, מנוחה או אתגר. הם מחפשים משהו אחר: הם מחפשים את צרפת באופן ספציפי מאוד. הם לא רוצים לראות אמנות, הם רוצים להגיע ללובר. הם לא מתעניינים באדריכלות אלא במגדל אייפל.

דנה: והתשוקה הזו לצרפתיות ולכל מה שצרפתי היא בעצם תשוקה לתרבות הצרפתית. התדמית של המקום הקסום הזה שבו נשים לא משמינות וכולם מעשנים בשרשרת, אומרים או לה ומלאים בשיק, נבנית באמצעות סרטים, מוזיקה, ספרים, פסטיבלים בסינמטק וכוכבי מישלן. זו המשמעות של עוצמה רכה. 2% מהתמ"ג של צרפת מגיעים ישירות מתרבות, אבל אפשר להניח לידם עוד 7% שמגיעים מהתיירות - וממשלת צרפת יודעת את זה היטב.

אבל ברשותך, בואי נחזור לרוזלין. היא הראשונה למלא את תפקיד האחראי על הספרות במכון הצרפתי בתל אביב, ובניגוד לקולגות שלה במדינות אחרות, היא עושה את זה כבר עשרים שנה. עד שיום אחד נפל לה אסימון.

רוזלין: "בגלל שגדלתי בצרפת, חשבתי שכל המדינות הן כמו צרפת. לא שמתי לב לשינויים".

דנה: וזה היה אסימון מאוד מאוד כואב.

רוזלין: "עשיתי סיבוב אצל המו״לים, כמו שאני עושה כל כמה חודשים, כדי לראות מה קורה ומה הם עושים עכשיו. ופתאום גיליתי משהו, באמת ככה זה התחיל - שהספרים שאנחנו עוזרים, שמוציאים מתרגום מצרפתית גם ללא תמיכה, לא רואים אותם בחנויות הספרים".

צליל: מה שרוזלין גילתה בעצם זה מה שיודעים כל אנשי ענף הספרים בארץ: כשאתה נכנס לחנות ספרים בישראל אתה בדרך כלל תראה מיד שולחן ועליו מעט מאוד ספרים, ואלה הספרים שרשתות הספרים דוחפות - אלה שיש להם סיכוי להיות רבי מכר. ספרים אחרים, יהיו על המדפים וייעלמו משם מהר מאוד. אם הם לא ימכרו מספיק, תוך שלושה חודשים כבר יהיה אפשר להשיג אותם רק בהזמנה מיוחדת מהמחסן.

עד אז, במסגרת התפקיד שלה היא עסקה בקידום הספרות הצרפתית. אבל אז היא הבינה שזה לא משנה כמה נהדרים הספרים שאת מממנת, אם הם לא מגיעים לקוראים.

דנה: היא החליטה לנסות לגייר את חוק המחיר הקבוע על שם ג'ק לאנג, שר התרבות שדיברנו עליו קודם, אומר בקצרה שהמו"ל צריך להדפיס מחיר על גבי כריכת הספר, ושאסור לחנויות לשנות את המחיר במשך שנתיים מהרגע שהספר יוצא לאור. אנחנו מכירים אותו בשם: חוק הספרים. יש לחוק הזה הרבה מטרות. בין היתר הוא מגן על הסופרים, כי השכר שהם מקבלים הוא אחוז ממחיר הספר, אבל גם על הוצאות הספרים - הוא מפחית את הלחץ עליהן למכור עוד ועוד רבי מכר במחיר נמוך, ונותן יותר סיכוי לספרות איכותית להישאר על המדפים.

רוזלין: "תביני דנה, היו ימים שחשבתי שאני באמת כמו דון קיחוט. למה? בגלל שאני בתוך חברה ליברליסטית נורא, היום זה עוד יותר אבל זה כבר היה די הרבה. פשוט לא הבינו אותי אמרו לי כן נו רוזלין את חמודה אבל צרפת זה לא יזראל. ככה אמרו".

דנה: במשך עשר שנים - עשר - רוזלין עבדה בהבאת חוק לאנג לארץ הקודש. היא תירגמה אותו לעברית. היא הביאה לארץ יועצים למו"לות מצרפת. היא עשתה לו לובינג. ולאט לאט, זה תפס. ביולי 2013 החוק עבר, ונכנס לתוקף בפברואר 2014. לקצת יותר משנה.

צליל: כי אחרי שנה, שבמהלכה כל אחד מהצדדים המעורבים התמרמר על החוק, הוא בוטל.

דנה: בהתחלה רק מגבלת המחיר הוסרה. אחר כך חלקים נוספים ממנו, וממש בחודש שעבר, הודיעה שרת התרבות מירי רגב כי תבטל אותו לחלוטין. ובאופן די מפתיע, זה לא גרם לרוזלין לאבד את האופטימיות שלה.

רוזלין: "הכל אפשרי. הכל אפשרי! ברגע שיש אחד שיש לו את הרצון הזה, שחשוב לו להשקיע בתרבות הישראלית, ברגע שיש את הרצון הזה, הכל פתוח. ואני מאוד מאמינה בזה. חוק זה היה צורה אחת. ביטלו, ביטלו. לא צריך לדבר על זה שנים. לא חשוב. צריך לחשוב שוב ולראות מה רוצים ולעשות דברים אחרים".

דנה: אגב, חוק הספרים הצרפתי הוא רק דוגמה אחת - הצרפתים מכילים רגולציה כבדה שבכבדות על כל ענפי התרבות שלהם, על הקולנוע, על הטלוויזיה, על הרדיו. בגלל המאמצים של רוזלין, הוא הפך למקרה מבחן של השאלה האם אפשר לייבא את המדיניות הזאת לארץ.

צליל: אבל האמת היא שבסוף בסוף זה לא רק כסף.

דנה: לצרפתים יש יופי של הבנה תרבותית ואחלה מוסדות תרבותיים, אבל למרות כל המאמצים של המכון הצרפתי, הסיכוי שישראל תדבק בתפישה התרבותית שלהם ותחליט שהענף הכלכלי הבא שהיא מפתחת פה זה תרבות, במטרה להרוויח ממנה כסף - הסיכוי הזה לסיכוי להידבק בקוקטיות צרפתית מאיזה ספר טיפים. כי זה לא רק הכסף ולא רק המדיניות. בצרפת יש בכל זאת משהו אחר.

עמנואל: "בצרפת זה הרבה יותר קשור לתרבות - לדפוסי חשיבה, דפוסי התנהגות, הלבוש, האכילה אפילו. כל הדברים האלו שהופך אדם לצרפתי".

זה שוב ד״ר עמנואל נבון, והוא מדבר על הדברים מהם בונים זהות לאומית

עמנואל: "בארה"ב זה מאוד אמורפי, בצרפת זה הרבה יותר קשור לתרבות. כאשר אדם מקבל אזרחות צרפתית הם מצפים ממנו להצטרף למועדון מחינת הקודים התרבותיים ולכן הם מדגישים את הדבר הזה שנקרא laïcité שזה לא בדיוק חילון, זה גם הזדהות עם המדינה עם התרבות, עם הקודים הצרפתיים. מי שמצטרף למועדון מבחינת אזרחות מצופה ממנו להפנים את הקודים התרבותיים האלה".

דנה: לאיסטה - החילוניות - היא אחד העקרונות החשובים בחוקה הצרפתית. בפשטות אפשר לראות בה החלטה על הפרדת דת ומדינה, אבל כמו שד"ר נבון אומר, זה קצת יותר מורכב מזה. אפשר להגיד שבמקום בו אנחנו שמים את ספר הספרים והבריטים את המלוכה, הצרפתים שמים את מולייר, את פסטיבל קאן ואת קאנל פלאס. הקודים התרבותיים האלה הם הדבק שסביבו האומה אמורה להתלכד. זאת הסיבה שבצרפת בוגרי תיכון מקבלים מהמדינה 500 יורו להשקיע רק במוצרי תרבות - בספרים, בכרטיסי תיאטרון, במוזיקה. זאת גם הסיבה שבמאה ה-19, המדינה הצרפתית קנתה מלואי דגר את הזכויות לטכניקת הצילום הראשונה אי פעם - הדגרוטיפ - והעניקה אותן במתנה לעולם.

צליל: אפשר להשוות את התפקיד של התרבות בצרפת לתפקיד של הצבא בישראל. התרבות היא חלק מהלאומיות. לקרוא ספרים או ללכת לקולנוע זה מעשה פטריוטי. הוא לא מנוגד לאתוס החברתי אלא הרמוני לו לגמרי.

דנה: אגב, שאלתי את שגרירת צרפת בישראל, הלן לה-גל, איזה שינוי תרבותי הביא לישראל גל ההגירה המסיבי של יהודי צרפת, זאת הייתה התשובה שלה:

הלן: "אני רואה את זה. אם אני משווה את השהות שלי עכשיו לשהות שלי בשנות ה-90, באוכל. יש הרבה רבה יותר מסעדות טובות בתל אביב. זה ממש מרשים. זאת לדעתי השפעה צרפתית, כי הצרפתים שגרים פה או אפילו שבאים לחלק מהזמן - זה קריטי להם".

דנה: לפי הלן לה גל, הגל המטורף של פודיז בישראל, המסעדות, הכתבות, הפיכתה של תל אביב לבירת אוכל בינלאומית - הרבה מזה הגיע במזוודה יחד עם המהגרים והתיירים, מגולגל יחד עם בגד הים, הישר משדה התעופה על שם שארל דה גול.

*
דנה: האמת היא שגם הסיפור הזה על התרבות שמניעה את גלגלי האומה, מתחיל לחרוק. אז כן, הצרפתים מאוד גאים בתרבות שלהם, אבל צרפת עצמה משתנה. הנה מה שאמר לי גואל פינטו, מנחה התוכנית "גם כן תרבות" בכאן -

גואל פינטו: "צרפת של 2018 היא באנדרלמוסיה מושלמת. אנחנו יודעים את זה פנים פריז. שכונות שלמות שנשלטות בידי בני מהגרים דור 3 למי שהגיעו לצרפת בשנות ה-50 ככוח עבודה זול. הם לא מדברים צרפתית וגם אם כן הם לא יתקבלו לעבודה, יש אפליה. האם הם יודעים לצטט מתוך ראסין? לא. האם בשנות ה-70 הם ידעו? כן. האם כמה כסף שצרפת לא תשפוך שם זה לא יעזור? כן
כי אותם תלמידים חדשים נפתחו לעולם לא רק לארצות ערב, לא רק לארצות המולדת אליהן הם מתגעגעים אלא גם לאמריקה".

*
דנה: נו, מה לדעתך המיתוס של הצרפתיות המושלמות אומר, ספורט או דרינק עם חברות?

צליל: ברור שדרינק.

דנה: אז יאללה, בואי נתקתק את זה.

צליל: עד כאן חיות כיס לשבוע זה. תודה לדנה פרנק,

דנה: תודה לצליל אברהם. תודה לטכנאי הסאונד אסף רפפורט וכמובן לעורך שלנו, רום אטיק. תודה לשי סומק, לאבישי כהנא, לעידו שקד שיעצו לי במהלך הפרק וחלקו מניסיונם. עכשיו אפשר לשים איזה שאנסון?

צליל: בדוק.