דנה: צליל, מתי נהיית מבוגרת?

צליל: מתי שכולם נעשים מבוגרים: כשהחתול שלך מביא הביתה פגר מרוטש של עכבר.

דנה: למה

צליל: כי אז את יודעת עד לשד עצמותייך שיש בן אדם אחד בעולם שהולך לנקות את הגועל נפש הזה, והבן אדם הזה הוא את.

דנה: אהה, אני, אני מרגישה שאני מבוגרת רק בסוג אחד של סיטואציות. כשאין לי מושג מה לעשות ואני אומרת לעצמי - איך זה יכול להיות שאני לא יודעת מה לעשות? אני בת 29, לעזאזל, אני כבר אמורה לדעת איך לא להיכנס למינוס סלאש להתמקח עם בעל הדירה על תיקונים שהוא חייב לי סלאש למלא טופס 1301.

צליל: אנחנו מבלים את כל החיים בתחושה שעוד שנייה יקחו אותנו לאולם התעמלות רק שהפעם במקום להסביר מה עושים במקרה של רעידת אדמה יסבירו לנו איך להתנהל כלכלית. אבל זה אף פעם לא מגיע. יום אחד את פשוט מחפשת איזה מבוגר אחראי בחדר ומבינה שזה את. את המבוגרת האחראית, ואין לך מושג מה לעשות.

*
צליל: היי, אתם על חיות כיס, אני צליל אברהם

דנה: ואני דנה פרנק. הפרק הזה, גורי כיס שלוש החגיגה נמשכת, נולד כמו רעיונות מצוינים אחרים בקבוצת הפייסבוק של חיות כיס.

צליל: ואם אתם לא חברים בה, זה הזמן להצטרף. בקבוצה, הדס שאלה בנימוס האם יש אפשרות להמשיך ולענות על שאלות לפי גילאים.

דנה: זה התחיל בפרק עם ילדודס רכים, המשיך בפרק של משתחררים טריים, ועכשיו - תופים בבקשה - גם בני עשרים והמון שלושים וקצת עם תואר ראשון ובלי שמץ מושג הסכימו לחלוק איתנו כמה מהתהיות שלהם ולשלוח לנו שאלות בוואטסאפ.

צליל: כי כשזה מגיע לכסף, אף אחד לא באמת יודע מה לעשות

דנה: אז אחת ולתמיד - בואו נתבגר.

אופיר : היי, אני אופיר בן 33 אני הייתי ממש שמח לדעת איך אפשר לבחור - בהנחה שאני חלק ממשפחה צעירה של זוג חילוני פלוס ילד - איפה להקים את מרכז החיים ככה שיהיה לנו יותר קל מבחינה משפחתית, התפתחותית, תעסוקתית, תחבורותית - אתם יודעים. יש אתר או מקור אמין שנותן את המידע הזה?

דנה: ובכן אופיר, זאת נקודה כואבת, שגם יצא לנו להתעסק בה לא מעט בזמן האחרון. תשמעו את זה רגע.

גיא שני: אני חושב שההנחה הכללית בישראל זה שאנשים מחפשים איכות חיים ומאחורי הקוד הזה מסתתר לו חלום על ישוב קהילתי ואם לא ישוב קהילתי, אז איזה שכונה אקסלוסיבית שמתאימה כמובן למשפחות צעירות ולילדים שלהם - טובלת בירוק מוקפת בפארקים וכו' וכו'.

דנה: זה גיא שני, הוא סוציולוג שחקר איפה אנשים מחליטים לגור. העניין הוא שמה שהיה פעם החלום של מעמד הביניים, הבית עם המדשאה בישוב הקהילתי, הולך ומתפרק. גם בגלל מחירי הדיור, וגם בגלל הפקקים, שהופכים את אורח החיים הזה לפחות פסטורלי.

צליל: אם הנושא הזה מעניין אתכם אנחנו ממליצים לכם להקשיב לסדרת בת שלנו, חלומות גדרה, וספציפית לפרק ה-5 בסדרה. לפני כמה חודשים גם צילמנו ל"כאן כלכלי" כמה משפחות שהגשימו את החלום הזה.

דנה: ראיינו שם את נורית ינקלביץ, כי כשהילדים שלה נולדו היא ובן הזוג שלה בחרו לחזור למושב שהיא גדלה בו, ניר צבי. ולתת לילדים שלה את האפשרות לגדול כמו שהם גדלו: בסביבה כפרית, קרוב למשפחה. אבל החלום הזה התנפץ.

נורית: היינו נוסעים המון שעות על הכבישים, בערך שלוש, אפילו קצת יותר במצטבר, אני ובן זוגי ביחד.
בעצם או שהיינו מפספסים את הילדים, או שהיינו צריכים לעבוד פחות שעות. בעיקר, לא יכולנו שנינו לגדל אותם ביחד. היינו צריכים שאחד מאיתנו יעבוד והשני יטפל בילדים.

דנה: אחרי שלוש שנים במושב הם עשו יו-טרן וחזרו לתל אביב.

נורית: בחרנו להתרחק מהמשפחה ולהתקרב לעבודה, וגם למצוא מקום שבו נשמח לגדל את הילדים שלנו הן מבחינת הסביבה והן מבחינת מוסדות החינוך. צמצמנו מאוד את המרחקים שאנחנו נוסעים בהם היום, הם על אופניים, בתוך העיר, בלבד. לנו זה היה השיקול הנכון.

צליל: אני מניחה שבבחירה בין תל אביב לניר צבי הרבה אנשים יבחרו בתל אביב, אבל רוב הזמן זה לא המקרה. דיברנו על זה בחלומות גדרה: מי שגר במרכז גר בדרך כלל בדירה בשכונה פרברית באחת הערים הקטנות.

גיא שני: השכונות החדשות, המיני ערים האלו שמקימים בפאתי ערים קיימות הם סוג של מלכודת דבש.

דנה: זה שוב גיא

ולא יהיה לך שום דבר מתחת לבית. תצטרך שני רכבים, תשלם ארנונה מאוד גבוהה. 05:45 ולכן למרות שזה באמת לא קל להגיע מבחוץ לעיר ולמצוא את המקום שהוא יותר עירוני ומתאים למשפחות במעמד בינוני. אבל כן הייתי מציע לאנשים לצאת מהקופסה ולחפש את המקומות האלה. הם קיימים. הם קיימים גם בערים פריפריאליות כמו באר שבע יש שכונות עירוניות יותר שנותנות איכות חיים לא רעה בכלל למעמד הבינוני כולל כל הפלוסים שיש למרקם חיים עירוני.

צליל: בעצם גיא אומר משהו מעניין: אנחנו רגילים לחשוב על שתי אפשרויות, דירה קטנה ויקרה בעיר במרכז, או חיי איכות חיים בישוב קהילתי מרוחק. אבל יש עוד אפשרות: עיר מרוחקת, או, מחוץ למרכז. זה נשמע לנו ברגע הראשון כמו הרע מכל העולמות אבל יכול להיות שזה בדיוק הפוך. זה מה שסיפרה לי אריאלה רביב. היא גננת, שנולדה וגדלה באשקלון, ובאיזשהו שלב עברה לתל אביב.

אריאלה: ואז כשהחלטתי להיכנס להריון הגעתי לכאן.

אז היא חזרה לאשקלון. החיים שלה שם, לפי מה שהיא מספרת, הם לא איזה חלום כפרי, אלא חיים עירוניים, שפשוט עולים פחות.

אריאלה: נגיד לשכור דירה חדשה של 4-5 חדרים עולה פה בערך 4000 שקל, 5000 שקל, לדירה ממש ממש שווה. לקנות כאן יותר זול באופן משמעותי. קניות, דברים כאלה - אפשר להוציא פחות מאשר במרכז. יש לך אפשרות, למי שזה חשוב לו, ברמת חיים סבירה מבחינת דיור וחינוך שבמרכז לא יכולים להרשות לעצמם.

צליל: אני אהבתי גם את מה שהיא אמרה על תחושת קהילה. שיש בערים ותיקות בישראל.

אריאלה: זה סוג של מושב. יש, אני מסתובבת עם אנשים שמכירים אותי מאז שנולדתי ויש בזה משהו מאוד נעים ומאוד נינוח. אם אני נתקעת עם להוציא ילדה מהגן תמיד יש שכנה שתעזור.

דנה: אז פיצחנו את האטום? לא תל אביב ולא מושב בשרון, אשקלון?

צליל: לא בדיוק, פריפריה זה עדיין פריפריה, תשמעי את זה.

אריאלה: המון אנשים יוצאים לעבוד מחוץ לעיר. רוב העבודות מחוץ לעיר. בריאות זה שואה. זה קשה קשה קשה.

צליל: ויש דבר אחד שאין ממנו פטור כנראה בשום מקום בארץ:

אריאלה: הפקקים ביציאה מהעיר בבוקר זה משהו מדהים. יש פה פקקים מטורפים בבוקר.

דנה: אז לשאלתך אופיר, אין מקום באינטרנט שמחשבים בו איפה הכי כדאי לגור, וגם באמת, מאוד קשה לחשב את זה. אנחנו זרקנו פה כמה אפשרויות שכל אחת מתאימה למשפחה אחרת, אבל בסופו של דבר זה תלוי איך אתה והמשפחה שלך מגדירים איכות חיים, וכמה מקום בתוך ההגדרה הזו יש מבחינתכם ליוקר המחיה, לנסיעות, לתעסוקה, לחינוך ולקהילתיות. אין קיצורי דרך, תצטרכו למפות את זה בעצמכם ואז לבחור סדר עדיפויות שמתאים לשניכם

הגר: היי, אני הגר, בת 27, הייתי רוצה לדעת האם כל מה שאומרים על הדור שלנו - מזגזגים בין עבודות, לא נשארים במקום אחד לאורך זמן - נכון גם בישראל או שזו תפישה אמריקאית שמשליכים גם עלינו

צליל: היי הגר, לא *כל* מה שאומרים על הדור שלנו נכון, אבל העניין הזה של להחליף עבודות מהר - הוא יחסית מעוגן בנתונים. את צודקת שהנתונים הכי חזקים בנושא הם אמריקאים: שם צעירים מחליפים בין גיל 18 ל-27 שש עבודות בממוצע.

אצלנו הנתונים פחות ודאיים. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עסקה בנושא הזה בפעם האחרונה בשנת 2012. אז הם גילו ככל שהעובדים צעירים יותר, כך הנטייה שלהם להחליף מקום עבודה גדולה יותר: שמונה אחוז מבני ה-25-29 החליפו מקום עבודה בשנה שבה נעשה המחקר, ו-5.7% מבני ה-30-34. אחר כך המספרים יורדים: 4.3% מבני ה-35 פלוס, 3.6% מבני ה-45 פלוס וכן הלאה. לפי סקר שערכה חברת השמה ב-2012, בני 20 - 33 החליפו שבעה מקומות עבודה בממוצע. בסקר אחר, שנערך ב-2012, נמצא כי 45 אחוזים ממחפשי העבודה מחליפים עבודה כל שנתיים, ו-75 אחוזים לא נשארו במקום עבודתם למעלה מחמש שנים. לפי סקר של אולג'ובס, רוב העובדים הצעירים סבורים שלגיטימי להחליף מקום עבודה כל 3-4 שנים.

אני יכולה להגיד לך משיחות עם מעסיקים ויועצים ארגוניים שהבאזז וורד הכי חזק היום בעולמות האלה הוא שימור עובדים ובעיקר שימור עובדים צעירים. אם פעם לא היה מקובל לעזוב מקום עבודה אחרי שנה, כי זה נראה לא טוב ברזומה, היום לאף אחד כבר לא אכפת לזה. מעסיקים לא מתחרים רק במקומות עבודה אחרים, אטרקטיביים יותר, אלא גם באפשרות להפוך לעצמאי, לעשות דוקטורט או לנסוע להודו.
האם זה רע? תלוי את מי שואלים. הרבה אנשים יגידו לך שצעירים היום לא נאמנים ולא יודעים להתחייב. לדעתי, הנתונים האלה מעידים על בעיה בשוק העבודה. בהרבה מקצועות בישראל, הדרך היחידה של עובדים לשדרג את השכר היא לעבור מקום עבודה, כיוון שבארגונים עצמם יש מדיניות של "אין העלאות". בנוסף שבוע העבודה במקצועות מסוימים כל כך ארוך, והדרישה מהעובדים להיות זמינים תמיד נעשתה כה קיצונית, שאחרי שנתיים-שלוש בחברת הייטק או במשרד עורכי דין, עובדים פשוט נשחקים ועוזבים, כמו איזה גיוס ליחידה קרבית שהיה ונגמר. ואני מניחה שהרבה עובדים ובעיקר עובדות צעירות עוזבים שוב את מקום העבודה סביב הגיל של הקמת המשפחה, כי שעות העבודה לא מאפשרות להם לגדל את הילדים שלהם. לפי דעתי, צעירים היום מבינים היטב ששוק העבודה לא מתגמל את הנאמנות שלהם - ולכן הוא אכן לא נאמן.

גל: היי, אני גל אני בת 31. רציתי לשאול מה לעשות עם הפנסיה כשאני קופצת בין עבודות ולפעמים אפילו יש הפסקה של כמה חודשים בין מעסיק למעסיק ואין רצף?

שאול: וואו, אוקי.

בואו נתחיל שניה מיישור קו: אני חושב שצריך לחסוך לפנסיה. זה אולי נשמע מוזר כי יש לי מלא ביקורת על מערכת הפנסיה, וזה נכון, באמת יש לי ביקורת ואני חושב שצריך לתקן כל מיני דברים במערכת, אבל במקביל אני לא חושב שיש דרכים אפקטיביות יותר לחסוך לגיל שבו כבר לא נוכל יותר לפרנס את עצמנו מעבודה, ונצטרך לחיות על משהו אחר.

כי זה בעצם מה שהפנסיה שלנו צריכה לעשות - העתיד, יש לו תכונה כזו, הוא תמיד מגיע בסוף. ואם נגיע לגיל שבו לא נוכל יותר לעבוד מבלי שחסכנו משהו, העתיד הזה יהיה מאוד עגום. כל זה בא לנמק למה חשוב לחסוך לפנסיה. ולמען האמת, בגלל האופן שבו הפנסיה עובדת, חשוב להתחיל לחסוך כמה שיותר מוקדם. בגלל אפקט הריבית דריבית.

הריבית דריבית זה האופן שבו הכסף שלך עובד. נניח שאת חוסכת 100 אלף שקל בשנה. המנהלים של קרן הפנסיה שלך משקיעים את הכסף הזה בבורסה, ברובו, במטרה לעשות ממנו עוד כסף. נניח שהם עשו 10%. זה אומר שאחרי שנה יהיו לך 110 אלף שקל. ואז, נניח שבשנה שאחרי זה הם עושים עוד 10% על הכסף. הפעם, זה 10% על 110 אלף שקל, כלומר גם על הכסף שהכסף שלך עשה בשנה הקודמת. כך שבסוף השנה השניה יהיו לך 121 אלף שקל. זה אפקט הריבית דריבית, וכשמריצים את זה לטווח מאוד ארוך של זמן - כמו בחיסכון לפנסיה, נניח 30 שנה - האפקט הזה יכול להפוך את החיסכון שלך להרבה מאוד כסף. זו השאיפה, בכל אופן.

בגלל האפקט הזה חשוב להתחיל לצבור כסף כמה שיותר מוקדם, שיהיו לך כמה שיותר שנים של ריבית דריבית. למעשה, חשוב יותר להתחיל לחסוך מוקדם מאשר לחסוך ברצף. גם זה חשוב, אבל יותר חשוב שיהיה שם בסיס כסף התחלתי כמה שיותר מוקדם.

ולכן, אם אנחנו מדברים על תחילת תקופת החיסכון (ותחילת גיל ה-30 לגמרי יכולים להיחשב תחילת תקופת החיסכון, אל תרגישי יותר מדי גרוע עם עצמך) מה שחשוב הוא לחסוך, גם אם את לפעמים בין עבודות. כשאין לך מעסיק, את יכולה לחסוך בעצמך. כמה שאת יכולה. זה לא חייב להיות 3000 שקל בחודש, זה יכול להיות גם 500 שקל בחודש, או 900, כמה שאת יכולה.

החיסכון ברצף הזה יתן לך שני דברים חשובים: דבר ראשון, תצברי כסף בחשבון הפנסיה שיעשה ריבית דריבית במטרה לגדול. ודבר שני, בגלל שבתוך הפנסיה שלך יש ביטוח למקרה שלא תוכלי לעבוד - חלית/נפצעת כזה - זה חשוב להמשיך לחסוך. כל עוד את חוסכת, את מכוסה בביטוח הזה.
איך עושים את זה? פשוט מתקשרים לקרן הפנסיה שלך, או נכנסים לאתר, מדווחים שאת כרגע בלי עבודה אבל רוצה להפקיד לפנסיה באופן עצמאי, סוגרים על סכום, יוצרים הוראת קבע בחשבון הבנק, וזהו. בפעם הבאה שתהיי בעבודה תבטלי את הוראת הקבע הזו, ותחסכי דרך התלוש שלך באמצעות המעסיק. לא מסובך.

יואב: היי, אני יואב, אני בן 32. התחלתי תואר שני במשהו שלא ממש קשור למשרה הנוכחית שלי, ואני תוהה האם כדאי לרדת באחוזי המשרה על מנת להשלים את התואר?

דנה: היי יואב, אני דנה, אני בת 29 ואני בדיוק באותה התלבטות. מה אני אגיד לך, לא קל. עד שהחלמנו מהטראומה הכלכלית והמנטלית של התואר הראשון ונהיה קצת קצת תיאבון ללמוד תואר שני, אנחנו בדיוק בנקודה קריטית של בניית הקריירה. מצד שני, אם לא עכשיו, אימתי? כשיהיו לי שישה ילדים לפרנס? אלוהים ישמור אני מתחילה להזיע.

דנה: זאת שאלה שהיא לא לגמרי מדידה. יש ערך ללימודים גם להעשרה אישית וגם כדי לתמוך בתחושת הרווחה שלנו. בנוסף, יש גם ערך להון התרבותי שתואר שני מקנה לנו יעני - זה משתלם לא רק מבחינה תעסוקתית, אלא גם כדי להוריד את אימא מהגב. ויש להחלטה הזאת עוד זווית, את הזווית של המעסיק. שאלתי את רעות בלום פלג. רעות עבדה במשאבי אנוש בחברות כמו אינטל, נייס וגוגל ומנהלת את קהילת הפייסבוק HR 4 HR בה חברים אחד עשר אלף אנשי משאבי אנוש מכל הארץ. רעות פתחה דיון על הנושא בקהילה, והנה התובנות

רעות: היום הרבה מאוד ארגונים מבינים את הערך של לפרגן לעובדים שלהם. ההבנה שכשאתה נותן אתה מקבל בחזרה. לא כל הארגונים, אבל אבל אני וארגונים נוספים במיוחד אלה שענו בקהילה מאוד מאמינים בנתינה ולתת לעובד לצאת. קודם כל זה תלוי ברמת הקשר ואופי הקשר עם העובד לאורך תקופה מסוימת. כמה אני יודעת שזה עובד שרוצה להישאר איתי ואם אתן לו את ההטבה הזו או את הגמישות באיזור המבחנים, עד כמה אני סומכת עליו שהוא ידע להחזיר את השעות - לעמוד בדדליינים, להחזיר את השעות שלו.

צליל: מה שאני מבינה מהשיחה הזאת זה כזה דבר: כדי לקבל החלטה לגבי תואר שני צריך לקחת בחשבון את המצב התעסוקתי שלך עכשיו.

כי בכנות, וגם בתור מנהלת, עובד שיוצא לתואר שני זה כאב ראש. הוא עכשיו ירצה לעבוד יום פחות בשבוע, בתקופות מבחנים אני לא אראה אותו בכלל, ועד שהוא יסיים את התואר יעברו שנתיים-שלוש, ככה שעם כל הכבוד להתפתחות האישית והמקצועית שלו, אני לא אהנה ממנה. ולקבל עובד חדש שלומד לתואר שני? הוא צריך להיות מאוד מאוד טוב כדי שאני אסכים לספוג את המחיר. אחרת זה פשוט לא שווה את זה.

זאת אומרת, כשיהיה לך תואר שני, יכול להיות שיהיה לו יתרון עבורך בשוק העבודה. אבל כל עוד אתה סטודנט לתואר שני, אתה עובד פחות אטרקטיבי. ועכשיו אתה צריך לחשוב על מקום העבודה הנוכחי שלך. האם אתה רואה את עצמך ממשיך בו עוד שנתיים-שלוש, עד שתסיים את התואר? האם הוא יאפשר לך לעשות את זה? אם כן, סע לשלום, ותגיע למעסיק הבא עם רזומה משודרג. אבל אם אתה צריך לחפש עבודה תוך כדי הלימודים, כדאי לקחת בחשבון שזה יכול לעכב את הקריירה.

דנה: ומה מבחינת כסף, אתה שואל? זה תלוי כמובן באיזה תחום אתה עובד ובאיזה תחום התואר שלך, אבל זה מה שאומרים הנתונים היבשים. לך, ממש שווה לעשות תואר שני. גברים בעלי 16 שנות לימוד ומעלה - כלומר השכלה תיכונית פלוס תואר ראשון פלוס רק התחילו את השני - מרוויחים מעט פחות מ-15 אלף שקלים בחודש בממוצע, לעומת בעלי תואר ראשון, שמרוויחים טיפה יותר מעשרת אלפים שקלים בממוצע, כך לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. נשים, לעומת זאת, שיש להן 16 שנות לימוד ומעלה ירוויחו בממוצע קצת יותר מתשעת אלפים שקלים בחודש - לעומת נשים עם תואר ראשון, שיכניסו כ-6,300 שקלים. אגב אם את אישה מנהלת ששוקלת תואר שני - דעי שלפי הלמ"ס, הוא יוסיף לך בממוצע רק אלף מאה שקלים למשכורת. אם אתה גבר ומנהל ושוקל את זה, התואר השני שווה לך יתר מ-4,400 שקלים בחודש.

אז נראה לי שאשים את השישים אלף שקל על ניתוח לשינוי מין, זה יותר משתלם לי.

עומר: היי, קוראים לי עומר, אני בן 29 ומסיים בקרוב תואר ראשון במדעי המחשב. רציתי לדעת איפה כדאי להשקיע כשאתחיל לעבוד, בהתחשב בזה שאני לא מתכוון לקנות בית כנכס מתוך הבנה שכרגע זה לא ממש משתלם. פשוט להעביר את הכסף לפנסיה? לקרן השתלמות? לבורסה? ואם בבורסה, אז איך - לנהל לבד תיק השקעות או דרך בית השקעות? ואיך להחליט כמה לחסוך - להחליט מראש או לפי כמה שנשאר לי בסוף כל חודש?

שאול: הי עומר.

אין לי מושג כמה כסף יש לך, לאיזו מטרה אתה רוצה לחסוך אותו, כמה אתה לחוץ עליו, ועד כמה אתה אוהב סיכונים או סולד מהם, אבל אלה בדיוק השאלות שאתה צריך לשאול את עצמך לפני שאתה מקבל החלטה.

אם אתה לא צריך את הכסף מחר, וגם לא בחמש השנים הקרובות, ואין לך מטרה מוגדרת מאוד למה אתה רוצה לחסוך, אז מאחר שאתה צעיר אני באופן אישי חושב שאתה צריך ללכת לשוק ההון. כלומר, לסכן את כל הכסף, או 90% ממנו, במידה שונה של סיכון.

באיזה מכשיר בדיוק לעשות את זה, זו כבר שאלה יותר טכנית. אני אישית מאמין יותר בניהול פסיבי, כזה שעולה פחות ויורד ועולה יחד עם השוק. אתה יכול לחפש תעודות סל או קרנות סל זולות שמשקיעות במדדים מרכזיים ופשוט לזרום עם זה. אפשר לעשות הוראת קבע, ולהעביר סכום קבוע כל חודש בהתאם ליכולת שלך לחסוך, ולשכוח מזה. הכי פשוט.

אגב, אפשר גם לבדוק את vanguad. זה טיפה יותר למיטיבי לכת, אבל ממש טיפה. ואנגארד הוא בית השקעות אמריקאי שהקים אדם בשם ג'ק בוגל, שהיום נחשב לאבי תפיסת ההשקעות הפסיביות, ודאי בארה"ב. התפיסה שלו אומרת בפשטות: בטווח הרחוק מאוד, שום מנהל השקעות מקצועי לא שווה את דמי הניהול כי אף אחד לא באמת יודע להכות את השוק בטווח הארוך.

לכן ואנגארד מציעה תעודות וקרנות סל שמחקות את המדדים המובילים, בדמי ניהול הכי זולים שאפשר למצוא. אתה יכול למשל להחליט לקנות תעודת סל על כל העולם, או תעודת סל על ארה"ב, ותעודת סל על כל העולם פחות ארה"ב, לעשות הוראת קבע דרך הבנק שלך או לקנות בסכום חד פעמי, ולשכוח מזה. גם זו אופציה. ככל שתחסוך יותר, תצטרך להקדיש לזה יותר תשומת לב, אחת לכמה זמן, אבל לא באמת הרבה.

זהו, מקווה שעזרתי.

רום: אני רום ואני בן 27. חבריי ואני עושים את צעדינו הראשונים בעולם המבוגרים, על כל המשתמע מכך. האם עוד חמש שנים יהיו לי בכלל חברים?

צליל: היי רום, אתה ממש צודק. יש אפילו בדיחה בנושא שדנה סיפרה לי שבוע שעבר, זה הולך ככה -

דנה: אף אחד לא מעריך את ישו על כך שהיו לו 12 חברים קרובים בגיל 33.

צליל: 11.

דנה: כן טוב.

צליל: אז רום כמו שבטח שמת לב, אתה והחברים שלך עובדים ממש ממש קשה עכשיו, וזה לא הולך להשתנות בשנים הקרובות. חוץ מזה חלק מהאנשים מתחתנים, ועושים ילדים, ויש להם פחות זמן לפגוש אותך. ואם זה לא מספיק גם יש חור בדלי - כל שנה כמה עוברים לחו"ל.

אבל זה לא אומר שלא יהיו לך חברים עוד חמש שנים. זה פשוט אומר שהמוסד הזה של "חברות" הולך להשתנות. כי כשהחברים שלך ואתה הופכים לאנשים מבוגרים, אי אפשר לראות אותם באופן ספונטני יותר. הקטע הזה של בא לבירה אחי? זה פחות ופחות עובד. או כמו שחבר שלי אמר פעם: "מה זאת אומרת 'מה אתם עושים הערב?' יש לנו ילדים, אנחנו איתם בבית".

אחרי שנופל לך האסימון הזה אתה מבין שהחברים שלך יהיו אנשים שתבחר להקדיש להם זמן. זה אומר למשל שבמקום להגיד "חייבים להיפגש מתישהו" אתם פותחים יומן וקובעים פגישה. ואז אתם צוחקים על זה שממש נהייתם מבוגרים עסוקים, וצריך לפתוח יומן כדי לקבוע, אבל אחרי כמה זמן זה נראה רגיל, כי אתם מבוגרים, ומה שלא ביומן לא קורה.

זה אומר גם שהאנשים שאתה רוצה שיהיו חברים שלך עולים בדרגה, לדרגת "אנשים שאתה באמת רוצה להיות חבר שלהם, ומוכן לפנות זמן ולעשות דברים לשם כך". למשל, לנסוע אליהם בשבת, או ללכת איתם ועם הילדים שלהם לפארק כדי לעשות דברים שעושים עם ילדים. או פשוט לקבוע איתם פגישה וללכת אליה למרות שאתה ממש עייף, כי אתה תהיה ממש עייף גם מחר, וגם מחרתיים, וגם ביום שאחרי זה.

ומה עם האנשים שלא מספיק חשוב לך להשקיע בהם? אלה שאתם סתם חברים כי ככה יצא, ולא נעים, אבל תכלס אין שם אהבה גדולה או המון עניין משותף? אלה לא ילוו אותך עוד הרבה זמן. כשחברות מצריכה השקעה, ברור מאוד במי רוצים להשקיע ובמי לא.

כמה חברים יישארו לך בסוף הסלקציה הזאת? זה תלוי בך, במעגל החברים שלך ובאנרגיות שלך. לדעתי, חמישה זה מספר הזהב. כמו גמר של ריאליטי. יותר מזה לא באמת צריך.

*

צליל: את יודעת איך את יודעת שאת בן אדם מבוגר? את פתאום מבינה שאת לא יכולה לאכול באמצע הלילה כי אז כואבת לך הבטן בבוקר.

דנה: ואת לא יכולה יותר לקנות כפכפים ב-20 שקל כי זה עושה פצעים ברגליים. את הולכת וקונה את הכפכפים הטובים.

צליל: ואם את לא רוחצת פנים בערב את קמה עם חצ'קונים

דנה: ואם את שותה קפה אחרי השעה חמש, לא תירדמי יותר

צליל: מצד שני פחות אכפת לך מה אנשים חושבים

דנה: כן זה משהו.

צליל: ואם מישהו קצת מצוברח את לא בטוחה שזה בגלל שעשית משהו לא בסדר כי את יודעת כבר שאת לא מרכז העולם.

דנה: וגם להיות רזה הולך ותופס מקום פחות חשוב ביעדים שלך לחיים.

צליל: ואת אפילו לא בת 30! זה הולך ומשתפר

דנה: נולדתי בת 30.

צליל: עד כאן חיות כיס להיום.

דנה: תודה שהייתם איתנו. אתם מוזמנים ומוזמנות מאוד לכתוב לנו בקבוצה אם יש לכן עוד שאלות מחשבות ותהיות לגבי המשך החיים הבוגרים

צליל: תודה לאסף רפפורט על הסאונד, ותודה לרום אטיק.