: מגישה: הילה ויסברג, עורכים: צליל אברהם ורום אטיק, סאונד: אסף רפפורט
"מצאתי את עצמי בשיח עם רואת חשבון ממשרד רואי חשבון בארץ שהייתה נורא מתבאסת מזה שכשהיא הייתה נכנסת לפגישות מלאות גברים אף אחד לא היה מתייחס אליה. היא הייתה יושבת עם העט רושמת רישומים - (ואנשים סביב היו אומרם לה) לכי תביאי את המים, לכי תביאי את הקפה. אני זוכרת שמה שאמרתי זה שהדבר הכי חשוב בסיטואציה כזו זה להפוך את עצמך לרלוונטית. הטיפ הכי חשוב - תהיי רלוונטית. יושבת בפגישה, אפילו אם את מפחדת הכי בעולם, תמצאי את המשפט, תמצאי את ההערה, תמצאי את השיחה תמצאי את התרומה שלך לתוך הדיון שאחר כך תוכלי להגיד - היה לי מה להגיד. יזכרו את זה. אגב גם לשלילה. אם לא תנסי לא תדעי".
*
צליל: איך עושים סטארט-אפ? את ההתחלה כולם מכירים. יש לך רעיון מדהים ואתה מתחיל לשבת עם חברים בוויוורק ואז אתם צריכים לגייס כסף. אבל מה זה הכסף הזה ומאיפה הוא מגיע?
הילה: הון סיכון זו תעשיה שמגייסת כסף ממשקיעים ומשקיעה אותו בחברות הזנק. סטארט-אפים. היא נקראת הון סיכון כי זה בדיוק מה שהיא עושה. משקיעה את הכסף בחברות צעירות מאוד, שעלולות ליפול. החכמה היא שבסל שלה יהיו גם אלה שיניבו לה רווח עצום שיפצה על ההפסדים האלה - רווח שמביאות חברות שעושות אקזיטים גדולים באמת.
צליל: אחד הדברים שמאפיינים את התעשייה הזו, הוא שאין בה כמעט נשים בכלל.
הילה: נכון, יש שם נשים בודדות ממש, בעיקר בתפקידים הבכירים. והשבוע דיברתי עם הגברת הראשונה של התעשייה הזו, פיונה דרמון, שותפה ומנהלת התפעול בקרן JVP, שהיא מהקרנות הגדולות בישראל.
צליל: כשפיונה נכנסה לאולפן זה היה כמו לפיד שהופיע פתאום. היא כל כך כריזמטית וכל כך מונעת, זה היה ממש מרשים לראות אותה.
הילה: יש פער בין איך שהיא נראית בתמונות לבין איך שהיא מתנהגת: הקלילות, האנרגיה.
צליל: אז השבוע בחיות כיס: אנחנו ממשיכים עם סדרת הבת שלנו, איך הגעתי לכאן. סדרת ראיונות של הילה ויסברג, שבה אנחנו מדברות עם נשים בתפקידים הכי בכירים בישראל על הקריירה שלהן, צעד אחר צעד.
"הדבר הכי חשוב הוא שמקום העבודה יידע להכיל חוצפה"
הילה: פיונה דרמון היא שותפה ומנהלת התפעול בקרן ההון סיכון JVP, מתגוררת בצור נתן, והדבר שהיא הכי אוהבת בעבודה שלה הוא:
"לפגוש אנשים חדשים כל יום"
בואי נתחיל עם העבודה הראשונה שלך בקריירה כשאת נכנסת לשוק העבודה. למעשה זו הייתה משרה של מזכירה.
"נכון. הייתי קצינה במודיעין ב-8200. בסוף התקופה שירתתי באמ"ן קש"ח (קשרי-חוץ). קפצתי ליחידה להגיד שלום ולהביא מתנות ומישהי שלפה מהפח פתק. מישהו שאל אם מישהי משתחררת. ידעו שיש בחורות עם ראש לא רע, ואם היא מעוניינת להיות מזכירה. לא היו מחשבים אז, זה היה ב-95'. התלבטתי מה לעשות ובסוף הרמתי את הטלפון. התראיינתי למה שלימים היה הבית שלי לכמעט 12 שנה".
החברה שפיונה מדברת עליה היא קלארידג' ישראל, זרוע ההשקעות של משפחת ברונפמן בישראל, מהמשפחות העשירות בעולם. "באתי לראיון עבודה והתבקשתי לתרגם מסמך מעברית לאנגלית. הביאו לי עט וישבתי בצורה מסודרת, האנגלית שלי זה לא משהו שחסר לי. המנכ"ל בדק את כל מה שעשיתי. אוקיי. אמרתי לו - אבל, אני לא הייתי מציגה את זה ככה. אני חושבת שזו הכותרת, זה המשנה, זה העיקר וזה התפל. הייתי בת 21, שיניתי לו את כל הנייר. לא אשכח לעולם את המבט שלו. אבל מה שהיה מדהים הוא שתוך שבוע עבדתי שם".
זאת אומרת הוא קיבל את החוצפה שלך, הוא דווקא העריך אותה.
"הדבר שהכי חשוב בקידום זה להיות במקום שיודע להכיל את זה. ואם זה מקום שלא יודע להכיל את זה אז אין מה להיות שם. נקודה. היופי במקומות שאני הייתי בהם הוא שבכל מקום ידעו להכיל את זה. גם היום ב-JVP; גם בקלארידג'".
להכיל את השאפתנות שלך?
"להכיל את ה-outspokeness. אתה לא יושב בשקט ועושה מה שאומרים לך אלא תמיד יוזם, תמיד בא עם הצעה.
"יש לי סיפור המשך. כעבור חצי שנה היה לי מנהל חדש ועברתי לקלארידג' שנוהל בידי יונתן קולבר ודני בירן בימים ההם, זו קרן של משפחת ברונפמן בארץ. הביאו לי נייר להקליד, המנכ"ל החדש שלי. אוקיי (אני) מזכירה, יושבת מקלידה. משהו לא הסתדר לי. סיימתי להקליד קצת הגהות. ואז כתבתי את זה מחדש, כמו שאני חושבת שזה צריך להיות. באתי למנכ"ל החדש והבאתי לו את הנייר הראשון ואמרתי לו הנה הנייר שלך. הוא הסתכל, אמר תודה, הוא ראה שזה מה שרצה. אבל אם יורשה לי - ככה אני חושבת שזה צריך להיות. וההבדל שאני מדברת עליו זה שבסיטואציה הראשונה המלצתי, ובשנייה כבר יזמתי ועשיתי. הוא הסתכל על זה במבט שהוא מנסה לחשוב איך לקחת את זה. ואחרי כמה דקות הוא חזר אלי עם הנייר, הנייר שלי, על כמה הערות קטנות ואמר 'תודה'. התברכתי".
אני מניחה שלא נשארת הרבה זמן מזכירה.
"כעבור כמה חודשים הייתי צריכה לצאת ללמוד תואר ראשון והתלבטתי בין מימון בעברית לבין המכללה למנהל ואוניברסיטת תל אביב. הם אמרו לי - אם תמצאי דרך לשלב לימודים עם עבודה פה אנחנו נשמח שתמשיכי כאן. את רוב ההחלטות הגורליות ביותר שלי קיבלתי מהבטן. וחשבתי - זה מקום טוב, הוא יודע להכיל אותי. אני נהנית אני באה לעבודה בבוקר וכיף לי. אז הלכתי על זה והתחלתי ללמוד במכללה למנהל. הייתי באה ישר מהלימודים באוטובוסים ישר לקלארידג'. הייתה מישהי שהחליפה אותי בבקרים וסיימתי צ'יק צ'ק את התואר".
את מבינה בשלב מוקדם שאת אוהבת עסקים ואוהבת כסף?
"מה שאני אוהבת זה את את הסיפור שיש מאחורי המספרים בשוק ההון ובעסקים. שבסופו של דבר מספרים זה לא משהו משעמם. זה משהו שהוא לא רק פלוסים ומינוסים בכלכלה. אפשר לספר דרכו סיפורים מהיפים ביותר. כשהייתי בקלארידג' זה היה אנליזה וניתוחים, ואז זה לפצח מה טוב במספר ומה בעייתי במספר. השילוב של ההומני והריאלי מאוד מחובר אצלי".
"לא ישנתי, אבל היה כיף"
בשנת 1997 קלארידג' רוכשת את השליטה בחברת כור תעשיות, קונצרן ישראלי גדול ומרכזי שהעסיק עשרות אלפי עובדים, ופיונה מתחילה לעבוד שם. בהתחלה כאנליסטית מיזוגים ורכישות - זה אומר שהיא ניתחה את הפעילות של חברות הבת של כור והמליצה איזה מהן כדאי למכור. מהר מאוד פיונה נעשית מוערכת מאוד בחברה. היא מקבלת שתי הצעות שונות לגמרי להמשך הדרך: האחת היא להיות מנהלת קשרי משקיעים בחברה; זה סוג איש של יחסי ציבור, רק לא עם הציבור. מנהל קשרי משקיעים אחראי לשמור על הקשר בין החברה למשקיעים, להסביר להם מה קורה שם ולתחזק את הידידות ביניהם. התפקיד השני היה לייסד את קרן ההון סיכון של כור. כל אחד מהתפקידים האלה הוא תפקיד בכיר במשרה מלאה מאוד. פיונה פשוט לקחה את שניהם.
"הציעו לי את שני התפקידים האלה והם מאוד שונים. להיות קשרי משקיעים של חברה ציבורית גדולה זה משהו אחד, זה לדבר על החברה, זה לשווק אותה, זה להגן עליה. ואז יש את העולם האחר וזה העולם המטורף הזה של ההון סיכון. כשהקמנו את הקרן ההון סיכון של כור, היו לנו 250 מיליון דולר, מלא הבטחה, רק מה? זה היה בתחילת 2000".
וזו התקופה שבה בועת הדוט.קום היתה על סף פיצוץ.
"כולם מתרסקים וממקום של התקפה והישג ושיא אתה פתאום במקום של מגננה. היינו אז מגיעים לחדר רואים חברות; רואים 7-8 חברות. בערב היינו עושים 3 שעות דיון עם איזה חברות מתקדמים ולמחרת בבוקר הייתי עושה אנליזה כי הייתי גם האנליסטית של הקרן. היה לי יום שלם לעשות אנליזה והיינו יושבים שוב בערב, וכל זה נגד השעון. למה? כי היזם עשוי ללכת לקרן אחרת מרוב תחרותיות. בערב, אם האמנו בחברה, היינו מוציאים חוזה כבר למחרת. והיה לך בסך הכל שבוע להשיג את החברה".
לא ישנת בתקופה הזו.
"לא ישנתי, אבל איזה כיף! את באה כל יום בבוקר, וזה עד היום ככה. את באה בבוקר ואת לא יודעת איך את הולכת לחזור בערב. זו תחושה מדהימה. שכל יום הוא מביא לך משהו חדש. שאת יכולה לשבת בערב מול הטלוויזיה עם כוס יין וגבינה ולהגיד וואו - מה עשיתי היום".
אני קופצת אתך כמה שנים קדימה. את בת 30 וקורה משהו מיוחד במהלך חופשת הלידה שלך.
"נכון. זו לא רק חופשת לידה. הייתי באמצע לימוד תואר שני. בתוכנית של קלוג. עשו שינויים בכור בזמן שלא הייתי. אני בבית, אמא טרייה. התחלף סמנכ"ל הכספים. ורן מידן בדיוק מונה. צעיר ואנרגטי. קוראים לי למשרד ואני באה, אני לא אשכח את זה, באתי עם העגלה להראות את הילד. היה בן שלושה שבועות".
קוראים לזה סיבוב דאווין.
"כן, והיה לי ילד מאוד גבוה כמוני. עושה סיבוב דאווין במסדרונות. ויונתן אומר לי, את יכולה להיכנס שנייה? הבנות הציעו לשמור על שחר רגע. נכנסתי לחדר. הוא אמר: 'תקשיבי, אנחנו עושים פה שינויים. מאוד חשוב לנו שאת תהיי חלק מזה והקידום של זה'. אל תמהרי, אבל כשאת מחליטה לחזור אנחנו נותנים לך תפקיד של סגן נשיא".
איך את מגיבה? את נבהלת לרגע או שאת נלהבת?
"לא, התלהבתי. זה מדהים. היו לי עוד חברות בחופשת לידה והייתי מקבלת מהן שיחות של תסכול שארזו להן את המשרד, ואמרו שאוקי, ניתן למישהו אחר להשתמש בו עד שתחזרי. הנה פה נכנסתי למשרד שלי והבלאגן היה אותו בלגאן כמו שהשארתי אותו. אף אחד לא נכנס לחדר. זה החדר שלי, זאת הממלכה שלי. מקומות כאלה הם מדהימים כי הם כל כך מטפחים. ואני זוכרת שנורא התרגשתי מהמינוי".
כמה זמן נמשכה חופשת הלידה שלך?
"שלושה חודשים. היו לי קוצים בתחת. בתקופה ההיא הייתה פחות ביקורת חברתית. דאגתי לשחר...הייתה לו מטפלת. המרחק בין העבודה לבית שלי היה בקושי 20 דקות. זה היה דווקא נוח. ספטמבר 2005 הייתי אמורה לעשות נסיעת עסקים ומתקשרת אלי המטפלת שלו וסיפרה שבקעה לו שן. בדרך לשדה נכנסתי הביתה. הסתכלתי על השן, התרגשתי, חיבקתי, נישקתי, וטסתי לחו"ל.
"דיברתי על זה שבוע שעבר עם מישהי. הדמעות זולגות עדיין. ברגעים מאוד מדויקים. נגיד - לא אשכח - לפני כמה שנים חזרתי הביתה סופר מאוחר. היה כבר חשוך. אני גרה בבית פרטי עם שביל יפה, ודשא. נכנסתי דרך הדשא ואני רואה גירים על הסלעים שמצוירים עם המון המון פרצופים. עכשיו אני בתוך ההיי של העבודה ובאותו יום אירחנו איזה ראש מדינה. והכל מדהים. ברגע אחד אני רואה את הציור הזה ואני מבינה - קורה עולם שלם שאני לא חלק ממנו. נכנסתי הביתה ופשוט נישקתי את הילדים, יש לי שניים היום, נכנסתי למיטה והראש רץ. ואת לומדת שאת חייבת לסדר את המחשבות שלך אם את רוצה להמשיך. כי האיזון… יש לי המון שיחות על איזון. איזון זה מה שאני קובעת ולא מה שהסביבה קובעת לי".
זה האיזון שלך.
"זה האיזון שלי. זה מאוד חשוב. זה לא האיזון של הסביבה".
כשהיית סגנית נשיא, כמה שעות עבדת ביום?
"כשהיה לי את שחר חזרתי הביתה בין שש בערב ועד חצות. צריך לעבוד קשה. יש דיסוננס מטורף בין גיל 30 ל-40 אצל נשים. כי זו התקופה שבנאדם ממוצע בונה את הקריירה שלו ואצלנו האימהות אלה גם השנים שהילדים צעירים. ויש שלא יסכימו אתי, ואני הולכת להגיד משהו שנוי במחלוקת, זה לא עובד ביחד. זה לא עובד בדרך המלך.
"כדי להתקדם צריך לעבוד קשה, זה לא קשור לגברים או נשים. פשוט עובדים קשה. צריך להתבלט, צריך להיות חלק ממהלכים; צריך להיות בשיח מההתחלה עד הסוף. וכאן יש התנגשות מאוד קשה. לכן מה שדווקא חשוב פה, זה השיתוף פעולה של בן או בת הזוג. נקודה. אם זה מישהו שיודע להכיל, ושבבית יש מישהו שתומך - טוב לך. את לא מרגישה את המצפון. זה מהווה "באפר" בינך לבין הסביבה. היו לי כל כך הרבה שיחות. הילדים שלי היו בגנים של קיבוצים כשהם היו קטנים, בקיבוץ לידנו. ובאמת יש מבטים. אני זוכרת שהייתי באה בשביל לוקחת לבריכה את ירדן שהייתה בעגלה. ביום שלי בשבוע והלפטופ על הברכיים והיא בעגלה לידי. ושחר רץ בבריכה ומסתכלים. את נראית כמו איזה עוף מוזר. מה כולם שם...באמת נראיתי קצת חריגה".
הפן החברתי הוא הרבה פעמים הפן המשתק.
"משתק. אבישי (בעלי) הוא מי שחיזק אותי. הוא היה אומר לי - עשי את הדבר הטוב ביותר".
כשאת אומרת זה לא הסתדר יחד - הנה זה הסתדר עבורך יחד.
"כן אבל יש מחיר".
מה המחיר?
"המחיר הוא שאתה מפספס דברים. אתה לא חלק מדברים. אתה צריך לשחרר. צריך להבין שלגדל את הילדים - מישהו אחר עושה את זה. ולפעמים זה לא פתור. את חלק מזה, זה לא שאת לא שם. אבל מישהו אחר גם מקבל החלטות. ברוב המקומות שיש אשה - היא יותר הדומיננטית. היא מקבלת את ההחלטה הסופית על הילדים. אצלנו בבית אבישי מקבל את ההחלטות.
"אחד הרגעים היותר קשרים בקריירה שלי היה כשהבן שלי היה בן שנה וחלה בדלקת ריאות. (הוא) אושפז בשניידר והיה פרסום דוחות שנתיים של חברה ציבורית שעבדתי בה. כל הלילה ישבתי על הרצפה עם הלפטופ על הברכיים ובבוקר - בלי להתקלח, בלי כלום ובבוקר הלכתי לישיבה עם הסמנכ"ל כספים. עשיתי את הפגישה וחזרתי לבית חולים לשחרר את בעלי. הוא כמובן לא עזב. ואני זוכרת שחשבתי לעצמי, "האם זה שווה את זה". זה ברגעים האלה, ברגעים שיש התנגשות מוחלטת בין הקריירה לבין החיים הפרטיים. וההתנגשות הזו בקיר שאתה אומר האם זה נכון, האם זה מה שאני רוצה".
ומה התשובה?
"אלה המקומות שהאיזון באמת נמתח עד לקצה. אחר כך לוקחים איזו הפוגה. מבינים שאין ברירה. במקרה של הבן שלי לקחתי כמה ימים של הפסקה אחרי זה, חופש קצת להיות איתו, לראות שהוא מחלים. אלה מקומות קיצון. שם נשברים. צריך להסתכל על המציאות ולראות האם זו מציאות שנוחה לי. אבישי בעלי הוא אחר המדרבנים הכי גדולים, הוא אומר - את לא יכולה לשבת בבית. לא בנויה לזה".
לא חייבים לשבת בבית. יש את האמצע.
"במקרה שלי אין אמצע. אני בנאדם באמת של קיצון. כל הילדות אבא שלי היא אומר לי - אצלך זה או שחור או לבן".
למה זו ההחלטה שקיבלת? למה היה לך חשוב להפוך את הקריירה שלך, את המסלול שבו בחרת, למוקד העיקרי ולמקום שבו את משקיעה על כך הרבה משאבים ומאמצים?
"יש מאמר מרתק שקראתי לפני כ-4 שנים. זה מונולוג של גבר שכותב את המאמר בזמן שהוא יושב עם הלפטופ על הברכיים בגן השעשועים ושני הילדים משחקים. הוא אומר - אני לא בחרתי. ככה הדברים התגלגלו. בשיקול דעת מאוד הגיוני. דיבר על אשתו. שניהם בוגרים של אוניברסיטה מאוד מפורסמת בארה"ב. שניהם עשו את הסטאז' במשרדי עורכי דין מאוד מפורסמים, אבל עם הזמן קראו לה יותר, והיא מצאה את עצמה במקומות יותר מעניינים. החלטה היא בהמון מקרים ההחלטה תוצאה של הנסיבות, שעם הזמן היא היתה נקראת לפגישות אחה"צ והוא היה הולך לאסוף את הילדים ולאט לאט זה נהיה ככה. והוא סיפר משהו מעניין בסוף המאמר, הוא אמר: אבל נורא בודד לי. יושב שם עם הלפטופ כולם בטוחים שהוא לא עובד, הוא מתאר איך הנשים מסתכלות עליו. גם אני וכל החברות שלי - אנחנו פשוט עובדים. בעולם של היום בשביל לעמוד בקצב החיים בקצב ההוצאות מה שרוצים לתת לילדים שלנו - את בסך הכל צריכה לעבוד. באיזון של מה שאת יכולה ומה שעובד לך. ומה שאת אוהבת. לעבוד אומר שאת כל הזמן צריכה לעשות משהו שיהיה להם יותר טוב".
"נשים צעירות חוששות מהדימוי של תעשיית ההייטק והתובענות שלה"
את קרן ההון סיכון JVP ייסד ב-1993 אראל מרגלית. אחרי כמה שנים שבהן פרש מניהול הקרן כדי להיות פולטיקאי וחבר כנסת, הוא חזר אליה לפני כשנה כיושב-ראש. JVP היא אחת מקרנות ההון סיכון הגדולות בישראל, עם הון מגויס של 1.3 מיליארד דולר ולא מעט אקזיטים שרשמה על שמה עד היום. ולפני מעט פחות מעשור, גם פיונה מצטרפת לקרן. "זה היה ב-2009, פנה אלי אראל - מישהו מטעם אראל. יש לי רקעים שונים ומגוונים והוא אומר לי בואי ל-JVP".
התפקיד הראשון שלך הוא בקשרי משקיעים וכיום את עוסקת בגיוס הכספים, תפקיד שלא עסקת בו עד היום. את מעידה על עצמך שאת אשת מכירות ואת כל הזמן עוסקת בגיוס כסף לקרן ממוסדיים וממקומות שונים בעולם, גם מסין. איך את מתמודדת עם המקום הזה שבו את צריכה כל הזמן לבקש כסף?
"זה מאוד מעניין. יש בחורה נהדרת, היא היום אחראית השקעות באחד הגופים הגדולים במשק, שעבדה איתי. כשהיא אמרה שהיא רוצה לעזוב היא אמרה לי: 'תקשיבי - אני לא בנויה להיות הבנאדם שמתחנן לכסף, אני חייבת להיות זאת עם היד על הברז. זו באמת אמנות.
"אני חושבת שאנשי מכירות לא מוערכים מספיק. זו אמנות. המון מזה למדתי מאראל. איך לגשת, איך לחפש. איפה הנקודות חולשה, איפה נקודות הסקרנות. וכשאת מגיעה אליו הוא צריך להיות כבר בשל לשמוע אותך. זו ההתחלה. אחר כך זה ממש ריקוד, שלאט לאט מוסיפים עוד ועוד אלמנטים, עד שמגיעים לנקודה שאתה פותח את האימייל והחתימה יושבת שם. כי בהון סיכון ככה זה עובד הגיוס. זה מדהים בשבילי זאת הצטלבות של כל מה שאני אוהבת. של ציונות, אני אדם מאוד ציוני מאוד גאה במדינתנו הסופר קטנה. שתיים זה עולם הכספים. מה את מוכרת? את מוכרת מספרים, מוכרת ביצועים. וכל משקיע מסתכל אחר על המספרים. אז זה משחק שח. כל פגישה עם משקיע זה משחק שח, שאת צריכה גם לשחק מה בראש שלו וגם בראש שלי בזמן שלאט לאט הפגישה מתנהלת. שלוש - זה עולם של מכירות. את מוכרת, ואת צריכה לספר סיפור. ובאותו זמן את צריכה להיות בנאדם. קשר עין והכל. יש פה מהלך שיש לו התחלה שהיא נורא מיוחדת כשאת מתחילה אותה, אבל המקום הכי מדהים שאת הופכת את הצד השני להיות השגריר שלך בתוך הארגון שלו".
אבל את גם חווה הרבה "לא". יש הרבה אכזבות בעולם המכירות.
"זה מהלך מחשל, כל הזמן צריך לעבוד על חיזוקים אישיים. נופל וקם נופל וקם".
תעשיית ההיי-טק בישראל גברית ברובה. מדוע זה כך?
"זו שאלה מעניינת יש הרבה אנשים שמנסים לפצח את זה. אני מנטורית בתוכנית של 8200, והנשים המדהימות שמנהלות את זה עשו ניתוח וגילו ש-50% מהחיילים ב-8200 הן נשים. ו-50% מהקצינים הם בעצם קצינות. אפילו טיפה יותר".
גם בממר"ם - שזו יחידת המחשבים של צה"ל?
"מישהו אצלנו בצוות הוא מרצה בממר"ם ו(הוא) מעיד על כך שיש הרבה מאוד נשים, נערות בשנים הראשונות ועם הזמן זה יורד בצורה מאוד דרמטית עד שנכנסים לשנות הקבע כשזה נהיה חד ספרתי באחוזים".
אז מה קורה בפרק הזמן הזה? לאן הן הולכות ומדוע הן נעלמות או לא נוכחות מספיק?
"אלך לשאלה ממקום אחר. באחת הפעמים הגעתי לסשנים של 8200 ודיברתי עם הקהל הרחב, נשים (שנמצאות) בצומת בחייהן, מיד לאחר השחרור. הופתעתי מהשאלות. הן היו (בסגנון של): 'איך בדיוק הצלחת למצוא בן זוג עם מסע הקריירה שלך?' 'מתי החלטת שאתה רוצה לקחת הפסקה בשביל עצמך?' המון שאלות על איזון. איך זה מסתדר. מה שמאוד הפתיע אותי זה החשש. החשש מהדימוי של תעשיית ההייטק והתובענות שלה".
הרבה נשים בתפקידים חשובים ובכירים מספרות שכשהן נכנסות לחדר שיש בו רק גברים, האסוציאציה הראשונה שלהם היא שמדובר במזכירה ומבקשים ממנה לרשום הערות ולהביא קפה.
"מצאתי את עצמי בשיח עם רואת חשבון ממשרד רואי חשבון בארץ שהייתה נורא מתבאסת מזה שכשהיא הייתה נכנסת לפגישות מלאות גברים אף אחד לא היה מתייחס אליה. היא הייתה יושבת עם העט רושמת רישומים - (ואנשים סביב היו אומרם לה) לכי תביאי את המים, לכי תביאי את הקפה. אני זוכרת שמה שאמרתי זה שהדבר הכי חשוב בסיטואציה כזו זה להפוך את עצמך לרלוונטית. הטיפ הכי חשוב - תהיי רלוונטית. יושבת בפגישה, אפילו אם את מפחדת הכי בעולם, תמצאי את המשפט, תמצאי את ההערה, תמצאי את השיחה תמצאי את התרומה שלך לתוך הדיון שאחר כך תוכלי להגיד - היה לי מה להגיד. יזכרו את זה. אגב גם לשלילה. אם לא תנסי לא תדעי".
דיברת אתי קודם על סינדרום המתחזה. זה כל כך מפתיע לגבייך. נאמר שסינדרום המתחזה זה סינדרום שמייצג תחושה שהמעמד לא מגיע לך. מיוחס לנשים יותר מאשר לגברים. ואת עם ההישגים שלך עם הביטחון שלך, התפקידים של ממלאה בגיל כל כך צעיר - איך זה קשור אלייך?
"אני חושבת שזה חוסר יכולת להשלים עם זה שעשיתי משהו רלוונטי כשאני מסתכלת ימינה ושמאלה כשבעיני יש אנשים שעשו דברים רלוונטיים יותר. אני חושבת שהביקורתיות העצמית שלנו כנשים היא תמיד תהיה יותר גבוהה לפחות בדור הנוכחי. כי אני חושבת במיוחד במקרה שלי אני מרגישה שזה בא לי קל מדי, שזה לא הגיוני שבאמת זה נחשב הישג, ואני כל הזמן אומרת - אני מספרת בסך הכל סיפור טוב, אבל יש הרבה נשים שיש להן הרבה יותר הישגים מאשר מה שהן מספרות".
מה, לפעמים את מרגישה - כל זה לא מגיע לי? אני לא טובה כמו שאנשים חושבים שאני?
"אני חושבת שזה לא מספיק מעניין ולכן אני נורא מופתעת כשרוצים לשמוע את זה. "לא מגיע לי" קצת עבר לי אבל אני משתעשעת מזה שזה מעניין כי לי זה לא הגיוני שזה מעניין. בסך הכל עבדתי בשלושה מקומות. הכל בישראל".
איך את עובדת על עצמך בתחום הזה?
"אני שחקנית. אמא שלי תמיד אמרה שאני לא במקום הנכון, אני צריכה להיות בתיאטרון. אני חושבת שהדבר הכי חשוב: לא צריך להראות הכל. אפשר לשמור דברים בפנים ולפעמים לשים פאסון. לא אשכח פעם אחת שיצאתי לגייס משקיע. פחדתי פחד מוות ואמרתי לעצמי אוקי פיונה, סגרי את העיניים. חשבי על מנהל קרן מאוד מאוד גדול מקליפורניה. עכשיו תחשבי את המנהל הזה, ואמרתי את זה לשני אנשים - אמרתי - think your'e John Doe. עכשיו תיכנסו לחדר הזה כשזה ממלא אתכם מבפנים. ואז פתאום אתה במקום אחר. אתה מגלם דמות. והכל אחרת. אחד הדברים שאני כל הזמן מקפידה להגיד...אני רוצה לתת טיפ סיום.
בבקשה.
"תמיד תהיי בנאדם שנותן, ואל תהיי הבנאדם שלוקח. אני בהמון מקרים… בפגישה הראשונה מקפידה להשאיר משהו שנתתי לצד השני. חיבור מסוים, המלצה על משהו, קשר למישהו שסופר רלוונטי להם, טיפ. שאחר כך מאוד ישרת אותם. כי רושם ראשוני זה דבר שנורא קשה לשנות. אם את אדם שנותן; אחר כך תמיד יש תחושה חיובית. זה אדם שהביא לי משהו, לא לקח".
*
אתם האזנתם לאיך הגעתי לכאן, סדרת בת של חיות כיס. בפרק הקודם של "איך הגעתי לכאן" ראיינו את אמי פלמור, מנכ"לית משרד המשפטים.
אם יש לכם רעיונות לעוד נשים מרשימות שכדאי לנו להביא לכאן, נשמח מאוד לשמוע. חפשו חיות כיס בפייסבוק. כל הפרקים שלנו זמינים באתר כאן, באפליקציית כאן OD, ובכל אפליקציות הפודקאסטים.
תודה לעורכים שלנו, צליל אברהם ורום אטיק, תודה לאסף רפפורט, שאחראי על הסאונד. אני הילה ויסברג. להתראות.
