עברו מאז 20 שנה אבל אני יכולה עדיין להריח את ריח הפופקורן הטרי. בסלילים לא נעשה שימוש מעולם. איש עדיין לא שמע את הפסקול. זו היתה ההקרנה המסחרית הראשונה בישראל של טיטניק. אמרו שהסרט הזה הוא - "הפקה מדהימה לסיפור עוצר נשימה" - לא, ברצינות, ככה כתבו על המודעות. והוא היה. הוא באמת היה.

יש דברים בביוגרפיה שלנו שנקבעים בשבילנו מראש. לפי השנה בה נולדנו, המקום שגדלנו והמגדר שלנו. דברים כמו המלחמה שתשנה את חיינו. המצב הכלכלי שניוולד אליו. או הסרט ההוליוודי שנתאבסס עליו בתחילת גיל ההתבגרות.

מתוך "טיטניק":
"אני יכול לראות את פסל החירות..."

והרגע המדויק של היוולדות הליבידו שלנו -

"אני מלך העולם!"

ולי זה קרה בקניון ערים בכפר סבא, בדצמבר 1997, כשהייתי בת 11 וראיתי בפעם הראשונה את "טיטניק".
ראיתי את "טיטניק" בקולנוע עוד פעמיים באותה שנה, ואחר כך עוד עשרות פעמים כשיצאה קלטת הוידאו. שנים אחר כך הייתי רואה אותו כל פעם ששידרו אותו ב-yes. אני עדיין רואה אותו כדי להעביר את הזמן בטיסות ארוכות - זה שלוש וחצי שעות, זה עוזר. אני מניחה שראיתי אותו עד היום משהו כמו חמישים פעמים. אולי יותר. וככל שגדלתי וראיתי את הסרט הזה שוב ושוב גיליתי בו עושר עצום של פרטים שלא הבחנתי בהם קודם. ועכשיו אני הולכת לקחת אתכם איתי. אל סיפון המחלקה הראשונה של הטיטניק.

חלק 1: בגדים ונימוסים

היי, אתם על חיות כיס, הפודקאסט של "כאן כלכלי". אני צליל אברהם. למי ש"לא ראה" או לא זוכר מה בדיוק קורה שם, הסיפור מתחיל ב-15 באפריל 1912, הפלגת הבכורה של הטיטניק - ספינת הדגל של חברת הספנות White Star Line. ספינה שאמרו עליה שאלהים עצמו לא יוכל להטביע אותה. אל המחלקה הראשונה בספינה עולה בת עשירים, נערה בת 17, בשם רוז דה-וויט בוקייטר. רוז מפליגה מאירופה חזרה לפילדלפיה, יחד עם אמה, רות, ועם הארוס שלה, טיפוס חלקלק בשם קאל הוקלי. בערב הראשון על הספינה רוז מנסה להתאבד ובחור מהמחלקה השלישית שזכה בכרטיסים במשחק פוקר מציל אותה.

- "אני ג'ק דוסון"
- "רוז דה-וויט בוקייטר"

רוז וג'ק עושים את הדבר היחיד שיכולים לעשות נערה עשירה ונער עני על סיפון של ספינה: מתאהבים. לאורך שלוש השעות של הסרט הם בורחים מהארוס המרושע ומהאם הקרה עד שהספינה טובעת. ולאורך השעה הראשונה שלו הסרט, כל כובע, ציור, או שם של מישהו שנזרק בארוחת ערב - הוא כמו יצירת אוריגמי, שמקופל בתוכה סיפור היסטורי וכלכלי שמתפרש מאה שנה. סיפורה של האריסטוקרטיה האמריקאית.

אייל נווה: הם לא קוראים לעצמם אף פעם אריסטוקרטיה

זה פרופ' אייל נווה, הוא היסטוריון, ועוד לפני שאני מספיקה לחבר את המיקרופון הוא מכריז: אריסטוקרטיה ואמריקה זה אוקסימורון. 
אין משפחות מלוכה בארצות הברית, אין דם כחול ואין תארי אצולה. הרי בשביל זה הקימו אותה. 
אבל בעצם יש. זו אצולה שמורכבת לא מאילנות בני מאות שנים, יוחסין אלא מכסף, משם שנבנה על פני שניים או שלושה דורות, ומהמון המון חוקים, גינונים, אירועים, ואיתותים על איתותים שאתה שייך למעמד הנכון. חלק גדול מהאיתותים האלה היו פרטי לבוש. כיוון שהתפקיד של אופנה באותה תקופה, והתפקיד של נשים בעצם, היה לשאת על גופן את הסימנים לעושרה של המשפחה שלהן.
כל אלה ניכרים כבר ברגע הראשון שבו אנחנו רואים על המסך את רוז דה-וויט בוקייטר.

רוז: "אני לא רואה על מה כל העניין, היא לא נראית לי יותר גדולה מהמורטניה".

בסצנה הזו, לפני ההפלגה על הטיטניק, רוז יורדת ממכונית שחורה יחד עם הארוס שלה. היא לובשת מעיל לבן עם פסים סגולים, חולצה לבנה עם עניבה, ובעיקר - היא חובשת כובע. כובע סגול ענק, שתופס חצי מהפריים, ועליו פפיון עצום, שכל אחד מהצדדים שלו עשוי מעין ערימה קטנה של כריות סגולות. אחרי רוז יורדת מהמכונית אמא שלה, רות. גם היא חובשת כובע: כובע שחור, גדול ושטוח, שמראשו מתנפנף משהו שנראה כמו פיה עצומה של קומקום או מקור של ציפור. ככה ג'יימס קמרון מכיר לנו את הדמויות הראשיות בסרט. וזה תיאור נאמן מאוד למציאות.

יערה קידר: "סביב הטיטאניק הכובעים גדולים ומקושטים בצורה מוטרפת. השימוש בנוצות הוא מאוד מאוד משמעותי והוא אפילו משפיע על החקיקה, מעבירים חוק באנגליה שאסור להשתמש בנוצות מציפרים נדירות כי זנים מתחילים להיעלם".

זאת יערה קידר, היא אוצרת והיסטוריונית אופנה, היא מלמדת ב-NYU ואצרה את התערוכה על רונית אלקבץ במוזיאון העיצוב בחולון. יערה עוברת יחד איתי על שש התלבושות שרוז מספיקה ללבוש לפני שהטיטניק טובעת. היא מסבירה לי שלאורך המאה ה-19 ועד מלחמת העולם הראשונה האופנה שלבשו נשים עשירות השתנתה לעתים קרובות, אבל היה מאפיין אחד משותף לכל התלבושות: תמיד היה בהן לפחות חלק אחד כל כך מסורבל - ככה שהאישה לא תוכל לעשות שום דבר.

יערה קידר: "הכובעים האלה משדרים בעצם את הניתוק של נשים מהעולם שבו נשים עובדות, או עושות, אנחנו לפני שנשים באמת הן חלק מהחברה. תמיד באופנה פריטי לבוש מגבילים, מסורבלים, שכובלים, באו לסמל את סמל הסטטוס. ברגע שאני מוגבלת בתנועה שלי, בתזוזה שלי, סימן שמישהו מלביש אותי, מישהו אחר מבשל, מישהו אחר מכבס, מישהו אחר מנקה. או יותר נכון מישהי"

המעמד והתקופה שרוז באה מהם ניכרים לא רק בכובע שלה. אפשר להבחין בהם בכל פרט מרגע שאנחנו רואים אותה. השמלות שהיא לובשת עשויות שכבות דקיקות ושקופות של תחרה ומשי, ושמלות הערב שלה - זו שהיא מנסה להתאבד בה למשל - שזורות חרוזים זעירים ונוצצים.

יערה קידר: "שימוש בהרבה מאוד בדים, עבודה אינסופית, של רקמות, של תחרות, של מלמלות, של קפלונים, זה שפע מדהים. אם אנחנו רואות פאייטים הם נרקמו אחד-אחד בעבודת יד, זה עבודות של שעות. הבדים ארוגים בסיבי משי הכי יוקרתיים, כל פרט ופרט בבגדים כאן מסמל על מעמד גבוה ואריסטוקרטיה".

באותה תקופה, מסבירה יערה, מחזורי האופנה הלכו והתקצרו, ונשים החליפו את המלתחה שלהן לא כל עשר שנים, כמו במאה התשע-עשרה, אלא כל שנה. השמלות של רוז הן הצעקה האחרונה של 1912, וכל אחת מהן תפורה בעבודת יד. העושר ניכר לא רק בחומרים ובעבודה שהושקעה בבגדים, אלא גם בזמן שלקח ללבוש בגדים כאלה: שעות של קשירת מחוכים, עיצוב שיער וענידת תכשיטים, כמו חתונה כל ערב. 

אבל מדובר בהרבה יותר מאופנה.

קאל: "אלהים, לא טביעות האצבעות האלה שוב. זה בזבוז כסף"
רוז: "ההבדל בין הטעם של קאל לביני הוא שלי יש. הם מרתקים, כמו להיות בתוך חלום. יש אמת אך אין היגיון".
טרודי: "מה שם האמן?"
רוז: "משהו פיקאסו"
קאל: "משהו פיקאסו. הוא לא יגיע לכלום, תאמיני לי".

חצי שעה לתוך הסרט קמרון עושה טריק שסרטים תקופתיים עושים הרבה: רוז הגיבורה שלנו אוהבת את האמן החדש והצעיר פיקאסו. היא גם מניחה בסוויטה שלה בספינה ציורים שקנתה של מונה ודגה. קאל, הארוס הרשע, חושב שאלה סתם קשקושים. ככה מאותתים לנו, הצופים במאה ה-20, מי צודק ומי סתם טמבל. אבל בפרט הזה יש הרבה אמת - עשירי ארצות הברית נהגו לנסוע לאירופה ולקנות שם יצירות אמנות, שהפכו אחר כך לבסיס למוזיאונים האמריקאים של היום.

ההמשך מלא ברגעים כאלה. רות, אמה של רוז, והחברות שלה, יושבות לשתות תה, לבושות בצבעים בהירים ההולמים את שעות הצהריים. בסוף ארוחת הערב הגברים מעשנים סיגרים, שותים ברנדי ומדברים על עסקים. אחד הרגעים הזכורים בסרט הוא זה שבו ג'ק מגיע לארוחת ערב בסיפון המחלקה הראשונה, מתיישב לאכול, ומסתכל המום על ארבעה מזלגות, שני סכינים, כף וכפית שמונחים לפניו (מתחילים מבחוץ פנימה, למקרה שיוצא לכם להיקלע למסעדת מישלן). כשהוא ורוז יורדים למסיבה במחלקה השלישית היא מפגינה את החינוך הקלאסי שקיבלה כשהיא עומדת עמידת בהונות כמו רקדנית בלט. ברגע אחר היא מפטפטת בצרפתית. וכן הלאה: הנחיות לקיפול מפיות על הברכיים, פתיחת דלתות וסגירת דלתות, עיסוק בלתי פוסק בהזמנות לחתונה, שמלות לשושבינות, במקובלים ולא מקובלים. אין סוף טקסים זעירים שמרכיבים את היום-יום, ממש כאילו מדובר בחיים של בני מלוכה בארמון.

רוז: "אלהים. זה - "
קאל: "יהלום, כן. קאראט ליתר דיוק. לואי ה-16 ענד אותו. קראו לו לב האוקיינוס".
רוז: "זה מדהים".
קאל: "זה לבני מלוכה. אנחנו בני מלוכה, רוז". 

אבל הם לא בני מלוכה. ואין ארמון. וכדי להבין מה קרה שם בדיוק צריך לחזור - ממש לדקה - עוד 150 שנה אחורה.

חלק 2: אריסטוקרטיה אמריקנית

ארצות הברית הוקמה כרפובליקה. ארץ חדשה שאין בה מלכים ואין בה אצולה, אין מעמדות ואין כסף ישן. כל הכסף בה הוא חדש וכל פועל יכול לרכוש אדמה, ולהפוך לאיכר, בעל אמצעי ייצור. עד אמצע המאה ה-19 בעלי ההון הכי גדולים בארצות הברית היו בעלי אדמות ומטעים, בעלי עבדים ומגדלי כותנה. ובחוף המזרחי של ארצות הברית, בניו יורק, בבוסטון ובפילדלפיה צמחה אליטה כלכלית של בעלי אדמות ושל סוחרים שהתעשרו מסחר בכותנה ואחר כך הפכו לבנקאים. ליהמן בראדרס למשל התחילו כסוחרי כותנה מאלבמה. עשירי הדרום ועשירי הצפון נישאו זה לזה, ובהיעדר כסף ישן אמיתי הם הפכו לכסף הישן: הם סיגלו לעצמם אורח חיים של בני אצולה אנגלים, הקימו קולג'ים יוקרתיים ולבשו את מה שלובשים בפריז. באמצע המאה ה-19 הילדים והנכדים שלהם כבר היו ילדים למשפחות ידועות, הם שיחקו פולו וגולף, למדו באוניברסיטה וסחרו בבורסה. ככה נולדה האליטה האמריקאית.

אייל נווה: "זו האריסטוקרטיה הקולוניאלית שהיא בעצם האבות המייסדים של אמריקה, שהיא יצרה אליטה, האליטה הזו של החוף המזרחי, של בעלי עבדים, ובנקאים וסוחרים עשירים בצפון שגם התחתנו זה עם זה, והנה יש לך את ה, אני גם ותיק, אני גם עשיר, מאוד משכילים, מקימים את הקולג'ים הראשונים שזה דבר מאוד אקסקלוסיבי. ואז נוצרת לך אליטה כזאת".

במלחמת האזרחים זה נגמר. עם ביטול העבדות הדרום התרושש. זרם הכותנה מהדרום לחוף המזרחי נפסק, והאליטה האמריקאית הפכה לאליטה ישנה, שיש לה עדיין שם נהדר, אבל פחות ופחות כסף. היא התחילה לרדת מנכסיה.

אבל אז התחילה החגיגה האמיתית. הכסף החדש של אמריקה.

זה היה כסף גדול באמת. לא כסף של חקלאות, אלא כסף של תעשיה. תוך כמה שנים קמו תעשיות ענק, של פלדה, נפט, רכבות ובנקאות - כולן בבנקאות פרטית. זו התקופה שבה רוקפלר זיקק נפט והפך לאיש העשיר ביותר מאז ומעולם, עד היום. ג'יי פי מורגן הקים את חברת הפלדה הגדולה בארצות הברית, סלל מסילות רכבת והיה בעל מונופולים בארבעה תחומים שונים. אנדרו קרנגי ייצר במפעלים שלו בשנת 1900 בלבד יותר פלדה ממה שייצרה בריטניה כולה. מס ההכנסה באותה תקופה היה אפס. אפס אחוז מס. תוך כמה שנים נולדה באמריקה שכבה חדשה של עושר שקשה לדמיין. התקופה הזו נקראה: The Gilded Age. התור המוזהב.

נועם מגור: "הסיפור של טיטניק הוא סיפור של מרכז הכובד של הכלכלה הבינ"ל עובר מלונדון לניו יורק".

זה נועם מגור, הוא מרצה להיסטוריה אמריקאית והיסטוריה של הקפיטליזם בארה"ב בקווין מארי יוניברסיטי אוף לונדון. בין תחומי המחקר שלו האריסטוקרטיה של בוסטון.

נועם מגור: "הם עוברים מאומה שמייצאת כותנה לאומה תעשייתית, אורבנית, הכי חזקה בעולם. טרנספורמציה מוחלטת. אם אתה, לחזור לטראמפ, אם אתה רוצה לדעת מתי אמריקה נעשתה גרייט, זאת היתה התק' שבה ארה"ב הפכה מאומה חקלאית, אומת ספר בשוליים של הכלכלה הבינ"ל, לאומה התעשייתית הכי גדולה בעולם. יותר מגרמניה, מצרפת, יותר מאנגליה גרמניה וצרפת ביחד".

אבל היה דבר אחד שהיה חסר להם. ייחוס. וייחוס היה לאנשי הכסף הישן, אלה שבמשך עשרות שנים טוו חוקים על חוקים של איך לאכול ומה ללבוש ואיך להתנהג. צד אחד היה נואש למעמד חברתי - הצד השני היה נואש לכסף.המתעשרים החדשים ניסו להתערות באליטה של החוף המזרחי. לא להיות רק כסף חדש אלא להפוך לחלק מהחברה הגבוהה.

אז איך יודעים מי שייך ומי לא כשאין תארי אצולה כמו באירופה?

בדיוק בשביל זה יש את הכובע הנכון. את העגילים הנכונים. ואת המסיבות הנכונות.

נועם מגור: "מעמד שקיים מאות שנים אין באמריקה. מה שיש זה יש הון ישן שמאמץ לעצמו גינונים מסוימים ומנסה לבצר את עצמם על ידי זה שהם אומרים - אנחנו הרבה דורות, אנחנו יותר אחראים מהעשירים החדשים, הם לא אחראים, הם ספקולטיבים. הם מסוכנים לסדר החברתי. אנחנו למדנו בהרווארד, עברנו תהליך של חיברות, גידלו אותנו כדי להיות קברניטים של המשק האמריקאי ושל החברה".

הכסף החדש חלחל אל הכסף הישן של אמריקה בתהליך ארוך של היטמעות. באותן שנים החברה הגבוהה סיגלה לעצמה אורח חיים שכדי לעמוד בדרישות שלו היה צורך באינסוף כסף, ובתועפות של פנאי. להתקבל אליהם היתה עבודה במשרה מלאה. ובזמן שהגברים עשו כסף, הנשים היו אחראיות על החלק של להשיג את המעמד.

נועם מגור: "הן הארכיטקטיות של הצד החברתי, כל החיים החברתיים של המעמד העליון זה מה שהנשים אחראיות עליו, זה עיסוק בלתי נגמר כי אתה צריך גם מבחינת אופנה, גם מבחינת, כל הזמן להיות עסוקים, מי מוזמן לאיזה אירוע, מי ברשימה, מי לא ברשימה, מי ראוי, מישהו עשה טעות, יש איזשהו סקנדל, מיד מורידים אותו מהרשימה. יש הרבה מו"מ, יש סיפורים מפורסמים על אנשים שהתעשרו, ומנסים מתדפקים על דלתות האליטה ומנסים להיכנס לרשימה".

אחד הסיפורים הכי מפורסמים מהתקופה הזו הוא סיפורה של משפחת ון דר-בילט, משפחת מתעשרים חדשים שרצתה להיכנס לחברה הגבוהה של הכסף הישן. אבל הגברת הראשונה של החברה הגבוהה, גברת אסטור, לא הזמינה את גברת ון דר בילט לנשפים שלה, ולא הכירה בקיומה. גברת ון דר בילט לא התייאשה. היא בנתה למשפחתה בשדרה החמישית בניו יורק בית גדול כל כך, שכל החברה הגבוהה עקבה אחר התקדמותו. ובתוך הבית תכננה אולם נשפים עצום, שכמוהו לא נראה, וכולם דיברו עליו. ולנשף הראשון שערכה באולם הנשפים שלה הזמינה את כולם מלבד את גברת אסטור. כששאלו את גברת ון דר בילט למה לא הזמינה את אסטור היא ענתה שהיא פשוט מעולם לא פגשה אותה. גברת אסטור מחלה על כבודה, וביקשה הזמנה לנשף עבור בנותיה - וכך משפחת ון דר בילט התקבלה לחברה הגבוהה. הסיפור הזה הופיע בעיתונים.

וזו החברה שבאה ממנה רוז דה וויט בוקייטר. חברה שבה בנות סוחרים בעלי מעמד נישאו למתעשרים חדשים בעלי כסף וכולם חגגו את שילוב הכוחות הזה באורגיה של אירועים נוצצים, תכשיטים והפלגות פאר. הרגע הכי מעניין מבחינה היסטורית ב"טיטניק", זה שמוכיח מעל לכל ספק כמה הדיוק ההיסטורי בה מרשים, הוא בתחילת ארוחת הערב החגיגית שבה ג'ק מצטרף למשפחה של רוז. בשלב קבלת הפנים רוז מספרת לג'ק מי האנשים שהוא רואה סביבו.

רוז: "הנה הדוכסית מרוטס"

כל מי שהיא מדברת עליהם בסצנה הזאת הם אנשים אמיתיים לגמרי שחיו בחברה הגבוהה בארה"ב בתחילת המאה ה-20 ושהיו על הטיטניק.

רוז: "וזה ג'ון ג'ייקוב אסטור, האיש הכי עשיר על הספינה"

ג'ון ג'ייקוב אסטור השלישי. סבא שלו, ג'ון ג'ייקוב אסטור הראשון, היה בעל אדמות רבות כל כך עד שכונה "בעל הבית של ניו יורק". במותו באמצע המאה ה-19 הוא היה האיש העשיר ביותר בארצות הברית.

רוז: "וזה בנג'מין גוגנהיים והפילגש שלו, מדאם אוברט"

בנג'מין גוגנהיים היו בנו של מאיר גוגנהיים שקנה מכרות כסף בקולורדו והתעשר. על שם משפחת גוגנהיים קרואים כמה מוזיאוני גוגנהיים מסביב לעולם.

רוז: "וכאן יש לנו את סר קוסמו ולוסיל, ליידי דאף גורדון"

ליידי דאף גורדון היתה מעצבת אופנה שהביאה לנשות ארצות הברית את מיטב האופנה מפריז. ואגב - רוז לא סתם מקשקשת על כל האנשים האלה. עד עלייתה של הוליווד בשנות ה-30 אלה היו הסלבס. כתבו בעיתונים באופן קבוע על הנישואים שלהם ועל הרומנים שלהם.

ויש עוד בן אדם אחד שאנחנו צריכים לשים לב אליו בניימדרופינג הזה, למרות שהוא לא היה קיים באמת: הארוס של רוז, קאל. הדבר הכי חשוב שאנחנו צריכים לדעת על קאל נאמר בתחילת ארוחת הערב שאליה הוא מזמין את ג'ק כאות תודה על זה שהציל את חיי ארוסתו.

"יש טונות של פלדת הוקלי על הספינה הזאת"

קאל הוקלי, מזכירה רוז בתחילת הסרט, הוא בנו של טייקון פלדה מפיטסבורג. הוא בן דמותם של הרוקפלרים והקרנגים: בנו של מתעשר חדש שעתיד לרשת מיליארדים.

וזהו. יש פה כסף חדש מפיטסבורג, יש פה כסף ישן מפילדלפיה. עכשיו רק צריך להניח את החתיכה האחרונה בפאזל.

רות: "זה לא משחק. אנחנו במצב פגיע. את יודעת שהכסף נגמר". 
רוז: "כמובן שאני יודעת שהוא נגמר. את מזכירה לי כל יום".
רות: "אבא שלך השאיר לנו שם טוב שמאחוריו חובות. השם הזה הוא הכרטיס היחיד שיש לנו לשחק איתו. אני לא מבינה אותך. זה שידוך טוב עם הוקלי, הוא יבטיח את ההישרדות שלנו. את רוצה לראות אותי עובדת כתופרת? זה מה שאת רוצה? את כל חפצינו נמכרים במכירה פומבית?"

וזהו. זה הסיפור בתוך הסיפור שעל הטיטניק. כסף ישן מול כסף חדש. שם טוב שהוא הקלף היחיד שנשאר לשחק איתו; מכירה של גינונים ומעמד תמורת כסף.

נישואים כמו אלה של רוז עם קאל, אומרים גם נועם מגור וגם אייל נווה, היו מקובלים מאוד בתקופה. ב-1895 התפרסם סיפורה של קונסואלו ואן דר בילט - בת לאותה משפחת מתעשרים שדיברנו עליה קודם. ההורים שלה אילצו אותה להינשא עם הדוכס ממלבורו, צ'רלס ספנסר, שהיה סבא רבא של בן דודה מדרגה רביעית של הנסיכה דיאנה. זה גם בדיוק הסיפור של לילי בארט, גיבורת הספר "בית השמחה" של אדית וורטון - בת לסוחרים שירדו מנכסיהם שמחפשת חתן עשיר כדי לשמור על רמת החיים שלה. ככה, במסיבות נישואים ובטקסי אירוסים כמו אלה של רוז וקאל על הטיטניק, נבנה המעמד הגבוה של אמריקה. מעמד שלא מבוסס על תארי אצולה שנולדים איתם, אלא על כסף ועל חינוך. מעמד שלכאורה, כל אחד יכול להצטרף אליו.

אייל נווה: מכיוון שזה מנוגד לאתוס האמר יקאי אי אפשר ללכת עם זה עד הסוף. צריך איכשהו לאייך את זה, לשנות את זה באמצעות מושג ההצלחה שאומר שכל אחד יכול להיות רוקפלר. את לא הוא, אבל אולי תהיי פעם. אולי את לא עובדת מספיק קשה, אולי ההזדמנות היתה שם ופספסת אותה. אין לך אלא את עצמך להאשים. כך שאת עוד לא שם אבל אם תהיי שם אני אקבל אותך.

ובעצם, יש עוד סיפור בתוך הסיפור.

חלק 3: המחלקה השלישית וחדר המכונות

זו לא המטאפורה הקולנועית הכי מתוחכמת בעולם: למטה, בבטן הטיטניק, רואים את החדרים הצפופים של נוסעי המחלקה השלישית. מתחתיהם, חדר המכונות שבו פועלים מעמיסים פחם בתנורי הקיטור ונושמים עשן. הפועלים ונוסעי המחלקה השלישית לא פוגשים את נוסעי המחלקה הראשונה לעולם. הם מופרדים פיזית והם גם היו האחרונים לעלות לסירות ההצלה. וזה הצד השני של התור המוזהב ונהר הכסף שישבו על גדותיו הגיבורים שלנו מהפרק הקודם: זה היה עולם שלא היו בו כלל חוקי עבודה. העושר של המחלקה הראשונה בנוי על העוני של המחלקה השלישית.

נועם מגור: "השכר הוא מאוד מאוד נמוך, לא מרשים להם להתארגן ואין שכר מינימום ודברים כאלה. אין חוקים של בטיחות, אנשים מתים בכמויות מאוד מאוד גדולות כתוצאה מתאונות כי אין שום פיקוח ושום ניסיון לייצר תנאי עבודה יותר בטיחותיים, אין רגולציה של שעות עבודה, שעות מינימום, אצל קרנגי עובדים 12 שעות. הולכים לישון 12 שעות".

הוקלי הוא סוג של בן דמותו של קרנגי, איל הפלדה. במפעלים שלו, מסביר נועם מגור, עבדו גברים רווקים שגרו בבורדניג האוס, שבו שני גברים חלקו מיטה - כל פעם אחד ישן בה והשני עבד. זו היתה תקופה שבה תופרות עבדו עד שהן התעוורו, כובסות נשמו אדים רעילים עד שמתו. בניו יורק אפשר עד היום לראות בלואר איסט סייד את שיכוני הפועלים הזעירים שבהם גרו משפחות הפועלים בדירות צפופות שלא היו בהם שירותים, לא היו בהם מים זורמים, ולא היו בהם יציאות חירום במקרה של שריפה.

נועם מגור: "כן. כלומר, ד"א, משהו שאני תמיד מדגיש לסטודנטים, זה לא, המדינה, זה לא שהיא לא מעורבת. היא מאוד מעורבת אבל בצד של הקפיטליסטים. כשדיברנו על המערב - הממשלה הפדרלית מסלקת משם את האינדיאנים כדי לפנות מקום לתעשיינים והממשל משקיע המון משאבים כדי למפות את כל המערב, לגלות איפה יש אוצרות טבע ששווה לפתח אותם. זה לא שהמדינה לא נוכחת. היא נוכחת והיא עושה הרבה מהעבודה ולוקחת הרבה מסיכון, ואז נותנת את, פותחת את הדלת ליזמים לבוא ולהיות אלה שעושים את המייל האחרון ומרוויחים מזה בצורה לא פרופורציונלית. למה יש בארה"ב תעשיית פלדה? מפסיקים לייבא פלדה מאנגליה כי יש מכסים וזה מעודד את התהוות של תעשיית פלדה אמריקאית. אז המדינה היא מאוד מאוד פרו-אקטיבית בתוך התהליך אבל בצד של התעשיינים, לא בצד הסציאלי חברתי שמגיע יותר מאוחר".

"טיטניק" מראה לנו את האריסטוקרטיה האמריקאית בשיאה - ואת הרגעים האחרונים של הגילדד אייג'. ב-1913 הוחל בפעם הראשונה מס הכנסה בארצות הברית. ב-1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה והתור המוזהב הסתיים. בסרט "מדריך הסוטה לאידאולוגיה" טוען סלבוי ז'יז'ק שהטיטניק היא מטאפורה שמראה את העולם הישן הזה שוקע במים, לפני שמלחמת העולם הראשונה מתחילה והמאה ה-20 מתחילה באמת.

במלחמה, כשנשים הלכו לעבוד במפעלים והצטרפו לכח העבודה נעלמו הכובעים המסורבלים והמחוכים. אופנה כל כך עשויה ומושקעת, כזו שמשעבדת את הלובשות אותה למשימה של השגתה ותפירתה והפגנת העושר שהיא מביאה איתה לא תחזור יותר. או בעצם תחזור בגרסה כלשהי רק בשנות ה-50, אחרי מלחמת העולם השניה, כשמעמד האישה שוב ישקע, ולנשים יהיו עבודות בית לרוב ושמלות נהדרות.

האריסטוקרטיה האמריקאית חטפה מכה קשה בשפל הגדול של 1929. קאל הוקלי, ככה מספרת רוז בסוף הסרט, היה אחד מאותם מיליונרים שהתאבדו. אבל היא התאוששה, ולאורך השנים סיפחה אליה מתעשרים חדשים - יהודים, למשל. והיא קיימת עד היום. לדברי נווה מתוך 45 נשיאים אמריקאים, 35 באו מהאליטה של החוף המזרחי. זו אותה חברה גבוהה שאפשר לראות למשל בסרט "חיוך של מונה ליזה", בחתונה של בטי, או המשפחה של לוגאן הנצברגר ב"בנות גילמור", או המשפחה של סרינה ון-דר וודסן מגוסיפ גירל.

בעונת האוסקרים של 98, לפני 20 שנה בדיוק, טיטניק זכה ב-11 פרסים. הוא הכניס עד היום 2 מיליארד ומאה מיליון דולר, והוא הסרט הכי מכניס אי פעם - אחרי אוואטאר.

*

אנחנו היינו חיות כיס, הפודקאסט של כאן כלכלי. אם אתם רוצים לדבר איתנו על עשירים באמריקה או על סרטים על להציע רעיונות לפרקים, אתם מוזמנים להצטרף לקבוצה שלנו, חיות כיס בפייסבוק, או לעשות לייק לעמוד שלנו, כאן כלכלי.

אפשר לשמוע את כל הפרקים של חיות כיס ואת כל הפודקאסטים האחרים של כאן באפליקציית כאן או.די ובאתר כאן ובכל אפליקציית פודקאסטים. תודה רבה לעורך והמפיק שלנו רום אטיק, תודה רבה לאסף רפפורט על ההקלטה והסאונד. אני צליל אברהם, ביי.