cat13416_img307603566.jpeg
שיר אחד

ירושלים של זהב | שולי נתן

רגע לפני מלחמת ששת הימים, נעמי שמר ישבה מול הפסנתר בדירה הקטנה שלה בתל אביב, ונאבקה לכתוב שיר על ירושלים. שלושה שבועות אחר כך, חיילים כבר שרו אותו בכותל המערבי. ״ירושלים של זהב״ הפך להמנון על-זמני, לשיר הישראלי המוכר בעולם - אבל הוא גם רדף את נעמי שמר בימים האחרונים של חייה. אז היא כתבה מכתב אחד אחרון
  • 45 דקות
שיר אחד
ירושלים של זהב | שולי נתן

: מגישה: מאיה קוסובר, מפיקים: איל שינדלר ורום אטיק, בצוות: ניר גורלי, תומר מולוידזון

לקרוא פודקאסט זה כמו לשמוע סרט

אבל אם אתם מעדיפים לקרוא, גרסת הטקסט לפניכם

נעמי שמר: אני נורא אוהבת ביוגרפיות. וביוגרפיה של שיר היא דבר מרתק, מכיוון שפעמים אינספור השיר מקדים את ההתרחשות, משתלב בה, ואחר כך הולך לדרכו עם מטענים נוספים.

כל הטיוטות, המלחמות והמאבקים שהוא עבר ביני לבין הפסנתר, ביני לבין עצמי, ביני לבין שולחן הכתיבה. זה מים שמלטשים אבן.

 

1.

מאיה (קריינות): היי, אתם על שיר אחד. והפעם הסיפור מאחורי "ירושלים של זהב", שהוא קצת כמו הסיפור של ירושלים עצמה: מפותל ומורכב, משתנה בעיני המתבונן, לפי העמדה הפוליטית או לפי רוח התקופה.

השיר הזה הנולד רגע לפני שפרצה מלחמת ששת הימים, השתנה ממש כמו המציאות במהלכה, ומיד הפך להמנון שכאילו היה שם תמיד, ורק חיכה שישירו אותו.   
אבל הוא נכתב ברגע פרטי, לפי הזמנה בדירת שני חדרים - בתל אביב.

ללי שמר: אנחנו גרות בשכירות או דמי מפתח, לא ברור לי עד היום. ברחוב אמיל זולא ארבע, קומה רביעית בלי מעלית. דירת גג, שהיא חשבה שזה ארמון יוצא מן הכלל...

שמי המלא הללי שמר. הילדה של נעמי שמר - כבר סבתא לנכדה, אבל עדיין הילדה של נעמי שמר.  

מאיה (קריינות): אז בשנת 66', היא באמת היתה ילדה, בערך בת 11 שגרה עם אימא שלה.
בדירה ההיא, ההסלון היה גם חדר השינה וגם חדר העבודה של נעמי שכבר היתה כותבת מאוד מוכרת.

מחר, העיר באפור, אהבת פועלי בניין, זמר נודד
ברמה המקצועית היא פורחת אבל החיים האישיים די בבלגן. זה היה אחרי שהיא ובעלה גדעון שמר נפרדו.
ללי שמר: היא קראה לתקופה הזאת "תקופה בין הבעלים". אמא שלי התייחסה בשעשוע גם לדברים מאוד קשים, זאת לא הייתה תקופה קלה בכלל.

מאיה (קריינות): ללי פגשה את אבא שלה לעיתים קרובות והיו גם סבא וסבתא בתמונה שגרו לא רחוק, אבל רוב הזמן הן  היו אמא ובת.
נעמי שמר: היינו צוות ללי ואני, צוות זמרות נודדות.
מאיה (קריינות): כמו שתי צועניות, קצת בוהמיניות, נעמי עובדת המון אבל הן חיות מהיד לפה.  
ללי שמר: אין כסף. למה אין כסף? לא שלא משלמים לה, היא כבר למדה לבקש כסף. היא לא יודעת לשמור על הכסף. מה שהיא עושה ומקבלת כסף... מתעופף כעבור רגע. היא נוסעת, היא קונה, היא רואה איזה מעיל באמצע הקיץ...
מאיה (קריינות): מעיל צמר בחלון ראווה בקיץ הישראלי. נעמי נכנסת לחנות, קונה את המעיל ואומרת לעצמה: "חם פה".  
ללי שמר:"אני חייבת לנסוע למקום קר, אם אני אגיע הביתה ובתיבת הדואר יהיה צ'ק מאק"ום אז אני נוסעת עם המעיל הזה לפריז. זה רמת ההחלטות.

היא חוזרת הביתה, יש צ'ק בתיבת הדואר ולמחרת היא קונה כרטיס, נוסעת לפריז. לא נשאר כסף.

מאיה (קריינות): כשנעמי עבדה וללי היתה לבדה, הדבר שהיא הכי אהבה לעשות היה להאזין לרדיו.
ללי שמר: היה לי טרנזיסטור רק שלי. אני הפלגתי על כנפי הדמיון, זה המדיום שלי. והמון המון הקשבתי, המון. גם כשעשיתי שיעורים, וגם כשלא עשיתי כלום וגם לפני השינה. זה כל הזמן ליווה אותי - הרדיו ממש צמוד אלי.

מאיה (קריינות): בשבת אחת, ללי שכבה על המיטה בחדר שלה, הטרנזיסטור לידה, והיא מאזינה לתכנית הרדיו "תשואות ראשונות". תכנית של קול ישראל שבה התארחו זמרים וזמרות אנונימיים, כשרונות צעירים, במופע שהועבר בשידור חי - ממש "כוכב נולד", גרסת הרדיו.

ללי שמר:  ואז אני שומעת זמרת עם קול גבוה שמזכיר דברים מחוץ לארץ. היא שרה באנגלית שיר אחד והיא נשמעה כמו ג'ון באאז. כמו משהו כזה פולק כזה.. שווה לב, שווה נפש.

מאיה (קריינות): ללי מיד חשבה שנעמי תאהב את הקול של הזמרת האלמונית.
ללי שמר: ואז אני אומרת "אמא, אמא! בואי תראי איזה קול יפה! קול כמו שאת אוהבת". אמא מגיעה לשמוע אומרת "באמת נורא יפה!".
נעמי שמר: כל הזמן אמרנו "מי זאת, מי זאת ששרה, אנחנו לא מכירים, זה נורא יפה, וכשהיא גמרה לשיר אמרתי ללי תקשיבי אומרים מי שר ותרשמי".
ללי: לקחתי פתק וכתבתי את השם שלה כשנגמר השיר. שולי נתן. שמרנו את הפתק.

מאיה (קריינות):הפתק הזה נכנס לתיק של נעמי וחיכה שם.

2.

מאיה (קריינות): באותו הזמן פחות או יותר, מתחילים לעבוד בקול ישראל על פסטיבל הזמר והפזמון. זו הייתה תחרות השירים הגדולה והחשובה של התקופה, שיצרה להיטים וכוכבים. הפסטיבל שודר בשידור חי במוצאי יום העצמאות הישר מבנייני האומה.
באותה השנה, טדי קולק, ראש עיריית ירושלים, ביקש שחוץ מהתחרות המסורתי יושמעו בפסטיבל גם שירים על ירושלים. בתחילת 67 זו הייתה ירושלים אחרת. צד אחד שלה שייך לישראל, ובצידה השני עדיין מסתובבים חיילים ירדנים.

אבל המלחין גיל אלדמע שהיה המנהל המוזיקלי של כל האירוע מצא רק שני שירים על ירושלים. "מעל פסגת הר הצופים" ו"יבן עוזיהו". אז הוא חזר לראש העיר עם רעיון לפנות לכותבים שיכתבו במיוחד לפסטיבל שירים על ירושלים.
בחורף 67, נעמי מקבלת טלפון מגיל אלדמע.
ד"ר מוטי זעירא: כל השנים הם חיזרו אחריה שהיא תכתוב לפסטיבל הזמר והיא לא הסכימה.
מאיה: זה מוטי זעירא, היסטוריון, איש חינוך ומי שכתב את הביוגרפיה של נעמי שמר.
ד"ר מוטי זעירא: אבל כשזה היה חיבור של ירושלים ושיר חדש אז היא אמרה מיד כן. והצטערה. כי היא חשבה שזה יבוא לה בקלות, וזה לא בא בקלות. וזה הטריף את נשמתה.

מאיה (קריינות): נעמי נסעה כמה פעמים לבקר בירושלים, לשאוב השראה מהרחובות, הצלילים והריחות. אבל בכל לילה היא חזרה אל הדף הלבן שנותר ריק.  
ללי שמר: חלק מהשירים שהיא כתבה היו כרוכים בייסורים. לפעמים זה התחלק בכיף, אבל הרבה פעמים ראיתי אותה מתייסרת שעות על שעות. משייפת ומנסה וכותבת טיוטות על גבי טיוטות. זה לא היה חריג.

אחרי כמה שבועות מורטי עצבים היא צלצלה לגיל אלדמע, שגם היה ידיד. ואמרה לו "גיל, אני לא מצליחה לכתוב, זה לא הולך. זה כזה נושא... ירושלים. אני לא יכולה, זה לא... אני ניסיתי זה לא מסתדר לי". אמר גיל אלדמע הפדגוג: "אוקיי בסדר, תכתבי שיר לא על ירושלים. תכתבי על משהו אחר". שחרר את הלחץ.
מאיה (קריינות): והוסיף: "אבל נעמי רק אל תשאירי אותנו בלי שיר לפסטיבל".

ללי שמר: והוא סגר את הטלפון ואמר למי שלידו: "עכשיו היא תכתוב שיר על ירושלים".

מאיה (קריינות): אז ביום שאחרי, כדי לאוורר את הראש, נעמי נסעה לחוות סוסים במושב גנות.

ד"ר מוטי זעירא: לקחה סוס, ויום שלם היא עשתה הלוך ושוב עם הסוס וחשבה. ופתאום נפל לה הרעיון. פתאום זה כאילו בא לה. הייתה לה מן הרגשה עמומה שיהיה בסדר ואז היא נזכרה בסיפור התלמודי על ירושלים של זהב.

מאיה (קריינות): את הסיפור הזה נעמי שמעה כשהיתה ילדה בקיבוץ כנרת מפי המורים המיתולוגיים שלימדו אותה שש שנים רצופות. שושנה ועמינדב ישראלי.

נעמי שמר: בסביבה הצחיחה והחמסינית הזאת הם לימדו אותנו שיופי זה הדבר הכי חשוב בחיים. יופי וניקוד (צוחקת).
מאיה (קריינות): כשנעמי היתה בכיתה ה', המורה עמינדב סיפר לכל הכיתה את האגדה על רבי עקיבא.  

ללי שמר: רבי עקיבא שבגיל מאוחר הלך ללמוד, ואשתו חיכתה לו. גרה במתבן או באיזשהו מקום כזה. עניים מרודים. והוא היה מלקט את התבן משערה של אשתו רחל, והוא הבטיח לה כשהוא יגמור ללמוד והוא יהיה גדול בתורה והמצב הכלכלי סוף סוף ישתפר הוא יקנה לה תכשיט שהוא "ירושלים של זהב".

מוטי זעירא: שזה ככל הנראה היה כתר או איזה סוג של צמיד או של עדי שיש בו סילווטה של ירושלים.  

מאיה (קריינות): האגדה הזאת נשמרה במוחה ובנפשה של נעמי כל השנים.

מוטי זעירא: וכנראה הסוס הצליח איכשהו להוציא את זה ממנה.

מאיה (קריינות): כמו בפלאשבק מסרט התעוררו בנעמי זכרונות מהילדות המוקדמת. אז,
לפחות פעם בשנה, היא היתה נוסעת לבד באוטובוס, מכנרת דרך הבקעה לירושלים, כדי לבלות את החופשה בבית של שרה איפלנד - החברה הכי טובה של אמא שלה. נעמי שהגיעה מעמק הירדן נשמה פנימה את הנוף הירושלמי.
ללי שמר: ואת האווירה ברחוב, את הקולות של מוכרות הפירות הערביות. הכל התערבב לה. דינדון הפעמונים...
מאיה (קריינות): וכנראה עלו בה גם זכרונות מהתקופה שבה, אחרי מאבקים, הקיבוץ אישר לה לצאת  וללמוד באקדמיה למוזיקה בירושלים. חיים סטודנטיאלים סוערים, אהבות, מחברות תווים.  ומלחמת העצמאות ברקע.

נעמי חזרה אל הדף הלבן והפעם הצליחה למלא אותו במילים. וגם במנגינה.

נעמי שמר: כתבתי רק את הבית הראשון והשלישי. ומדדתי את השיר על כל החברים, כל מי שבא הביתה: חבר, חברה, ניסיתי עליו את השיר. אני עושה את זה לעיתים קרובות. וכל אחד שניגנתי לו את השיר בכה וכל אחד התנצל, אמר אצלי זה אישי, אני הייתי סטודנט בהר הצופים, לי יש דודה בירושלים, כל אחד באופן אישי בכה.
הכי יפה היתה התגובה של גיל אלדמע שהיה גם הראשון שראה את השיר. וגיל בכלל לא שמע את השיר הוא החזיק את הדף של המילים, שני הבתים, ואת הדף של המנגינה - והוא בכה.
ואז מדדתי את השיר על רבקל'ה ורבקל'ה לא בכתה.
רבקה מיכאלי: נורא נורא התרשמתי, ואמרתי לה: "את יודעת, את צריכה להוסיף עוד משהו על העיר העתיקה". היא אמרה "אבל כתבתי, 'שבליבה חומה'".
מאיה (קריינות): צמד המילים הזה לא הספיק לרבקל'ה הירושלמית. היא כיוונה לירושלים אחרת, ירושלים המעורבת של הילדות שלה.

רבקה מיכאלי: עד מלחמת השחרור, ערבים בירושלים דיברו יידיש ואשכנזים בירושלים דיברו לדינו וערבית, והכל היה מעורבב. מלחמת השחרור קטעה את הדבר הזה. הייתה חומת מגן בירושלים ברחוב המלך ג'ורג', היו בה אשנבים לעבר העיר העתיקה. זה היה חומת מגן מפני צלפים. ואבא שלי, עד 67, היה עומד ומסתכל, מתגעגע לחברים שלו בעיר העתיקה. לכן אמרתי לנעמי: "תכתבי עוד בית, כי באמת אבא שלי חולם רק על העיר העתיקה". ואז היא הוסיפה: "איכה ייבשו בורות המים, כיכר השוק ריקה".

נעמי שמר: הוספתי וכתבתי באמצע: "איכה יבשו בורות המים, כיכר השוק ריקה ואין פוקד את הר הבית בעיר העתיקה, ובמערות אשר בסלע מיללות רוחות ואין יורד אל ים המלח בדרך יריחו".
כך שאם למישהו יש טענות - לרבקל'ה ...
מאיה (קריינות): והיו לא מעט טענות, עוד נגיע אליהן. אבל עכשיו בחזרה להכנות לפסטיבל הזמר והפזמון. השיר עומד ונשאלת השאלה מי ייבצע אותו?
בקול ישראל הציעו לנעמי את כל השמות הגדולים של התקופה.

מוטי זעירא: יהורם גאון , שושנה דמארי, כלומר את כל האריות ואז נעמי אמרה לא.

מאיה (קריינות): היא פתחה את התיק שלה ולשפה פתק.

 

 

3.

מאיה (קריינות): יום אחד צלצל הטלפון הנייח במושב עוצם בחבל לכיש.

שולי נתן: מגיע שליח מהמזכירות, לקח לו אולי עשר דקות להגיע אל מגורי החיילות, והוא אומר לי "שולי, אמא שלך בטלפון".

מאיה (קריינות): זאת שולי נתן. ב-1967 היא הייתה  בת 20, מורה חיילת במושב.

שולי נתן: אני נורא נבהלתי. כי הייתי בטוחה שקרה איזשהו אירוע קשה בבית. הגעתי אל הטלפון, ואמא שלי הבינה את הבהלה שלי ואמרה: "שולי, לא קרה שום דבר נורא בבית. אבל תשבי על כיסא". אז מזה אתם יכולים לזהות גם מאיזה מוצא היא. ואני נרגעתי ובאמת התיישבתי. ואז היא אומרת לי: "נעמי שמר רוצה לפגוש אותך". ואני אהה! ממש נבהלתי. כי מיד הגיע לי בראש שהפירוש של זה חשיפה, ואני לא הייתי מוכנה לזה.
מאיה (קריינות): שולי נסעה לתל אביב כדי לפגוש את נעמי שמר.
שולי נתן: עליתי במעלה המדרגות, פתחה את הדלת ילדה בת 12 בשם ללי, הביאה אותי אל אמא שלה. ונעמי ישבה והיא שרה לי את "ירושלים של זהב" יותר בסגנון של מארש. ככה, בקול ענות חזקה על הפסנתר.

נעמי שמר הייתה מאוד דעתנית, מאוד חזקה, ואני הייתי קצת מבוהלת. זאת האמת. אבל... הייתי גם דעתנית (צוחקת). ביישנית אבל דעתנית. וכשנעמי סיימה את השיר, אני אמרתי לה "נעמי, תגידי את יכולה לתת לי את התווים והמילים? אני אקח את זה הביתה ואני אנסה לראות מה אני יכולה לעשות עם הגיטרה". אז היא אמרה "בבקשה". לקחתי את השיר הביתה.
מאיה (קריינות): ובבית היא התיישבה לכתוב עיבוד לשיר. היא חיברה בין הסגנון הארץ ישראלי של נעמי לפולק האמריקני והבריטי ששמעה באותן שנים, כמו ג׳ואן באאז ובוב דילן. ואז חזרה לנעמי עם פתיח שכתבה בעצמה.

שולי נתן: הבאתי לה את העיבוד, היא קיבלה את זה בפתיחות והיא אמרה "בסדר גמור, תעשי את זה ככה, אבל אני אתקן לך את השגיאות בהרמנויות ובקצב".

מאיה (קריינות): שולי הגיעה לחזרות בבנייני האומה - וראתה שם על הבמה את חוה אלברשטיין, מייק בורשטיין, הפרברים, רן אלירן - והיא, חיילת אנונימית וחסרת ניסיון.    

ואז - הגיע המועד, מוצאי יום העצמאות ה-19, ה' באייר תשכ"ז חמישה עשר במאי 1967.
אחרי שנגמר החלק התחרותי של הפסטיבל ויצאו לספור, ידנית, את הקולות. התחיל החלק השני והאמנותי.

שולי נתן: הציג אותי צחי שמעוני, ואני עליתי לבמה רק עם הגיטרה.
מאיה (קריינות): היא עלתה לבמה בשמלה לבנה שהיא סרגה לעצמה, כל חברי וחברות התזמורת התיישבו בכסאות והניחו את כלי הנגינה בצד. נעמי וללי ישבו בקהל.
ללי שמר: במה גדולה גדולה גדולה, ושולי קטנה קטנה.. את זה אני זוכרת. עם השיער הגולש, משהו כזה זך. הבמה ריקה, התזמורת איננה, המנצח איננו. גם יש משהו נורא בווליום גבוה בפסטיבלים האלה. הכל בגדול, תזמור כזה גדול. פתאום, מינימליזם כזה.

שולי נתן: התחלתי לנגן ולשיר את השיר, והוא בא כהפתעה כזאת. וכשסיימתי לשיר, פתאום, היה פרץ מטורף של מחיאות כפיים, שפשוט לא נפסק. זה כאילו סגר את הפסטיבל. לא ניתן היה כמעט להמשיך.

ללי שמר: ואחרי שכל הפסטיבל נגמר והכריזו על הזוכים, טדי קולק עלה לבמה.
טדי קולק : "זה סיום נהדר ליום העצמאות הכי מוצלח שהיה לנו בירושלים. אני נהניתי מאוד ואפילו הצלחתי לנחש ולהצביע בעד שיר 4, אבל, אבל בייחוד אני רוצה להודות לקול ישראל ולנעמי שמר בעד השיר על השיר בעד ירושלים".
מאיה (קריינות): ושוב מחיאות הכפיים סוערות, הקהל פשוט לא נרגע.
יצחק שמעוני: לפי בקשת הקהל ולפי בקשת ראש העיר, לפני הסיום הפורמאלי, נשוב ונשמע את השיר של נעמי שמר על ירושלים.

מאיה (קריינות): שולי חשבה שהיא סיימה כבר את החלק שלה בערב, היא לא היתה מוכנה ואז היא רצה לבמה עם הגיטרה.

ללי שמר: תוך כדי השיר, בפזמון התחילו להצטרף אליה

רבקה מיכאלי: אני שמעתי את זהבבית. באתי מהופעה, וכבר שמעתי את ההדרן שמבקשים משולי נתן ואני שומעת שכל הקהל שר את זה איתה.
ללי שמר: אף אחד לא זכר מי זכה בתחרות, מקום ראשון מקום שני. כלום לא זכרו, אני לא זוכרת עד היום.

מאיה (קריינות): אגב, השיר שזכה בתחרות היה שיר מספר 4, "מי יודע כמה תלתלים" בביצוע של מייק בורשטיין.

בבוקר שאחרי נעמי קיבלה עשרות תגובות, טלפונים, מכתבים, מברקים, זרי פרחים, המיוחד שבהם היה מכתב מאמא שלה, רבקה. במכתב ששלחה לנעמי כתבה כך:

"אור ליום ג.'

ביד רוטטת השחלת אתמול, ילדתי, עוד שיר, פנינה, על המחרוזת הארוכה שענדו אי-פעם משוררינו על צווארה של ירושלים היקרה לנו.

בדידותי בחדר, ומבטו הבהיר של אבא ז"ל מן התמונה חדדו את כל חושי, להקשיב לו, ונראה לי ששמעתי מכל רגע של מחיאות הכפיים הבלתי פוסקות את הלם ליבם של אלפים, ההולם עם לבך. וכשהושר שוב לפי בקשת העם וטדי, ידעתי שבסוף המצעד הגנבנו לבירה המשוסעת את ה"טנק" הכבד שלנו, שלווה אותנו לאורך גלות, האהבה הגדולה לירושלים ואולי גם לכותל, פלס את דרכו.
ותודה לך מאמעלע שלי

מאמא
הרבה נשיקות להלליק שלנו"

ללי שמר: סבתא אמרה מדי פעם מילים טובות אבל לא הרבה, ואמא כל הזמן הרגישה שהיא לא מספיק מצטיינת. זה אחד מאותות ההצטיינות הבודדים שהיא כתבה לה או העניקה לה.

 

4.

מאיה (קריינות): ובזמן שבבנייני האומה רעמו מחיאות הכפיים - בחצי האי סיני עומדים לרעום התותחים. הכוחות המצרים מזרימים כוחות לאזור, ישראל מכריזה על מצב חירום ומתחילה בגיוס מילואים המוני.

מוטי זעירא: תחושה ששואה הולכת להיות. לא פחות מזה. מכינים בתי קברות, חברא קדישא יחד עם משרד הביטחון מכשירים מגרשי כדורגל בישראל כדי שיהיו בתי קברות למקרה ש...' כל איימי השואה חזרו בהרף עין בתקופה הזאת. כל המילואים נמצאים בכל מני אוהלים בכל רחבי הארץ בתקופת ההמתנה. דיכאון גדול, ופתאום מגיע השיר הזה, וכולם שומעים אותו בטרנזיסטורים.  

רבקה מיכאלי: זה שיר ששידרנו אותו כל דקה בערך, אי אפשר לתאר כמה זה ביטא... את יכולה להגיד שהיינו טיפשים אז, היינו תמימים אז. לא ידענו שאנחנו מתחילים את האסון האמיתי שלנו. אבל ערב ששת הימים, היינו על סף פחד קיומי. יכול להיות שאנחנו נהיה או שנחדול. אנחנו יודעים שכל מדינות ערב מתכננות בעת ובעונה אחת לתקוף אותנו.

מאיה (קריינות): זה קרה ב-5 ביוני 1967, שלושה שבועות אחרי פסטיבל הזמר והפזמון. פרצה המלחמה שלימים תקרא "מלחמת ששת הימים".

ללי שמר: הלכנו למקלט אצל השכנים, בבניין שלנו לא היה לנו מקלט. הייתה אווירה מפחידה קצת באוויר אבל היה מאוד כזה ביחד, נחמד כולם, ילדים וזה. ואחר כך היא נעלמה.

מאיה (קריינות): נעמי קיבלה צו התייצבות ללא תאריך סיום, היא השאירה את ללי אצל סבא וסבתא וחברה ללהקת הנח"ל שהופיעה בין החיילים.

ביום השלישי של המלחמה, 7.6, נעמי והלהקה היו דבוקים לטרנזיסטורים וחיכו שהקרב באל עריש יגמר.

קריין הרדיו הודיע על כיבוש העיר העתיקה, ושמעו את החיילים שרים "ירושלים של זהב" ליד הכותל המערבי.

מוטי זעירא: כאילו תחשבי על זה שיר שלפני שלושה שבועות היה בפסטיבל הזמר ועכשיו שרים אותו בכותל, הוא ישר נועד לגדולות השיר הזה.

מאיה (קריינות): נעמי שלפה יומן קטן וכתבה בו בית חדש לשיר. כבר באותה טיוטא היא מוחקת ומהדקת. ובאותו ערב היא מופיעה בפני החיילים עם הבית חדש לירושלים של זהב.  

"חזרנו אל בורות המים לשוק ולכיכר שופר קורא הבר הבית בעיר העתיקה
ובמערות אשר בסלע אלפי שמשות זורחות , כי שוב נרד אל ים המלח בדרך יריחו"

נעמי שמר לחיילים: "חבובים, תראו, רגע, אוקיי, רגע אחד, רגע אחד, רגע אחד
תראו זה אני שצריכה למחוא לכם כף כי לשנות שיר זה הרבה יותר קל מאשר לשנות עיר".

נעמי שמר: הרגע שבו הייתי מכורבלת יחד עם להקת הנח"ל לא רחוק מאל עריש, בקור בחשיכה, שמעתי את "ירושלים של זהב" מושר על יד הכותל, אמרתי לעצמי אם אני אמות עכשיו אני אמות מאושרת.

 

5.

מאיה (קריינות): המלחמה הסתיימה. באמפיתאטרון בהר הצופים שעד לפני רגע היה שטח מפורז ושומם, נערך כנס של חטיבת הצנחנים. זאת היתה מעיין מסיבת ניצחון. רבקה מיכאלי הופיעה שם עם יוסי בנאי ונחמה הנדל. הם ירדו מהבמה.

מוטי זעירא: ועולה בחור מתולתל ושר "ירושלים של ברזל". והמילים האלה נוקבות.

ירושלים של ברזל
הגדוד, רגום, פרץ קדימה,

דם ועשן כולו

ובאו אמא אחר אמא

בקהל השכולות

 

נושך שפתיו ולא בלי יגע,

הוסיף הגדוד ללחום

עד שסוף סוף הוחלף הדגל

מעל בית הנכות

 

ירושלים של ברזל

ושל עופרת ושל שחור

הלא לחומותייך

קראנו דרור

 

מאיה (קריינות): בני אמדורסקי שהיה אחד ממפיקי האירוע, הזמין אותו לשיר. רבקה זכרה שהיא כבר ראתה אותו פעם. אז שר בלהקת משמרון, הלהקה של קיבוץ משמרות, יחד עם שלום חנוך. אבל הפעם הוא עלה כחייל מילואים, צנחן שלפני רגע היה במלחמה ועכשיו שר עם גיטרה.
רבקה מיכאלי: ואת רואה את הקרב. את הצד השני של המטבע.

מאיה: ומה היו התגובות של החיילים שם במקום כשהוא שר את זה?

רבקה: זה היה מעל ומעבר, זה היה על סף דמעות, כל הלוחמים האלה. אני.. מתפעלת כולי ואני מבקשת ממנו לשיר את זה עוד פעם כשאני אומרת "נחמה, בבקשה, לווי אותו בגיטרה", כי היא מנגנת גיטרה יותר טוב ממנו. ואני עם הסוני שלי  ואז אני מקליטה אותו. ואני משדרת את זה למחרת.

ויש לי טלפון מנעמי שאני תקעתי סכין בגבה.

מאיר אריאל: ירושלים של זהב ריחף בחלל כל הזמן אם בטרנזיסטורים וברדיואים של אוטובוסים וכן הלאה. המלחמה היה לה פרצוף אחר לגמרי

רבקה מיכאלי: ירושלים מלאת אור בשיר של נעמי, ובשיר שלו הפלדה מדברת.

מאיר אריאל: כאילו לתת את הצל של כל האור הזה. אני רק זוכר במעומעם תחושה של מיאוס או של זרה.

רבקה מיכאלי: לא חשבתי שאני כאן עושה משהו חתרני, בכלל לא. אני חשבתי שזה הביטוי האמיתי למלחמה. חשבתי שזה מין השלמה כזאת. לא התייחסתי לזה כאל פסילה של השיר של נעמי.

אז אני מבטיחה לה שאני לא אשדר את זה יותר. ואני לא משדרת את זה יותר, זה יוצא על תקליט מסחרי.

מאיה (קריינות): השיר יצא על תקליט אוסף של שירי מלחמת ששת הימים - שגם נקרא ״ירושלים של ברזל״ - וזכה להצלחה גדולה. בקרדיט לשיר היה כתוב: מילים מאיר אריאל ולחן: נעמי שמר.

ללי שמר: תוך שניות היא פיתחה את הכעס האופייני המהיר "מה פתאום! מה זה? זה שלי. ומה הוא לוקח מנגינה והוא לא ביקש רשות".
מאיה (קריינות): נעמי הרימה טלפון למאיר אריאל ואיימה לתבוע אותו.

מוטי זעירא: כי נעמי, צריך להבין, היא הגיבה כמו פנתרה, כמו אריה פצוע כשנגעו לה בזכויות יוצרים, כי כל החיים היא התפרנסה מזה.

רבקה מיכאלי: הוא נבהל מהתגובה של נעמי, אני חושבת. גם הוא מאוד כיבד אותה. מאוד לא רצה להכעיס אותה. בוודאי שלא.

מוטי זעירא: מי שבסוף עשתה את הפיוס ביניהם הייתה המורה למוזיקה של מאיר אריאל, בתיה שטראוס, שהייתה חברת נפש של נעמי שמר.

ללי שמר: אומרת לה: "נעמי, תרגעי, בואי ניפגש עם מאיר אריאל, תכירי אותו... שום דבר פה לא נעשה בזדון, האיש כתב בכאב". והייתה פגישה, במסעדה, המסעדה עם החצילים, אמא שלי למסעדה בלי החצילים פשוט לא נכנסה. אז בתיה ידעה לאן לקחת אותה - למסעדה עם החצילים (צוחקת). והגיע מאיר אריאל ואחרי שני משפטים הם פשוט כל כך התחברו וכל כך הבינו שיש ביניהם משותף שזה לא רק היה השידוך של בתיה אלא באמת גם אחר כך היו ביניהם יחסים נורא נורא יפים.

מאיה (קריינות): אז הם הגיעו לפשרה, התמלוגים על הטקסט התחלקו חצי חצי בין נעמי למאיר.

ללי שמר: דבר כזה לא קרה לה עם אף יוצר. אנשים הרבה פעמים כתבו מילים למנגינות שלה, מנגינות למילים שלה, רק עם מאיר אריאל זה בסדר ומאז היה קשר מקסים ביניהם. אבל קודם כל מתרגזים.

 

נעמי שמר: למשל ההתפרצות שלי כנגד מאיר אריאל נראית לי עכשיו מיותרת. לו הייתי יותר מיושבת בדעתי ופחות אכולת נסיון מר בענייני זכויות יוצרים והישרדות ומאבק וכל ז,ה אז אולי לא הייתי מתנפלת. הייתי מבינה שזה משלים את התמונה ולגיטימי, ולא הייתי מושכת את כל האש הזאת שאת מדברת עליה. אבל אנחנו עוברים כל מני תהפוכות בחיים, עד היום יש לי רגישות פראית לזכויות יוצרים.
מאיה (קריינות): הרגישות הזאת עוד תשוב ותופיע בצורה אחרת במערכה האחרונה בחייה של נעמי והיא גם תלווה אותה אל מותה.

6.

מאיה (קריינות): אבל נחזור לימים שאחרי המלחמה, ימים שבהם מאות מכתבים מגיעים לתיבת הדואר שלה.

ללי שמר: הייתה קופסא של מכתבים שנכתבו והגיעו אחרי "ירושלים של זהב". קופסא מיוחדת מאנשים שהיא לא הכירה, המון המון מכתבים מאוד אישיים, "אני גדלתי שם", "אני זוכר", או אנשים מחוץ לארץ שכתבו "אנחנו מתגעגעים".
מאיה (קריינות): ״ירושלים של זהב״ היה הפסקול המושלם לישראל המבושמת של אחרי המלחמה.

מוטי זעירא: זה היה קונצנזוס גמור מבחינת הציבוריות הישראלית.

ללי שמר: כולם הצביעו אותו דבר, כולם קראו "דבר" כולם הרגישו צודקים ונכונים.
מאיה (קריינות): ונעמי היתה חלק מזה.
ללי שמר: ולא הייתה לה בעצם תודעה פוליטית.

מאיה (קריינות): ובתוך חגיגות הניצחון, נשמע פתאום קול אחר.
נעמי שמר: יש טיעון כאילו הבית האמצעי של ירושלים של זהב הוא לא הומני כי הוא לא מתחשב בערבים בצד השני של הקו, את הטיעון הזה ביטא לראשונה עמוס עוז בדבר.

מוטי זעירא: עמוס עוז, חבר קיבוץ צעיר, שכבר כתב ספר אחד או שניים אבל הוא עדיין היה מאוד צעיר אז, כותב שבועיים אחרי שנגמרת המלחמה שני מאמרים גדולים בדבר.

מאיה (קריינות): למאמרים האלו הוא קרא "ארץ מולדת" והוא פרש בהם את תפיסת העולם שלו, השמאלית-ציונית, על רקע כיבוש שטחי יהודה ושומרון.

מוטי זעירא: ושם הוא מצטט את השורה "כיכר השוק ריקה". ואומר "מה ריקה, מה עם העם שיושב שם?". את נעמי זה הוציא מדעתה.
מאיה (קריינות): לקח לה שנים לנסח את התגובה שלה לעמוס עוז. וכשהיא ניסחה אותה, נעמי שמר כבר תפסה עמדה פוליטית ימנית. הנה נעמי בקולה מתוך הסרט התיעודי "אל בורות המים" של מוטי קירשנבאום, ששודר ב-82.

נעמי שמר: והוא אמר "מה זאת אומרת יבשו בורות המים? כיכר השוק ריקה? זה מלא ערבים, מלא מים ששון ושמחה, מה זה אין יורד אל ים המלח? בעיני ראיתי ערביות יורדות כל הזמן".
זה כאילו בן אדם מתגעגע לאהובתו והוא בא אל הפסיכיאטר שלו עמוס עוז והפסיכיאטר אומר לו אל תדאג היא לא לבד במיטה, זה אמור להרגיע אותי. אז בשבילי, עולם שהוא ריק מיהודים הוא בשבילי כוכב מת אני נורא מצטערת וארת ישראל שהיא ריקה מיהודים היא בשבילי שוממת וריקה.

ללי שמר: אני לא אהבתי את הקטע זה. זה חלק מהוויכוח שלי עם אמא שלי, החיוך הזה שהיא אומרת "יש שם ערביות יורדות כל הזמן", זה מרגיז אותי.

נעמי שמר: ״אף אחד גם לא אמר שאין שם בכלל כיכר שוק. אין כיכר שוק על מה אתם מדברים, רק כיכר זה לא נכון? כיכר השוק ריקה היא אחת השורות שאני הכי גאה בהן בכל תולדות כתיבתי. אני כותבת עליה בשתי ידיים בשם חופש הפיוט וחופש הדמיון״.

ללי שמר: אבל מעבר לחירות הפואטית כשהיא מדברת על חירות פוליטית זה מעצבן אותי ושם אני לא מסכימה איתה, אבל אני גם קצת מתגעגעת להתווכח איתה.

מאיה (קריינות): בשוליים התפתחה תנועה הקוראת להחזרת השטחים, אבל בחודשים שאחרי המלחמה, זה לא הפריע לירושלים של זהב להפוך להמנון. לא רק בארץ בעולם כולו.
הוא תורגם להמון שפות: אנגלית, צרפתית, גרמנית, פורטוגזית, ספרדית, ערבית, פולנית, איטלקית, סינית, רוסית, יידיש ואספרנטו ואפילו ארמית.
מוטי זעירא: ישראל אחרי מלחמת ששת הימים הייתה הדבר הכי לוהט בכל הגלובוס. היא עוד לא הסתאבה, היא עוד לא הגיעה למלחמות שאחרי זה כבר הבאישו את ריחה, העולם היהודי החזיק את זה מאוד חזק, אבל זה גם הפך סמל לישראליות שמצליחה להתמודד ולהינצל עוד פעם ולצמוח, זה היה הכי יפה שיש בעולם.

מאיה (קריינות): והשיר גם היה התחלה של פרק חדש בחיים של נעמי.

מוטי זעירא: ירושלים של זהב סידר את נעמי מבחינה כלכלית, עד אז היא הייתה תפרנית שחיה מן היד לפה מהתמלוגים שהיא קיבלה על שירים שהיא כתבה.

ללי שמר: היא קיבלה תמלוגים והיא קיבלה שכר על העבודה שלה והיא עבדה הרבה מאוד אבל הכסף לא נשאר אצלה, ישר ביזבזה את זה. מי שלימד אותה לשמור על הכסף או בעצם שמר בשבילה זה מרדכי שהפציע בשמי חיינו רק אחרי "ירושלים של זהב".
מאיה (קריינות):

מרדכי הוא מרדכי הורוביץ שהיה בעלה השני של נעמי שמר. הם חיו ביחד עד מותה.
מאיה (קריינות): אחרי שנגמרה מלחמת ששת הימים, חבר כנסת צעיר יזם הצעת חוק שירושלים של זהב יחליף את התקווה כהמנון של מדינת ישראל. הוא אגב היה מהצד השמאלי של המפה, קראו לו אורי אבנרי. אז הוא ונעמי נפגשו, הרעיון החמיא לה והיא מיד הסכימה אבל ההצעה לא התקבלה.  

 

7.

מאיה (קריינות): גם אחרי ירושלים של זהב, נעמי המשיכה לכתוב וליצור עוד המון קלאסיקות. ב-2004 היא נפטרה ונקברה בבית הקברות בקיבוץ כנרת.

אבל הסיפור לא נגמר פה.
במאי 2005 כמעט שנה אחרי שהלכה לעולמה עיתון הארץ מפרסם קטע מתוך מכתב שכתבה נעמי לגיל אלדמע, מי שהזמין אותה ב-1967 לכתוב שיר על ירושלים.
שבועיים לפני מותה, כשכבר לא יכלה לכתוב, הכתיבה לאריאל בנה את המילים:

12/6/2004

"גיל יקירי,

אתה האיש היחידי בעולם – נוסף למשפחתי – שצריך לדעת את האמת על "ירושלים של זהב". והנה האמת:

באמצע שנות השישים, נחמה הנדל נהגה לבקר אותי בחופשות המולדת שלה. היינו מבלות שעות אחדות יחד, צוחקות, שרות, מבשלות ואוכלות (עשיתי לה קוסקוס ומרק). שום דבר לא נרשם ולא הוקלט (נדמה לי שטרם היה לי אז טייפרקורדר).

כנראה שבאחת הפגישות האלה, נחמה שרה לי את שיר הערש הבאסקי הידוע, והוא נכנס לי באוזן אחת ויצא מהשניה.

בחורף 67', כשהתלבטתי בכתיבת "ירושלים של זהב" – כנראה שהשיר ההוא זחל אלי בבלי דעת. גם לא ידעתי שיד נעלמה הכתיבה לי שינויים במקור: המעבר למז'ור בתיבה הרביעית, הסקוונצה השלישית במילים "הלא לכל שירייך", והסיום. יוצא שמישהו כאילו הגן עלי וסיפק לי את שמונה התיבות שלי שמקנות לי את הזכויות לגרסה משלי על שיר עם. אבל כל זה נעשה, כאמור, בבלי דעת.

רק שנה או שנתיים אחרי המלחמה, שמעתי מחברים שאליהו הכהן מספר בהרצאותיו, על שיר העם הבאסקי, כמקור השפעה ל"ירושלים של זהב". נורא כעסתי, ואפילו מסרתי לאליהו הכהן שיפסיק עם השטויות האלה.

ואז נזכרתי בבעתה, שאכן נחמה שרה לי בשעתו משהו כזה. מרוב פאניקה, הצלחתי להיזכר רק בתיבה הראשונה, ועברו עוד עשרים שנה, עד שאבנר הופשטיין מ"ידיעות אחרונות" הביא לי את המקור.

אני חושבת את כל העניין לתאונת עבודה מצטערת, עד כדי כך מצטערת, שאולי בגלל זה חליתי. הנחמה היחידה בשבילי היא שאני מספרת לעצמי שאולי זאת מנגינה של האנוסים, ושבסך הכול החזרתי עטרה ליושנה.

עכשיו אתה גיל יודע את האמת, ואני מרשה לך לפרסם אותה ברבים.

באהבה

נעמי שמר".

 

ללי שמר: זה בור שהיא חפרה לעצמה ונפלה לתוכו, ולא הייתה צריכה ליפול לתוכו.

מוטי זעירא: זה היה השראה, אם היא הייתה בשלב מוקדם אומרת: "כן, שמעתי שיר עם באסקי זה היה אחד ההשראות שעזרו לי לכתוב שיר" מה היה נגרע מכבודך? היא לא הייתה מודעת לזה כמו שהרבה פעמים אי אפשר לדעת מה בדיוק השפיע עליך לכתוב שיר.

נעמי הוציאה את זה מפרופורציה. היא הייתה אשת קצוות , כאילו או שהיא אוהבת או שהיא שונאת. וגם כשבאו אנשים ואמרו לה  לאורך כל השנים אז היא בדרכה זרקה אותם - מה פתאום!

מאיה (קריינות): שנתיים לפני שהיא מתה, משהו בגישה שלה השתנה.

מוטי זעירא: היא נשארה בפנים עם הרגשה שאולי יש פה בכל זאת משהו. ואז מתחיל המנגנון הנעמי להתחרט ולכתוב מכתב לגיל אלדמע וכל הסיפור הוא יצא מפרופורציה מבחינתה. כי זה פגע לה בציפור הנפש, כי היא כל השנים נאבקת על זכויות יוצרים פתאום היא מואשמת בזכויות יוצרים? וכמובן כולם עשו על צימס.

רבקה מיכאלי: ואחר כך חשבה שאולי זה מה שחולל אצלה את הסרטן. היא גם קראה כל מיני ספרים על מחוללי סרטן, וביניהם יש מי שכותב שאחד הדברים שמחוללים את זה זה באמת סוד שאתה נושא איתך ואתה לא משחרר אותו.

מוטי זעירא: שטויות. הייתה חולה בשלוש מחלות שונות כל אחת לבד יכולה להמית אותה בלי שום בעיה, אז ירושלים של זהב יקרב את קצה?

 

8.

מאיה (קריינות):אבל גם פרשיית שיר העם הבאסקי, שהטרידה את נעמי בימים האחרונים שלה, לא באמת הצליחה להקטין את ירושלים של זהב. אין הרבה שירים כאלה, שיצאו ברגע היסטורי יוצא דופן - ועזרו לנסח את הישראליות. מהשנייה שהוא נולד ״ירושלים של זהב״ רק גדל וגדל, ואז המשיך לגדול, ואז עוד קצת - עד שכבר שכחנו, מה היה לפניו.

מאיה: ללי, מה את מרגישה כשאת שומעת את "ירושלים של זהב"?

ללי שמר: אני עדיין מצליחה להתרגש ממנו, יש בו משהו שהוא מעבר לכל הסיפור שסיפרנו, אפילו שעכשיו אני פוגשת את שולי ורואה איך הקהל מגיב, שואלת אותה: "איך זה לשיר את זה כל כך הרבה פעמים? היא שרה את זה כל פעם כאילו זה פעם ראשונה.

נעמי שמר: אני נורא אוהבת ביוגרפיות וביוגרפיה של שיר היא דבר מרתק מכיוון שפעמים אינספור השיר מקדים את ההתרחשות משתלב בה ואחר כך הולך לדרכו עם מטענים נוספים.

קטעי ארכיון מתוך תוכניות הרדיו: "לחם האוהבים" עם רבקה מיכאלי ו"מילים שמנסות לדעת". הסרטים: "אל בורות המים" של מוטי קירשנבאום, "במזל כוכב" ו"חיים שכאלה". תודה ליונתן גת ולארכיון כאן.