יש שירים שאפשר לזהות מהשנייה הראשונה, כאלו שהפתיחה שלהם איקונית לא פחות מההמשך. יש גם סרטים כאלו. עבור מי שגדל בניינטיז או לפחות ראה פעם אחת את טריינספוטינג, המוח כבר יכול להשלים אוטומטית את המילים שפותחות אותו, על רקע Lust For Life של איגי פופ. מונולוג על בחירה בחיים, כשהכוונה היא למסלול הבורגני והמיינסטרימי שמשווק לנו: זה של עבודה, קריירה, משפחה, משכנתא, מכשירי חשמל חדשים, ביטוח שיניים, בהיה בטלוויזיה שמרדימה את המוח ודחיפת ג'אנק פוד עד ריקבון בבית אבות בלי אף אחד סביבך.
"אבל למה שארצה לעשות משהו כזה?", משתף אותנו מארק רנטון, אחרי שאנחנו רואים אותו משחק כדורגל ומתמסטל עד אובדן הכרה. מתוך הבריחה מהבינוניות, הריקנות, הניכור והשעמום, מתוך תחושת חוסר המשמעות והסירוב להתבגר שהרגישו רבים מבני דור ה-X של בריטניה - הוא בוחר אחרת. הוא בוחר בהרואין.
טריינספוטינג נחת על המסכים בשיאה של תקופת Cool Britannia. בימים בהם הבריטפופ כבש את המצעדים עד מיאוס ומפלגת הלייבור עם טוני בלייר עלו לאחר 18 שנות שלטון שמרני ובישרו על רוח חדשה באי הבריטי. עיר הבירה הזכירה את ימי Swinging London הנוצצים של שנות ה-60 ובריטניה הייתה שוב המקום שממנו יוצאת התרבות הכי נכונה, מעניינת ומשפיעה בכל תחומי האמנות.
אבל טריינספוטינג לא חוגג את הימים האופטימיים ההם. הוא מתאר את הסיפור שהיה צריך לעבור בו כדי להחזיר את בריטניה לזוהר שלה. זהו לא רק סיפור על התמכרות להרואין, אם כי גם הצצה לחייהם העלובים של דמויות קצה שנדחקו לשוליים תחת האבטלה הגואה והשלטון הקשוח של אשת הברזל.
רומן הביכורים של אירווין וולש שיצא ב-1993, התגלגל שלוש שנים מאוחר יותר לידיו של הבמאי דני בויל - שהפך אותו לסרטו השני, רגע אחרי הפריצה שלו עם "חברים לרצח". שניהם היו יוצרים צעירים בתחילת דרכם והאנרגיה של הסרט הייתה בהתאם; עם עריכה קולנועית חדשנית, קמפיין שיווקי אינטנסיבי והתמקדות על החיים בהווה בלי מחשבות בוגרות על העתיד.
הפסקול האקלקטי של "טריינספוטינג" לא רק העצים את הצפייה בסרט ובסצנות המפתח בפרט, אלא גם לכד את השינויים המוזיקליים שעברו על בריטניה באמצע שנות ה-90 כשהייתה בצומת דרכים; מעמדו של הבריטפופ החל לפחות ומנגד הרכבי מוזיקה אלקטרונית הגיעו לגדולות. לשניהם יש ייצוג בסרט, לצד השפעת האבות המייסדים על המוזיקה האלטרנטיבית של אותו העשור.
"ניסינו לעצב את הכרונולוגיה של הסרט דרך המוזיקה", הסביר בויל. הפסקול היה חלק משמעותי מההשפעה התרבותית של הסרט וההצלחה של שניהם הפתיעה את כולם, כולל את המעורבים בהפקה. "פשוט שמנו בו את כל השירים האהובים עלינו, ראינו שזה עובד - וכולם אהבו את זה".
הדיסק עוצב באותה שפה גרפית כתומה וחדה ונכנס במהרה לכל ספרייה ביתית איכותית שלא הייתה שלמה בלעדיו. ההצלחה הובילה להוצאת החלק השני, זה שנצבע בירוק בשנה שלאחר מכן, עם שירים שלא נכנסו לדיסק הראשון ותוספות שונות שהיוו השראה לחלק מהסצנות.
טריינספוטינג לא היה הסרט הכי מצליח של הניינטיז, אבל הוא בהחלט אחד האיקונים והחשובים שבהם. יצירה שהכח שלה ממשיך להתגלות ככל שהשנים מתרחקות ממנה. הוא סייע לפתוח עידן חדש של קולנוע עצמאי, הפך את הגיבורים שלו לכוכבים, נתן לקולנוע הבריטי עדנה מחודשת והצית גל של חיקויים קולנועיים - מ-Go ו-Groove האמריקאיים, דרך רקוויאם לחלום ועד ל-Human Traffic שזכה כאן בארץ לתרגום המפוקפק "אקסטזי".
30 שנה אחרי, טריינספוטינג מהווה את קפסולת הזמן האולטימטיבית. הוא מעניק קול לדור שלם ומתגלה כרלוונטי גם לצעירים שמגלים אותו כעת ומתמודדים עם סוגיות דומות של ניכור, ייאוש, חרדה מהעתיד ורצון לברוח מהמציאות. לדור ה-X ולדור ה-Z, תחת עוני באדינבורו של הניינטיז או תחת האימה של מלחמות ומגיפות בימים אלו, הוא מציע תחושת מובנות והשתייכות. זו, מגולמת בפסקול הסרט לא פחות מבדמויותיו. כשהכל מסביבך כאוטי וחסר משמעות - עדיף שיהיה ברקע שיר ממש טוב.
