כשרוברט פלאנט נשאל בעבר על Presence, האלבום השביעי של לד זפלין הוא אמר:
“Presence was our stand against everything… we were literally fighting against existence itself” המאבק הזה שפלאנט תיאר היה בדיעבד תחילתו של הסוף, רצף של מכות שנראו אז קשות ביותר אבל בהשוואה למכות שיגיעו אחרי זה היה רק שפשוף בברך.
בתחילת 1975, זפלין שברו שיאים, אחרי סיבוב הופעות אמריקאי מוצלח הם חזרו הביתה לחמישה לילות רצופים ב־Earls Court בלונדון, מופעים שנמכרו במהירות שיא ושברו שיאים של הביטלס והסטונס. אבל משהו התחיל להיסדק.
השנה נפתחה בכך שג’ימי פייג’ נפצע קשה בידו השמאלית כשירד מרכבת, ג'ון פול ג’ונס הפך ליותר ויותר מרוחק, ולעיתים אף נעלם ללא הודעה מוקדמת. ג’ון בונהאם, שבקרוב עמד להפוך לאב בפעם השנייה, התקשה לשאת את הריחוק ממשפחתו. כאשר שתה, דבר שהפך להרגל יומיומי, היה משתנה לאדם אחר ומעורר פחד בשל התפרצויות אלימות. בתקשורת דיברו על חוסר אמון גובר בין פלאנט לפייג’ ועל נטייתו של הגיטריסט לעסוק בנושאים אזוטריים. הדיווחים לא היו מדויקים לחלוטין, אבל התבססו על מתח קיים ותדלקו אותו. פייג' התמכר להרואין ופיתח פחד הולך וגובר מטיסות ואף קלסטרופוביה.
בנוסף להכול, זפלין, כמו כמעט כל האמנים הבריטים דאז נאלצו לרדת מהאי הבריטי לגלות מס בעקבות מדיניות מיסים חדשה של שר האוצר דאז דניס הילי. בהופעה האחרונה מתוך חמשת ההופעות המדוברות, פלאנט נפרד מהקהל ועקץ את הילי: "אתה יודע, דניס… אין יותר אמנים במדינה הזאת…”. גלות המיסים הזו רק הגבירה את הקשיים והמתחים, באופק היה מסע הופעות נוסף בארצות הברית והלהקה לא תכננה להיכנס לאולפן להקליט אלבום. אבל בטיול ברודוס, באוגוסט 1975, הכול נעצר בבת אחת. רוברט פלאנט ואשתו מורין היו בדרכם בכביש באי היווני כאשר הרכב שבו נסעו איבד שליטה והתרסק. מורין נפצעה קשה מאוד, ופלאנט עצמו ספג שברים חמורים ברגלו ובקרסול, פציעות שהשאירו אותו מרותק לכיסא גלגלים למשך שבועות ארוכים. ברגע אחד, הלהקה שהייתה רגילה לתנועה בלתי פוסקת מצאה את עצמה מושבתת לחלוטין. הפתרון היה להיכנס לאולפן ולהקליט עוד אלבום שהיה הצהרה "אנחנו כאן" או, אם להיצמד לשם האלבום, "אנחנו נוכחים".
המרחק, הבדידות והגעגועים לאשתו, הפכו ל-Tea For One, אחד השירים האהובים באלבום בפרט ושל זפלין בכלל. על השיר אמר ג'ימי פייג', "זו הייתה הפעם היחידה שהגענו שוב לגבהים של Since I've Been Loving You". התאונה, הפציעה והמסעות שקדמו להן, התנקזו כולם אל פסגת האלבום, השיר Achilles Last Stand, שבו פלאנט מתעל את המיתולוגיה היוונית כדי לתאר את הכול.
אבל צריך גם לומר ביושר, זה היה האלבום החלש ביותר של זפלין עד לאותו הרגע, תחילת הדעיכה. בגלל המצב של פלאנט ובגלל הריחוק של ג'ון פול ג'ונס והתלות של בונהם באלכוהול, פייג' הוביל את האלבום כמעט לבד. זו כבר לא הייתה יצירה קולקטיבית שבה השלם גדול מסך חלקיו. לא היו ג'אמים ארוכים שמהם נולדו השירים, לא הייתה התכנסות למגורים משותפים ויצירה משותפת בקומונה כמו באלבומים הקודמים.
הכל הוקלט במקום אחד, במהירות, תחת לחץ באולפני Musicland במינכן, גרמניה המערבית. לזפלין היה חלון זמן קצר במיוחד, מעט יותר משבועיים, בשל הגעתם הצפויה של הרולינג סטונס לאולפן. לאחר הקלטת הבסיס, פייג’ ביקש עוד יומיים כדי להשלים אוברדאבים ומיקס. הוא פנה למיק ג’אגר, שהיה באותו מלון, וביקש זמן נוסף באולפן. התוצאה הייתה כמעט בלתי נתפסת: פייג’ הקליט את כל שכבות הגיטרה הנוספות בלילה אחד בלבד.
הגישה הזו שינתה את הדינמיקה. חברי הלהקה היו מותשים, מבודדים, ולעיתים לא לגמרי בטוחים בכיוון. ג’ון פול ג’ונס, במיוחד, הסתייג מהתוצאה. אבל כשמדובר בלהקה כמו לד זפלין, ה-"לא טוב" שלה הוא המצוין של אחרים. האלבום יצא ב-31 במרץ 1976, והצליח מסחרית באופן מיידי. הוא הגיע למעמד זהב בבריטניה עוד לפני שיצא בגלל הזמנות מוקדמות. בארצות הברית זינק מהמקום ה־24 למקום הראשון בתוך פחות משבועיים.
תומר מולוידזון המשיך את רצף הספיישלים על זפלין עם שעה על יצירת האלבום Presence.
