באמצע שנות התשעים החלה דעיכתה של מהפכת הרוק האלטרנטיבי שפרצה מסיאטל בתחילת העשור. מותו של קורט קוביין ב-1994 סימן בשביל רבים את נקודת השבר הגדולה של התקופה, אבל נדמה שלא הייתה להקה שנאבקה על חייה יותר מאליס אין צ'יינס. סיבובי הופעות שבוטלו, התמכרויות קשות של חבריה, שמועות בלתי פוסקות בתקשורת ומתחים פנימיים איימו לפרק את אחת מלהקות הגראנג' החשובות.
ב-10 באפריל 1996, ליין סטיילי עלה לבמה באיטיות מהוססת, חמוש במשקפי שמש וחולצה ארוכה שתסתיר את סימני ההזרקות. בשונה מברוב הופעותיו, הפעם הוא התיישב על כיסא. הוא סחט מעצמו חצי חיוך עייף, שילב את ידיו במבוכה, ונראה כאילו הוא חושש לצאת מהצללים ולעמוד שוב במרכז הבמה. זו תמונה רחוקה מאוד מהפרפורמר העוצמתי שהקהל הכיר ואהב.
ואז הוא מתחיל לשיר את Nutshell, והכל נשאר מאחור. מאותו הרגע, למרות מצבו הפיזי והנפשי, הוא ממשיך לספק ביצועים קוליים מרשימים ומרעידי לב לאורך כל המופע.
בדיעבד, ההופעה הזו היא תיעוד מצמרר של שקיעתו הטרגית של אחד הסולנים הכריזמטיים והמסתוריים ביותר בתולדות הרוק. ליין סטיילי, שהחל את דרכו כמטאליסט חובב גלאם והפך לאחד מסמליו הגדולים של הגראנג', נראה כאן בשיאו של המאבק האישי שלו. עם כישרון ענק, וגם כאב ענק.
לכן, עצם קיומה של הופעת ה-MTV Unplugged בשנת 1996 נראה כמעט כמו נס. במשך שנים ניסו ב-MTV לשכנע את הלהקה להשתתף בסדרה היוקרתית, ורק לאחר תקופה ארוכה של היעדרות הצליחו חברי ההרכב להתאחד מחדש לערב אחד בלתי נשכח. ערב שהפך גם לאקורד הסיום של ההרכב הקלאסי של הלהקה.
המופע, שהוקלט כמובן לאלבום, הוא שיעור בכנות. הוא מזכיר לנו שגם כשאנחנו בנקודת השפל הנמוכה ביותר שלנו, כשאנחנו חולים או שבורים, עדיין יש לנו את היכולת ליצור משהו יפייפה שישפיע על מיליוני אנשים גם עשרות שנים לאחר מכן. את ההופעה מסיים ליין סטאלי במשפט שנחרט בזיכרון: "הלוואי שיכולתי פשוט לחבק את כולכם, אבל אני לא הולך לעשות את זה." המשפט הזה, שנאמר בחיוך נבוך ובטון כמעט ילדותי, מסכם את הדמות שראינו לאורך כל ההופעה: אדם שמבקש קרבה, אבל מתקשה להגיע אליה. הרצון להתחבר לקהל נמצא שם, גלוי לחלוטין, אך יחד איתו גם המחסומים, ההתמכרות, הכאב והבדידות שליוו אותו באותן שנים.
יותר משלושים שנה אחרי, השירה, השירים והמשפט האחרון של ליין סטאלי עדיין מהדהדים באוזני מליוני המעריצים של אליס אין צ'יינס בעולם. באותה הופעה מיוחדת, לפניה וגם אחרי לכתו, ברגעי השיא ואפילו יותר ברגעי השפל שלו - כולנו היינו רוצים להחזיר לו את החיבוק שהוא לא העז לתת.
