כשמחפשים מכנה משותף לכל היוצרים הגדולים בהיסטוריה, אחד הדברים הראשונים שעולים זה דווקא העדר המכנה המשותף. העבודה שיש להם חותמת סאונד ייחודית שרק הם מסוגלים ליצור. אם אריתה פרנקלין תשיר את אותה השורה באותו סולם עם מקהלה של 100 זמרות נוכל לזהות אותה ברגע וכך גם את דיוויד בואי או את דיוויד גילמור בין מאות גיטריסטים. איך הם עושים את זה? התשובה פשוטה אבל הביצוע קשה, הם לא מנסים להישמע כמו אף אחד אחר. למייקל קיוונוקה זה לקח "רק" 4 שנים של חיפוש עצמי, אלבום שנגנז, משבר אמון מוחלט, ושני מפיקים ששכנעו אותו להפסיק לרדוף אחרי הציפיות של אחרים ולהתחיל לסמוך על עצמו.
קיוונוקה נולד בלונדון ב־1987, ההורים שלו נמלטו מאוגנדה, משלטונו האלים של אידי אמין והשתקעו בצפון לונדון. הם בחרו לגדל את הילדים דווקא בסביבה לבנה ומבוססת, מתוך אמונה ששם יהיו להם יותר הזדמנויות ופחות סכנות. ההחלטה הזאת העניקה לו עתיד טוב יותר, אבל גם תחושת זרות שליוותה אותו במשך שנים. הם היו המשפחה השחורה היחידה באזור, אבל גם בחטיבה ובתיכון כשכבר הכיר ונחשף לאנשים שנראים כמוהו, הוא הרגיש חריג. לדבריו כשהתחיל לנגן בגיטרה, הילדים הלבנים ראו בו "הילד השחור שמנגן בגיטרה". הילדים השחורים הסתכלו עליו מוזר בגלל בגלל אותה הגיטרה והאהבה לרוק בעידן שבו היפ -הופ ופופ היו מרכז תרבות הנוער. לכן המשפט שהוא חוזר אליו בראיונות שוב ושוב הוא:
"I've always felt like neither here nor there."
אחרי הלימודים, כשהתחיל לעבוד כמוזיקאי הוא העדיף להישאר מאחורי הקלעים. הוא היה גיטריסט שכיר שניגן עבור אמנים אחרים וכתב שירים בתקווה שמישהו אחר יבצע אותם. הכל השתנה כשפרסם ב-My Space שירים בניסיון למכור אותם וחברת תקליטים פנתה אליו ושאלה, למה שלא תשיר אותם בעצמך?
בשנת 2011, אחרי שני אלבומים קצרים ראשונים, הוא הוכתר בידי ה־BBC כהבטחה הגדולה של שנה הבאה, וקיים. אלבום הבכורה שלו Home Again יצא במרץ 2012 ושיר הנושא הפך ללהיט בכל העולם. הוא יצא לסיבוב הופעות עם אדל ומבחוץ הכול נראה מושלם. אבל מבפנים הוא הרגיש שהוא עדיין מחפש את עצמו. החיפוש הזה כמעט עלה לו בקריירה. אחרי ההצלחה הוא הקליט אלבום שלם, אבל חברת התקליטים לא השתכנעה ורצתה לגייס שורה של כותבי להיטים שיכתבו עבורו. קיוונוקה סירב והאלבום נגנז.
הוא איבד את מעט הביטחון העצמי שהיה לו וכמעט הפסיק ליצור. למזלו בדיוק שם נכנסו לתמונה שני מפיקים: Danger Mouse ו־Inflo. במקום לבקש ממנו ללטש את מה שכבר עבד, הם עודדו אותו ללכת דווקא למקומות שפחות היו נוחים לו. לשלב את כל ההשפעות, את הסול של אוטיס רדינג, את הרוק של פינק פלויד, את הפגיעות של רדיוהד, את הכעס של נירוונה, את הספקות ואת תחושת הזרות שליוותה אותו כל החיים. כך נולד אחד האלבומים המצליחים והאהובים של העשור הקודם.
האלבום Love & Hate יצא ב-14 ביולי 2016 והיה כמו מסע לנבכי נפשו של קיוונוקה. זה האלבום שהפך אותו מאמן מבטיח לאחד הקולות הייחודיים של העשור. שירים כמו שיר הנושא וכמו Black Man in a White World לא היו מחאה נגד גזענות כפי שרבים חשבו, אלא שירים שתיארו את התחושות של קיוונוקה והעדר תחושת השייכות שליוותה אותו. קיוונוקה מספר שגם שנים אחרי צאת השיר הוא לפעמים מרגיש אי-נוחות לבצע את Black Man מול קהל בפסטיבלים בריטיים, שרובו לבן ומעמד בינוני. אבל אז תמיד מגיע הרגע שבו אותו קהל מוחא כפיים ושר את הפזמון. מבחינתו זו הדוגמה הטובה ביותר למה שאמנות יכולה לעשות: לגרום לאנשים להתמודד עם אמת שלא תמיד נוח לשמוע ולהזדהות עם חוויה שאינה שלהם.
Love & Hate אינו מתייחס לאהבה רומנטית או קיטוב פוליטי בעולם, לדבריו אלו שני כוחות שמלווים כמעט כל אדם: אהבה ושנאה, קבלה ודחייה, ביטחון וספק עצמי. השירים באלבום נעים שוב ושוב בין הקטבים האלה. לפעמים הם עוסקים במערכות יחסים, לפעמים בזהות, ולפעמים במאבק הפנימי של אדם מול עצמו. ניסיון להבין איך שני הכוחות האלה מתקיימים יחד בתוך אותו אדם. השיא מגיע כבר בפתיחה עם הגרסה המלאה ל-Cold Little Heart, עשר דקות שבהן קיוונוקה הצליח למצוא את חותמת הסאונד שלו, תמהיל של כל ההשפעות שלו, עולם חדש שמורכב מעולמות אחרים, עולם של קיוונוקה.
