כשמדברים היום על איימי ויינהאוס, זה כמעט תמיד נשמע כמו פרק בסדרת פשע אמיתי - מנסים למתוח חוטים אדומים בין האנשים בחייה שהרסו לה אותם, מבן הזוג הנרקומן ועד לאב הנצלן, וכך הזרקור מופנה אליהם ואל החיים האישיים שלה, במקום אל המוזיקה שהיא השאירה לנו, ואל היוצרת המוכשרת והמבריקה שהיא הייתה. מאחורי הראיות, תמונות הפפראצי, הראיונות הבוטים והתדמית שנבנתה לה בשנים האחרונות לחייה, עמדה יוצרת שלא זזה לרגע מהחזון האמנותי המקורי שלה.
איימי נמשכה תמיד לאמת ולכנות. עוד בילדות היא התאהבה בג׳אז שהתנגן במונית של אביה, או מבעד לקיר המשותף עם אחיה הגדול. היא התאהבה בשרה ווהן שידעה לנגן עם הקול שלה. העדיפה את Salt-N-Pepa על קיילי מינוג שלדבריה היא מודל נשיות גרוע יותר מברבי, והאמינה שהראפרים מוס דף ונאז הם ממשיכי דרך של ענקי הג׳אז יותר מכל מועדון פלצני בלונדון.
המושג כנות אכזרית כאילו הומצא בשביל איימי. Back to Black הימם מבקרים, מעריצים ותחנות רדיו בתעוזה ובחושפנות שלו, כשבמקום להסתיר את הבעיות ואת הסקנדלים בחייה, איימי בחרה להפוך אותם ללהיטים. אחרי האלבום הראשון (שנקרא בכנות Frank) ואחרי הפרידה הכואבת מבלייק פילדר סיביל, היא חוותה תסמיני גמילה קשים. לא רק מסמים ואלכוהול, אלא מהאהבה שחשבה שתישאר לנצח.
היא בחרה לבטא את הסערה הפנימית, במוזיקה ובמראה שלה, בהשראת להקות בנות מהסיקסטיז כמו ה-Ronettes וה-Shangri-Las ששמעה בג׳וקבוקס ישן בפאב בקמדן. היא התחברה לדרמה הכמעט קולנועית של התקופה הזו וליחס לאהבה כעניין של חיים ומוות. להקלטות של Back to Black היא גייסה את סאלאם רמי, המפיק המוערך שעבד עם נאז ועם הפוג׳יז, וגם איתה על אלבום הבכורה. לצידו היא גייסה גם את מארק רונסון, שהיה אז רגע אחרי אלבום בכורה וחיפש הזדמנויות ליצור עוד מוזיקה בהשראת הסול של Motown.
אחד עשר שירי האלבום הם כמו דפים ביומן הכי סודי ואישי, שכתובים בלב מדמם מכאב ובשוליהם משורבטים לבבות בעט. בין Rehab ל-Tears Dry On Their Own ל-Love is a Losing Game ו-Some Unholy War נרקם מניפסט של אישה טוטאלית בכל תחום בחייה, שההתמכרות ההרסנית באמת בשבילה היא אהבה חסרת גבול שמטלטלת את עולמה.
מבחינתה, זה היה קרב אבוד. ההצלחה המטאורית של האלבום לא הרגישה לה כמו ניצחון - לשיר את השירים האלו על במה היה כמו לסובב את הסכין פנימה עמוק יותר ויותר. המעגל של פרידה, כאב, יצירה, שתייה, התאהבות, הפך לספירלה שנוספו לה פרסום בין-לילה, רדיפת פפראצי, מציצנות, לחצי הבמה, סמים קשים יותר, עוד ועוד אלכוהול. ובמרכז הספירלה איימי אחת, קול חוצה זמנים וז׳אנרים, ולב גדול ופצוע שמחפש מזור.
לרגל 20 שנה ל-Back to Black, יולי רובין שטיין ותומר מולוידזון חוזרים בספיישל 88 לאחד עשר שירי האלבום, כדי לגלות מחדש את איימי ויינהאוס שמאחורי הכותרות: לא גיבורת טרגדיה, אלא מוזיקאית יוצאת דופן, שידעה לקחת את כל מה שאהבה במוזיקה ולהפוך אותו למשהו שאף אחד אחר לא יכול היה ליצור.
