ל-White Stripes תמיד הייתה מערכת יחסים מסוכסכת עם הרעיון של להיות כוכבי רוק. בנגינה בסיסית ומבט אדיש, נדמה שמג וויט התאמנה בלהיראות משועממת בהופעות ובקליפים של הצמד. בוידאו האיקוני שביים מישל גונדרי ל-Hardest Button to Button, מכה וויט ב-32 בייס דראמים שונים ומקפצת בג'אמפ קאטים ממערכת תופים אחת לשנייה בלוקיישנים שונים בניו יורק, אך נדמה שהיא מעדיפה להיות בכל מקום אחר בעולם ולעשות כל דבר אחר באותו הזמן. למען האמת, זה גם מה שכל כך מגניב בה. ג'ק וויט, לעומתה, נמצא בדיוק במקום שבו הוא רוצה להיות. הוא הוביל את ההרכב בכריזמתיות, רועם ודורס עם הגיטרה והקול שלו על במות ענק ואיכשהו עדיין מקרין זרות, נבדלות ותחושה של התנכרות למעמד.
האמביוולנטיות הזו לגבי ההצלחה עבדה בסדר גמור לווייט סטרייפס בשלושת אלבומיהם הראשונים, שבהם התבסס הצמד כתופעת אינדי מסקרנת ומרעישה, אך לא נאלץ להתמודד עם החיבוק המיינסטרימי המפתה והמערער. זה, יגיע בענק עם צאת האלבום הרביעי, אלפנט, שראה אור באפריל 2003, החודש לפני 20 שנה.
זה אלבום מלוכלך אך עתיר פזמונים, מהודק יותר מקודמיו, אבל את ההצלחה הענקית שהוא הביא להרכב אפשר לשייך בראש ובראשונה לשיר שפותח אותו. שיר שמצא את דרכו מאלבום רוק מחוספס אל אצטדיוני כדורגל והפגנות והפך לסטנדרט מלודי בן זמננו, מוכר כמעט בכל בית ומפורסם הרבה יותר מהלהקה שיצרה אותו. יצירה שחייה בכפיפה אחת עם מהלכים מוזיקליים מזוהים מהעבר כמו מעבר התופים ב-In the Air Tonight, הפתיח ב-You Can All Me Al, הליין של Final Countdown או הצלצול של טלפון נוקיה ישן, אך מהדהדת לריפים הגדולים ביותר בתולדות הרוק והבלוז. ליין פשוט ורפטטיבי שהפך לאיקוני כל כך בהקשרים שונים עד שלעתים צריך להיזכר מהו המקור שלו. Seven Nation Army הזניק את הווייט סטרייפס לגבהים חדשים ולמעמד נדיר בתרבות הפופולרית. כעת, לא ניתן יותר להתכחש להצלחה
כאשר Elephant יצא, הוא הגיע למקום ה-6 במצעד הבילבורד של ארה"ב והפיל את Meteora של לינקין פארק עם להיט כמו NUMB מהפסגה של מצעד האלבומים הבריטי. בטקס הגראמי ה-46 הוא זכה בפרס האלבום האלטרנטיבי הטוב ביותר ו-Seven Nation Army קטף את פרס שיר הרוק הטוב ביותר. שנתיים לאחר מכן, על גב ההצלחה של "אלפנט" וסביב אלבום חדש, הווייט סטרייפס יהיו ההד-ליינרים של פסטיבל גלסטונברי.
פיל הוא חיה אצילית עם זיכרון ארוך שנמצא בסכנת הכחדה איטית ומתגברת. אולי כך ראו את עצמם ה-White Stripes ב-2003: חלק מקהילה ענקית, בעלי תודעה היסטורית, צמד אנדרדוגי מעיר זנוחה כמו דטרויט שנושא את האש של הרוק והבלוז למדורות של שבטים גוססים בערים אחרות. בעידן שבו רוקרים צריכים להיאבק על תשומת לב והמילניום החדש מבקש להשכיח את העבר, הווייט סטרייפס הוציאו אלבום עם קאבר סיקסטיזי, קטע בלוז סטנדרטי ודואט קאנטרי מתקתק לסיום. אבל פיל הוא גם מאדרפאקר מפחיד שירמוס אותך למוות, וגם את זה ניתן לשמוע בחלק גדול מהאלבום Elephant, בהמנונים רועמים וחסרי רחמים בדיסטורשן.
עד יציאתו, ג'ק ומג וויט יצרו מתוך עמדה קטנה ומחתרתית שכעת, באופן פרדוקסלי, דווקא הפכה אותם לכוכבי רוק מן המניין. ואולי, למרות האמביוולנטיות של הווייט סטרייפס, התהילה בכל זאת מתאימה להם: הם פשוט הופכים להישגיים יותר ככל שתשומת הלב אליהם גוברת. "אלפנט" לוכד את הסתירה הזו של הצמד. זה האלבום הראשון שהם הקליטו עבור לייבל גדול, והוא נשמע אפילו עצבני ופרנואידי יותר מקודמו, ולא מציע שום דבר שמוצא חן בעיני הקהל באופן מיידי.
"בעוד 20 שנה כל מה שאנשים יזכרו זה את המוזיקה", אמר ג'ק ווייט בראיון סביב יציאת האלבום, "כל השאר יישכח." אנחנו בהחלט זוכרים אותה. בואו להיזכר איתנו, בספיישל 88 שעפרי מקוב הקדיש לאלבום.
