אחרי ההצלחה של האלבום הרביעי והמנון הרוק הנצחי Stairway to Heaven הציפייה מהאלבום הבא של זפלין הייתה עצומה. והם כהרגלם בכלל לא ניסו לענות לאתגר, הם סגרו את הפרק והתקדמו הלאה למסע חדש. ג'ימי פייג' אמר פעם שזה היה חשוב מבחינתו שכל אלבום של לד זפלין ישמע שונה מקודמו. וכך היה, למורת רוחם של מאזינים שמדי אלבום ציפו ל-X וקיבלו Y. רוברט פלאנט אמר בשנות השבעים שזה לא מפריע לו שאנשים מתאכזבים מהאלבומים שלהם, כי אחרי שנה הם מבינים שהם טעו - "לוקח זמן לעכל את מה שאנחנו עושים". אבל גם הוא חייב להודות שבזמן אמת Houses of the Holy היה שינוי דרסטי מדי.
הבלוז רוק, גרסאות הכיסוי (סליחה הגניבות), השפעות הפולק ואפילו טולקין (במידה מסוימת), נותרו הפעם בחוץ. במקומם, הקהל המבולבל קבל שיר רגאיי שהקדים את זמנו (D’yer Mak’er, ואם טעיתם זו בדיחה על האופן שבו הבריטים מבטאים את המילה ג'מייקה), מחווה ל-Fאנק עם בדיחה על חשבונו של ג'יימס בראון (The Crunge), וטריפ הודי (Dancing Days).
אבל Houses of the Holy לא היה כשלון מסחרי – אלא להיפך וזה לא מפתיע בהתחשב בעובדה שמופיעים בו שירים מעולים כמו The Song Remains the Same ו-No Quarter (שניהם הושפעו מעליית הרוק המתקדם של אותה התקופה). זה עוד יותר לא מפתיע בהתחשב בעובדה שמופיע בו אחד השירים הגדולים של זפלין אי פעם, אמנות איפוק ועידון בדמות The Rain Song. אגב, אנחנו חייבים את השיר הזה להערה שזרק ג'ורג' האריסון לג'ון בונהם. האריסון אמר לו "הבעיה אתכם היא שאתם אף פעם לא יוצרים בלדות". זה כמובן אמירה לא מדויקת אבל בונהם העביר אותה לפייג' שסיפר שהוא חשב לעצמו "אוקי, הוא רוצה בלדה, אני אתן לו בלדה". פייג' אפילו מצוטט את Something בשני האקורדים הראשונים בשיר.
השיר היחיד אגב ב-Houses of the Holy שנשמע כמו זפלין של ארבעת האלבומים הקודמים הוא השיר הכי חלש בו. The Ocean היה שיר אהבה לקהל, לים הקהל בהופעות של הלהקה ואולי בגלל זה הביצועים שלו בהופעות מתעלים על גרסת האלבום. ולמרות האהבה לקהל, Houses of the Holy לא בא לעשות הנחות לקהל. ברוח הרוק המתקדם של התקופה שבה יצא, הוא דרש מהמאזינים מספר האזנות והתרחק במכוון מקודמיו. התרחקות שאכזבה חלק ממעריצי הלהקה. ביקורת של עיתונאי המוזיקה גורדון פלטשר במגזין הרולינג סטון אולי לכדה את התחושה של המאוכזבים הכי טוב: "אפילו אחרי מאה האזנות, אני עדיין לא משוכנע שהאלבום הזה נוצר על ידי אותה להקה שהביאה לנו שירים כמו Communication Breakdown ו-Black Dog". אבל פלאנט צדק והזמן עשה את שלו, Houses לא נשמע כמו ארבעת האלבומים הקודמים אבל הוא גם לא מחוויר לצידם. מדובר בעוד אלבום במארג יצרתי ומתפתח של להקה שסירבה לנוח על זרי דפנה.
לציון 50 שנה לצאת האלבום, תומר מולוידזון ממשיך בסדרת הספיישלים אודות לד זפלין. אם פספסתם את ארבעת הספיישלים הקודמים, ריכזנו אותם כאן: לד זפלין 1 | לד זפלין 2 | לד זפלין 3 | לד זפלין 4
