ב-1970, אחרי שנה של חיזורים, ג'ף לין הסכים סוף סוף להצטרף ללהקה The Move של חברו רוי ווד. אבל לווד כבר הייתה תכנית שלמה להפוך את The Move למשהו אחר לגמרי - תזמורת רוק, כלומר הרכב רוק סטנדרטי של בס, תופים, גיטרה וקלידים בתוספת כלי קשת וכלי נשיפה. תזמורת שלדבריו "תמשיך מהמקום שבו הביטלס עצרו", ותביא את הסאונד שהביטלס יצרו באלבומי הסטודיו האחרונים שלהם עם תפקידי מיתרים ועיבודים מורכבים, אבל לבמה, בהופעות חיות. ואפילו היה לו כבר שם - The Electric Light Orchestra.

האלבום Electric Light Orchestra II, האלבום השני של אותה תזמורת מדומיינת, יצא רק שנתיים אחר כך, בשיא משבר של הלהקה. ווד שייסד את ההרכב, עזב אותו אחרי סיבוב הופעות מאכזב באיטליה שבו החלום קרס לו מול העיניים - לא שמעו את הכלים האקוסטיים, הכינורות והצ'לו של התזמורת שלו, מעל הכלים החשמליים. בכלל. הוא החליט לחתוך, לקח איתו צ'לן וקרנן והקים את להקת Wizzard.

ואולי כאן הייתה יכולה להסתיים הדרך של ELO, שננטשה על ידי ההוגה שלה. אבל לין החליט להמשיך עם ההרכב לבד. הוא גייס נגנים חדשים, שיפר את בעית ההגברה, כתב שירים והכניס את כולם שוב לאולפן. יחד הם יצרו אלבום שכולו בסימן חיפוש של הרכב אחרי הסאונד שלו, עם חמישה שירים ארוכים ומתפתלים ששונים אחד מהשני, על התפר שבין פרוג לפופ הביטלסי, ועם להיט אחד שהוא בכלל שיתוף פעולה בין צ'אק ברי עם בטהובן.

ולא רק שתזמורת האור החשמלית לא התפרקה, זו הייתה רק תחילתה של הדרך הארוכה והיפה שלהם עד שהפכו לצלחת המעופפת שכולנו אוהבים. נעמי שלו חוזרת לאלבום השני של להקת ELO, שחוגג 50 שנה.