בשנת 1973 המוניטין של איגי פופ כבר צעד לפני החזה החשוף שלו לכל מקום שהלך. צעקותיו, מילותיו וריקודיו של הפרא הגדול ביותר שהוליד הרוקנ'רול כבר הפכו לחותמת ההיכר של הסולן הכריזמטי והקנו לו מעמד נערץ ואלילי בסצנות האלטרנטיביות שבהן הסתובב. אבל גם ההילה הזו וגם שני אלבומים קודמים עם הסטוג'ס לא יכלו באמת להכין אף אחד לחוויה הראשונית והמפעימה של האזנה ל-Raw Power, האלבום השלישי של איגי והמוקיונים שיצא השבוע לפני 50 שנה.
בראיונות שהתקיימו בחלוף השנים, פופ נטה לתאר את האלבום לא במונחים של מוזיקה, אלא בשפה הנוגעת לאלימות. באחת הפעמים, כשעיתונאי ביקש ממנו לתאר את הקול שלו באלבום, הוא לא אמר מילה ופשוט ניפץ כוס זכוכית שהייתה לצדו. האמת שזה תיאור מדויק יותר מכל משפט שנוכל לכתוב כאן. בראיון אחר, אמר פופ על הסטוג'ס ש-"הלהקה הזאת הייתה יכולה להרוג כל להקה אחרת באותו זמן". אם להתבסס על שניות הפתיחה של האלבום, נשמע שהסטוג'ס לא מנגנים רק כאילו הם יכולים לעשות כך, אלא ממש כאילו הם מתכוונים לדרוס ולהרוג את כל מה שעולה בדרכם.
נקודת הפתיחה של האלבום, השיר Search and Destroy מתחיל באנרגיות שיא כמו תאוצה של רכב במירוץ פורמולה 1 שלא מתכוון להאט לרגע. בתחילתו פופ צווח את אחת משורות הפתיחה הגדולות בתולדות הרוק: "אני ברדלס שמטייל ברחוב עם לב מלא בחומר בערה". טקסט שישמע מגוחך לחלוטין אצל כל אחד אחר, אבל נשמע משכנע אצל איגי פופ. "מישהו חייב לעזור לי, בבקשה! מישהו חייב להציל את נשמתי!" הוא מיילל בהמשך השיר, שורות של אדם שלא בטוח אם הוא מתענג על הפסימיות והציניות שלו, או שהוא באמת מבועת. ברקע, ואולי בעצם בפרונט, רועמת הגיטרה של ג'יימס וויליאמסון, שמנגנת סולו כבר בשניות הפתיחה ומנסחת את הסאונד של הפאנק, שירים את ראשו כמה שנים לאחר מכן. כל זה, יש לציין, מתרחש רק בדקה הראשונה של האלבום.
מה שמדהים הוא, שהאלבום שומר על רמת האינטנסיביות המוזיקלית והרגשית הזו למשך עוד חצי שעה. זה מרגש באופן טהור, כמו הרוקנ'רול הקדום ביותר, אבל מייצר האזנה מטרידה מאוד בו זמנית. אלו הטקסטים, ההגשה, הנגינה וההפקה (של דייוויד בואי), שהופכים את האלבום הזה לחדשני מאוד בצאתו, אך עדיין ייחודי ונדיר בנוף כ-50 שנה לאחר מכן.
"כל שלושת האלבומים של הסטוג'ס שווים בשבילי", סיכם איגי, "אבל Raw Power הוא הדובדבן שבקצפת כשאתה מדבר על הסטוג'ס. זהו האלבום הגדול".
