ב-1979 פרסם מאט ג'ונסון, סינגר סונגרייטר בן 17 מלונדון, מודעה במגזין New Musical Express שבה חיפש שותפים ללהקה. כאלה ששומעים את The Velvet Underground, The Residents ו-Throbbing Gristle. הגיוון והאלטרנטיביות של רשימת הרפרנסים הזו לא הייתה מקרית.
לאורך כל שנות הקריירה שלו, מאז ועד היום, הצליח ג'ונסון לתעל את הכוחות היצירתיים הרחבים שלו דרך הלהקה The The, פרוייקט חיים מתמשך שהמוזיקאים בו באים והולכים ורק ג'ונסון נשאר קבוע. במילותיו: "אני אוהב לחשוב עלThe The כמשהו פלואידי, אנשים יכולים לעבוד איתי קצת, ללכת ואז לחזור".
בסוף האייטיז, אחרי שהאיר את העשור על גלי הפוסט פאנק והניו וייב עם קו שנותר אלטרנטיבי ומחתרתי במהותו, ליבו של ג'ונסון נשבר כשאחיו הצעיר יוג'ין, בן 24, מת לפתע. ג'ונסון היה באמצע סיבוב הופעות בינלאומי. השבר הזה הוביל לשינוי מוזיקלי ומשבר זהות עמוק אל מול תעשיית המוזיקה המשתנה, שהוביל אותו בהמשך לפרוש לחלוטין מהעין הציבורית לכמעט 20 שנה, עד שהמוות של אחיו הבכור גרם לו דווקא לחדש את פעילות הלהקה ולחזור לשולחן הכתיבה.
באלבום Dusk שיצא ב-1993 ג'ונסון מתמודד עם האובדן. זה האלבום האחרון שניגן בו עם שותפו ג'וני מאר, גיטריסט הסמית'ס לשעבר. עם סינגלים מורבידיים ועוצמתיים כמו Love is Stronger than Death ו-Slow Emotion Replay ג'ונסון ו-The The מצליחים להלך על קו החיים והמוות ולייצר ממנו מוזיקה מתקשרת והמנונית, שצומחת מהכאב האישי ביותר. במלאת 30 שנה, נעמי שלו חוזרת אל הסיפור מאחורי אחד האלבומים האלטרנטיביים הכי אהובים בישראל של תחילת שנות התשעים.
