לא פעם העיד דייוויד בואי ש-Let's Dance, האלבום הכי מצליח ונמכר בקריירה שלו, היה גם האלבום שהכניס אותו למשבר היצירתי הכי עמוק שלו. "אחרי האלבום הזה הפכתי למשהו שאף פעם לא רציתי להיות - אמן שכולם אוהבים. פתאום לא ידעתי מי הקהל שלי, וגרוע מכך, לא היה לי אכפת ממנו". בזמנו, מעריצים ותיקים ורבים של בואי התחילו להתנער ממנו. האיש שימי הגלאם שלו היו השראה מרכזית לתנועת הפאנק, וטרילוגיית ברלין שלו הייתה אבן יסוד בדרך לפוסט פאנק, נטש את החזון הניסיוני ועשה פתאום מוזיקה שגם ההורים בפרברים אהבו.
לאט ובהדרגה, דווקא האלבום הכי מצליח של בואי נרשם אצלו בראש כאכזבה. ולמרות זאת, אם הולכים אחורה ומסתכלים על סל ההשפעות וההשראות המוזיקליות שנכנסו לאלבום עתיר הלהיטים - מתגלה עולם ומלואו. במשך העשור שקדם ל-Let's Dance בואי לבש ופשט דמויות בקצב מסחרר. אחרי שנים של ניסיונות לפרוץ, וחלום ילדות נושן להגיע לאמריקה, הגשמת החלומות האלה גילגלה אותו להתמכרות הרסנית לקוקאין. אז הוא החליט לעבור לאירופה, לרדת מתחת לרדאר ולהתמודד משם עם השדים שלו. כשהוא סוף סוף הצליח לצאת מאווירת המשבר, והוציא אלבום שהיה יציאה רשמית מההסתגרות שלו, הגיע הרצח של ג'ון לנון, חבר ושותף, שטלטל את בואי לעומק והכניס אותו שוב לתקופת הסתגרות רדופה.
אבל אז משהו השתנה. נמאס לו. הוא הרגיש שהוא חייב להשתחרר מהקושי, ולמצוא תשובה אופטימית לתחילת העשור החדש. התשובה הזו הייתה חזרה הביתה, לבסיס. בואי חזר לימי ראשית הרוקנרול שגרמו לו להתאהב במוזיקה ובאמריקה מלכתחילה. במקרה, באותם ימים הוא פגש דמות אחרת שחיפשה גאולה. נייל רוג'רס, שהפיק אלבומי מופת לשיק ולסיסטר סלדג' בעשור הקודם - גילה בתחילת האייטיז שלהיטי הענק שלו בפריחת הדיסקו - הפכו בבת אחת לייצוג של ז'אנר שרבים מאסו בו לגמרי. המפגש בין שני גאוני מוזיקה עם רצון עז להוכיח את הרלוונטיות שלהם לעולם, יצר מפץ אנרגטי ואינטילגנטי שכוח המשיכה שלו פועל עד היום.
מתחילת המסע שלהם יחד, שכלל שבועות של מחקר משותף בשורשי המוזיקה השחורה והסתובבות בין מוזיאונים, ספריות ואוספי תקליטים, דרך הגילוי של גיטריסט צעיר ואנונימי בשם סטיבי ריי וון שיוסיף לאלבום כמה מהרגעים האייקוניים ביותר בתוכו, ועד ליום ההוא בשוויץ שבו בואי נכנס לחדר של רוג'רס עם גיטרת 12 מיתרים וניגן לו לראשונה את התווים שיהפכו לשיר הנושא של האלבום, Let's Dance היה לאורך כל הדרך אלבום שהפשטות שלו היא גם מוקד הכוח שלו. אלבום שפגש את המקומות הכי מורכבים בנפש, ובחר להגיד להם - שחררו. בואו לרקוד. ואת האנרגיה הזו, מלאת החיים, גם הביקורת של בואי לא יכלה למחוק.
האזינו לתכנית מיוחדת עם נוגה קליין במלאת 40 שנה לאלבום.
