ב-1967 מפגש מקרי בין שני סטודנטים אמריקאים הביא לעולם אסטתיקה מוזיקלית חדשה. דונלד פייגן ו-וולטר בייקר הקימו יחד את סטילי דן וב-1972 הוציאו את אלבום הבכורה שלהם Can't Buy A Thrill שהשאיל את שמו מהשורה הראשונה בשירו של דילן It Takes A Lot To Laugh, It Takes A Train To Cry. האלבום שילב בין השפעות רוק, בלוז, סול, מוזיקה לטינית, פולק וג'אז. פיוז'ן עדכני וחצוף, שפה מוזיקלית חדשה וכתיבה חדשה, שילוב בין חוכמת הרחוב של הרוק לחוכמת האוניברסיטאות.
הם כמובן לא המציאו את זה, כבר ב-1969 להקה בשם The Free Spirits שילבה בין ג'אז לרוק ונחשבת ללהקת הג'אז רוק הראשונה. היו גם להקות כמו Blood, Sweat & Tears ושיקגו ששילבו סול, ג'אז ורוק, או סנטנה ששילבו מקצביים לטיניים, לצד פרנק זאפה שיצר שילובים דומים והיה אמן הרוק הראשון שחתם בלייבל הג'אז Verve. ולא רק ברוק שילבו ג'אז אלא גם להפך. אלו שנים בהם גם הרוק חודר לג'אז והפיוז'ן נולד. או כפי שהגדיר זאת אחד המייסדים של הפיוז'ן, הגיטריסט לארי קורייל: “We loved Miles but we also loved the Rolling Stones”
אבל סטילי דן זיקקו את כל מה שעשו לפניהם ויצרו אסטטיקה יחודית שרבים יחקו בעקבותיהם. הם שילבו במוזיקה שלהם הרבה סרקזם ועסקו בתחומים ונושאים שהיו חדשים לעולם הרוק. יש שיגידו שהם יצרו מוזיקה לאינטלקטואלים שלא לומר מוזיקה לחנונים, נקמת החנונים. וצריך לומר את האמת זו באמת לא מוזיקה למרד נעורים. צריך לגדול, להבשיל ולהירגע קצת לפני שבאמת מבינים אותה.
אגב, סרקזם והתחכמויות, שם הלהקה מצביע גם על חוש ההומור של פייגן ובייקר וגם על האהבה שלהם לספרות ובמיוחד לספרות הביט. בספרו של ויליאם ס. בורוז, Naked Lunch, השם Steely Dan הוא שמו של דילדו מהפכני ורב עוצמה שמופעל באמצעות קיטור.
תומר מולוידזון חוזר לתחילת הדרך של סטילי דן במלאת 50 שנה לאלבום הבכורה של הלהקה.
