שנות השבעים היו ההנגאובר של שנות השישים, והיו קודרות מהרגע הראשון. אלטמונט, צ'ארלס מנסון, רצח פוליטי, כולם ניפצו את החלום והביאו לסופו של קיץ האהבה הארוך. ויאטנם קרעה את אמריקה, ובפתח עוד המתינו האח הגדול ושחיתויות פולטיות, עוני ומשברים כלכליים, מלחמות ועדי עובדים והתפוררות חלומות נאיבים.

בתחילת העשור חבורת נערים בריטיים יצרה ז'אנר חדש שהיה הפסקול המושלם לאווירה הקודרת. חברי בלאק סאבת' הפכו בן רגע לכוכבי ענק. ההצלחה של Paranoid הפכה ארבעה נערים עניים שגדלו ללא שירותים בתוך הבית לאנשים עשירים מאוד, על הנייר לפחות. החוזה שחתמו עם חברת הניהול שלהם השאיר את כל הכסף אצל החברה, שדאגה לתת לחבורה כל מה שבקשה כדי שלא ישאלו איפה הכסף.

הסיפור הזה עוד ירדוף את סאבת' ויתפוצץ בסוף העשור, אבל בשנת 72' הם עדיין חייו את החלום ללא דאגות. ההצלחה לקחה אותם לראשונה לארה"ב, שם הם גילו שיש עוד סמים בעולם פרט לאלכוהול וגראס. גיטריסט וסולן להקת Mountain היה זה שסידר לאוזי אוסבורן את שורת הקוקאין הראשונה שלו, ומאותו הרגע כל העולם נצבע בלבן.

הכסף שהגיע עם ההצלחה סידר ללהקה אספקה קבועה של סמים ופרנויות, אבל גם זמן אולפן - וכבר באלבום השלישי Master of Reality הלהקה החלה להרחיב את גבולות הגזרה ולהתנסות בשילוב אלמנטים חדשים במוזיקה שלה. ההצלחה שלו הרחיבה עוד יותר את הצוהר, והאלבום הרביעי המשיך מאותה נקודה ביתר שאת.

האלבום הרביעי, Vol. 4, שיצא החודש לפני 50 שנה, וקודמו היו מהאלבומים הכבדים ביותר שיצרה הלהקה (למרות שהיו בהם גם רגעים שקטים ומופלאים כמו Solitude ו-Changes), והם הפכו לאבני דרך בעולם המטאל. השיר After Forever היה משירי הרוק הכבד הראשונים ששילבו טקסטים ורפרנסים תנ"כיים, מה שהפך כמעט לסטנדרט של ענקיות מטאל שיגיעו אחרי סאבת'.

שירים כמו Children of the Grave היו משירי המטאל הראשונים בהם הגיטרות כוונו חצי טון (או יותר) למטה, מה שתרם רבות להתפתחות הגראנג' (תשאלו את Alice In Chains). מבקרים הגדירו את האלבום הרביעי כאב טיפוס למטאל, ושני האלבומים יחד אחראים להתפתחות ה-Stoner Rock, הדום מטאל ותתי ז'אנרים נוספים.

לציון 50 שנה לשני האלבומים, תומר מולוידזון חוזר לסיפור של סבאת' - מהפריצה הגדולה ועד ליצירתם.