איפשהו בתחילת המילניום, צלילים מתכתיים חזקים של בלוז וגראג' רוק החלו לבקוע ממרתף קטן בעיר המנומנמת אקרון שבאוהיו. זה לא היה לא תקליט ישן של רוברט ג'ונסון או פורד מודל טי משנות החמישים, אלא שני תיכוניסטים, דן אוורבך ופטריק קרני, שהקליטו סשן קצר של תופים וגיטרה כדי להתקבל להופיע בפאב השכונתי. הסשן הזה הגיע הרבה יותר רחוק מאותו הפאב.
הדמו שהקליטו אוורבך וקרני בציוד מינימלי זיכה אותם בחוזה בחברת הקלטות אינדי קטנה, זו שתוציא בהמשך את אלבום הבכורה שלהם ותגלה שהיא הימרה על סוס מנצח. האלבום The Big Come Up של הבלאק קיז.
אם לומר את האמת, האלבום לא נשמע לאף אחד כמו הבשורה החדשה של עולם הרוק, אלא מתאפיין בסאונד בלוזי בוצי ומהדהד להרכבי גראג' רוק כבדים שנטועים עשרות שנים בעבר. זה אלבום "פרימיטיבי", לואו-פיי במהותו, שהיה חלק אינטגרלי אך ייחודי בנוף השוליים של האינדי רוק בעידן הפוסט מילניום, שזוהה ברובו עם צלילים מהונדסים יותר. במובן הזה, The Big Come Up הוא אבן דרך, חשובה ורלוונטית אך רחוקה מלהיות מלוטשת או מושלמת.
האלבום שהוקלט בטייפ שמונה ערוצים מהדגם הפשוט ביותר, במרתף קטן ומעופש, נשמע פחות או יותר כמו מה שהוא - שני חברים בג'אם חופשי, פראי וחסר מטרות ברורות, אולי מלבד מטרה אחת - לעשות מוזיקה כמו אגדות הרוק והבלוז עליהם גדלו. מבלי שתכננו זאת, הפכו החברים האלו בעצמם לאגדות של גלגולו המודרני של הז'אנר הנערץ עליהם.
עשרים שנה לאחר מכן, עמלי חביב פרגון חוזרת לאלבום הבכורה של הבלאק קיז ולתחילת דרכם של הצמד, ממרתף ההקלטות הקטן בפרברי אוהיו ועד לבמות הכי גדולות בעולם.
