בשבעה באפריל 1997, הוציאו אד סימונס וטום רולנדס, הכימיקל בראדרס, את Dig Your Own Hole, אחד מהאלבומים החשובים של העשור וגם אחד המצליחים שבהם, אלבום שסוחב על גבו תנועה מוזיקלית שלמה.

אמנם התרגלנו להתייחס לשנות ה-90 בעיקר כעשור של גיטרות, פלאנל משובצת, קורט קוביין ואואזיס נגד בלר, אבל חשוב לזכור שגם ז'אנרים אחרים שעשו את צעדיהם הראשונים באותם ימים ואיכשהו הם נזנחים לעתים מן המבט הנוסטלגי על התקופה. כזה הוא הביג ביט. אחד מהז'אנרים המגדירים של העשור מבחינה מוזיקלית ואסתטית, וזה שהכימיקל בראדרס היו ממבשריו.

הביג ביט היה התשובה הבריטית למוזיקה האלקטרונית שהגיעה מעבר לים. בניגוד להאוס ולטכנו האמריקאיים שנשענו בעיקר על מוזיקה אפרו אמריקאית כמו ג'אז, דיסקו סול ו-Fאנק, הביג ביט (כמו רוב המוזיקה הבריטית), שאב השראה מכל סגנון אפשרי ובעצם היווה עוד חוליה בשרשרת של תולדות המוזיקה המגוונת של הממלכה הבריטית. אמנים כמו פאטבוי סלים, הפרודיג'י וכמובן הכימיקל בראדרס שילבו גיטרות ומקצבים מהירים של טכנו, ביטים שבורים עם לופים של דיסקו ו-Funk, היפ הופ אמריקאי ו-Punk בריטי, מוזיקת רייבים וג'אז, ויצרו לראשונה מוזיקה אלקטרונית גדולה מהחיים. כזו שנתפרה (במודע או שלא במודע) לאצטדיונים וכזו שלקחה את האנדרגראונד האמריקאי והנגישה אותו לקהל הרחב.

במלאת 25 שנה לאחד מהאלבומים החשובים של הזרם הזה, המגדירים של התקופה הזו והמשפיעים של העשור, הקדיש עידן בן-טל את ספיישל 88 לכבודו.