ב-1980, עשור אחרי שבלאק סאבת' הציתו את גפרור המטאל, הגיעה הלהקה שתעמוד בראש הדור השני או מה שכונה אז, "הגל החדש של המטאל הבריטי". אבל בתחילת הדרך של איירון מיידן לא כל חלקי הפאזל הושלמו. באלבום הראשון נעדרו הגיטריסט אדריאן סמית' והמפיק מרטין בריצ' שכבר הפך אז לאגדת מטאל (הפיק את סאבת', דיפ פרפל ועוד). ובשני האלבומים הראשונים נעדר אחד הפרונטמנים הגדולים של עולם המטאל ובכלל.
ברוס דיקינסון היה חבר בלהקת "סמסון" כשצפה בהופעה של איירון מיידן עם הסולן המקורי פול דיאנו וחשב לעצמו "אם אני אעמוד שם במקומו נגיע רחוק". למזלו ולמזלנו הוא לא היחיד שחשב כך. פול דיאנו היה זמר נהדר אבל עם יכולות מוגבלות. ההתמכרות שלו לסמים הפכה אותו ללא יציב, הפכפך ומרוחק. מחלוקות אמנותיות עם מייסד ומנהיג הלהקה, הבסיסט סטיב האריס, הביאו לבסוף לפרידה כואבת מדיאנו. מיידן שהיו אז בנסיקה חששו שזה הסוף שלהם, אבל אחרי אודישן אחד עם ברוס דיקינסון הם הבינו שהנסיקה רק התחילה. יחד עם דיקינסון הסאונד של הלהקה נפתח והתרחב. מרטין בריצ' אמר שהייתה תחושה של יצירה מיוחדת ושהכניסה של דיקינסון פתחה שלל אפשרויות חדשות.
האלבום הראשון של מיידן אחרי שהפאזל הושלם, The Number of the Beast, יצא ב-22 במארס 1982 וכבש את המקום הראשון במצעד מכירות האלבומים הבריטי. אלבום ללא פשרות, אלבום שנוטש את מעט "הפשטות" שעוד הייתה אצל הלהקה בתוקפת פול דיאנו, לטובת תאטרליות וגרנדיוזיות מופלאה באלבום שכולו Epic ומלא פאתוס. אלבום שיעצב את האתוס של המטאל לשנים הבאות.
לציון 40 שנה לאלבום המופתי (והעטיפה המופתית שלו), תומר מולוידזון חוזר לסיפור של מיידן מתחילת דרכה ועד לרגע שבו היא כבר לא הייתה חלק מהגל החדש של המטאל הבריטי, היא הייתה "המטאל הבריטי".
