ביולי 1991, חודשיים לאחר צאת אלבומו הרביעי והמצליח ביותר עד כה, הראפר אייס טי עלה על הבמה בפסטיבל חדש בשם לולהפאלוזה. הוא לא שיער שזו הולכת להיות נקודת מפנה בחיים המוזיקליים שלו. זה קרה באמצע הסט, כאשר אייס טי הזמין לבמה כמה חברי ילדות שהצטרפו אליו, שומו שמיים, כשהם אוחזים בגיטרות. הרגע הזה, שבו הביטים הבסיסיים של הגנגסטה ראפ פינו את מקומם לרעמי הדיסטורשן, שבו סימפולי הסול נדחקו לטובת השפעות הת'ראש מטאל, ושבו תדהמת הקהל הפכה ברגע להיסחפות ולפוגו המוני - הוא הרגע שבו נולדה באדי קאונט באופן רשמי.
כמה רגעים לאחר מכן, כשהמטאל וההיפ-הופ כבר כבשו את המיינסטרים האמריקאי, באדי קאונט הייתה במעמד אחר. אלבום הבכורה שלה הטריף בני נוער מסביב לגלובוס, לא פחות משהוא הטריף את הממסד, שלא הצליח להישאר אדיש לטקסטים הפרובוקטיביים שבו. לא עזרו ההסברים הרהוטים של אייס טי על כך ששירים, לעומת שוטרים, לא יכולים להרוג, ולא עזרה גם גניזתו של האלבום לטובת מהדורה מצונזרת שלו - אייס טי כבר לוהק לתפקיד הפרובוקטור המסית. ובעצם, הליהוק הזה עשה רק טוב לבאדי קאונט.
המיתוס סביב האלבום, ששינה את שמו בינתיים מ-Cop Killer ל-Body Count, הפך את הלהקה לתופעה הכי מסוכנת ומושכת של התקופה והטביע אותה בזיכרון של כל מתבגר מרדן בתחילת הניינטיז, בקליפורניה או בישראל.
איתי צימר ועפרי גופר חזרו שלושה עשורים אחורה, לבדוק האם האלבום החשוב ביותר של באדי קאונט עומד במבחן הזמן.
