שנות התשעים המוקדמות בארצות הברית הביאו איתן פריחה של מה שמכונה "מוזיקה שחורה". בדיעבד, זה היה תחילתו של תור הזהב של ההיפ-הופ, שפרץ למיינסטרים באותם ימים בזכות שמות כמו Public Enemy, ד"ר דרה וסנופ דוג. במקביל, להיטי R&B של זמרות כמו מרי ג'יי בלייג' ולהקות כמו En Vouge כיכבו בראש המצעדים. המשותף לסגנונות האלה, באותם ימים, היה השימוש בחידושים הטכנולוגיים של התקופה, ויצירת סאונד מלוטש ומוקפד בהפקות עתירות-תקציב. במחצית השנייה של העשור, צמח סגנון חדש שביטא צד נוסף בזהות המוזיקלית השחורה: סגנון שלקח את הסימפולים והגישה האדג'ית מההיפ הופ, ואת המשחקיות והחושניות של ה R&B ועטף אותן באווירת רטרו דומיננטית. הסגנון הזה ביקש לוותר על ההפקות הנוצצות לטובת סאונד אורגני וחם, להעדיף נגינה של כלים חיים על הצלילים הדיגיטליים ולהדהד את הצליל של תקליטי הסול של שנות ה-70. לא במקרה זכה הז'אנר העולה לשם "ניאו-סול".
אלבומי הניאו-סול הראשונים שזכו להצלחה מסחרית היו Brown Sugar של ד'אנג'לו, שיצא ב-1995, האלבום Maxwell's Urban Hang Suite של הזמר מקסוול מ-1996, ואלבום הבכורה של זמרת מדאלאס, טקסס, בשם אריקה אבי רייט, או בשם הבמה שלה: אריקה באדו.
האלבום Baduizm, שיצא ב-11 בפברואר 1997, הציג לעולם אמנית שמחוברת לשורשים שלה בכמה רבדים: החל מהאיות של השם Erykah, שטומן בחובו התכתבות עם ההיסטוריה של העבדות בארה"ב ועם מושגים תרבותיים ממערב-אפריקה; דרך הבחירה בשם Badu, שנגזר מההברות "בא-דו" שנעשה בהן שימוש באלתור קולי בג'אז - ז'אנר שקשור עמוקות בהיסטוריה של הקהילה השחורה; וכלה בסאונד שנשען באופן ברור על מורשת העבר של הסול והג'אז, אבל לוקח אלמנטים מהסגנונות הפופולריים במוזיקה השחורה של התקופה. "באדויזם" נחשב לאבן דרך בניאו-סול, גם כי עזר לעצב ולגבש את הקווים האסתטיים של הז'אנר החדש, וגם כי דרך תכני השירים הביא זווית חדשה על נושאים של גזע, מערכות יחסים, מוזיקה, וגם פילוסופיה ומיסטיקה. אבל בראש ובראשונה, את המעמד של האלבום יש לייחס לאריקה באדו עצמה - זמרת עם סוואג בכמויות מסחריות, סטייל צבעוני ומרהיב וקול שלפרקים נשמע כמו בילי הולידיי, אבל יכול גם להגיע לעוצמות שגורמות ללב להחסיר פעימה.
במלאת 25 שנה לצאת האלבום, נועה ארגוב הקדישה לו תכנית מיוחדת.
