באמצע שנת 1971 להקת האחים אולמן הפכה בן לילה לאחת הלהקות החמות והמדוברות בארה"ב. האלבום השלישי שלהם At Fillmore East הגיע לטופ 15 במצעדי המכירות בדיוק כשהטרגדיה הכתה. דוויין אולמן, מנהיג ומייסד הלהקה ומי שנחשב בעיני רבים לאחד הגיטריסטים הגדולים בהיסטוריה, נהרג בתאונת אופנוע מזעזעת.
רגע לפני שהלך לעולמו חברי הלהקה נגמלו מסמים, הקליטו שלושה שירים חדשים והיו אופטימיים מאוד לקראת העתיד. התחושה הייתה שבלעדיו הכל נגמר. אבל אחרי ההלוויה הם התאספו יחד בשתיקה. גרג אולמן, האח הקטן והאבל של דוויין, היה הראשון לדבר – "אם לא נמשיך לנגן כמו שהאח שלי היה רוצה, כולנו נמות מסמים, לדעתי אין לו שום ברירה אחרת".
וכך היה, הלהקה התכנסה שוב באולפן ושפכה את כל הכאב לשלושה שירים חדשים. בוטצ' טראקס, אחד המתופפים של הלהקה, אמר לימים: "כולנו דחפנו קדימה חזק כדי להיות כמה שיותר טובים, בדיוק כפי שדוויין רצה שנהיה. הוא היה הכוח המניע שלנו, הנשמה שלנו, האיש שהבעיר בכולנו אש, אבל הוא לא היה שם יותר והיינו צריכים לעשות את זה בלעדיו עבורו, לזכרו".
אחד השירים שהם הקליטו היה שיר ישן שגרג כתב עוד בשנת 68 כשהיה עם אח שלו בלהקה אחרת. דוויין חשב שזה השיר הכי טוב שאחיו הקטן אי פעם כתב אבל גרג התבייש להביא ללהקת האחים אולמן כי חשש שהוא "רך" מדי. בהלוויה של דוויין הוא ביצע את השיר שאח שלו כל כך אהב. חברי הלהקה ששמעו שם את השיר לראשונה הבינו בדיוק למה דוויין התכוון. למען זכרו גרג השתכנע להקליט את השיר עם הלהקה.
התוצאה הייתה אחד הלהיטים הגדולים של האולמנים, Melissa. לצד השיר Blue Sky, הם הפכו אתEat a Peach לאלבום המצליח של הלהקה נכון לאותה התקופה. לראשונה הם נכנסו לעשרת הגדולים במצעדי הפופ וזו הייתה רק ההתחלה. גם באלבום הבא הלהקה תתעלה על הישגיה הקודמים בדרכה להפוך לאחת הלהקות הגדולות של שנות ה-70.
לציון 50 שנה לצאתו של Eat a Peach תומר מולוידזון הקדיש את ספיישל 88 לאחד מרגעי השיא של הרוק הדרומי.
תכניות נוספות על האחים אולמן
- השנים הראשונות
- לייב במועדון הפילמור איסט בניו יורק
