ביוני 1971 ג'ורג' האריסון טס ללוס אנג'לס לעבוד עם חברו ומורו, נגן הסיטאר ההודי ראווי שנקר. הוא מצא אותו מדוכא וחרד לשלומם של קרובי משפחתו וחבריו שנמצאים עשרות אלפי קילומטרים משם בבנגלדש, שהייתה אז עדיין חלק מפקיסטן. עם הדרישה של העם הבנגלי לעצמאות, ממשלת פקיסטן הוציאה לפועל מבצע חיסול שבו נרצחו מיליוני בנגלים ועשרות מילונים הפכו לפליטים. ראווי שנקר שיתף את האריסון במחשבה שלו לערוך מופע התרמה ושאל אם הוא יוכל לעזור. מאותו רגע האריסון לקח את המושכות לידיים להפיק מופע גרנדיוזי שגם יתועד על גבי אלבום וסרט, וכל זה בתוך זמן קצר של שבועות בודדים.

בזמן שנמצא תאריך פנוי במדיסון סקוור גארדן בניו יורק, עשרות מוזיקאים התגייסו למשימה וב-1 באוגוסט 1971 התקיימו שתי ההופעות בזו אחר זו. על גבי הפוסטר של המופע נכתב "ג'ורג' האריסון וחברים" והיו שם הרבה חברים, ביניהם: להקת Badfinger שהאריסון הפיק, הקלידנים ליאון ראסל ובילי פרסטון שהיה ה"חיפושית החמישית", החבר רינגו סטאר וגם שני הימורים גדולים - בוב דילן ואריק קלפטון. לצד חטיבת כלי נשיפה ומקהלת זמרות ליווי ברגעים מסוימים היו על הבמה למעלה מ-20 מוזיקאים שביצעו שירים של האריסון ושל הביטלס לצד חומרים מקוריים שלהם.

הביקורות על המופע למען בנגלדש היו מצוינות - זו הייתה מעין זריקה של נוסטלגיה לשנות השישים שכולם כבר הספידו - הזדמנות נדירה לראות את האריסון ואת דילן ששניהם לא הופיעו בצורה מסודרת מאז 1966. אבל ההופעות עצמן גם היו החלק הקל והקטן בסיפור. מה שקרה אחרי היה שיעור מעניין על הקשר בין צדקה לבין רוקנ'רול - מפגש בין כוונות טובות לבין תאגידים ורשויות מיסים גרידיות, שעיכבו את השחרור של האלבום והסרט והובילו לכך שמיליוני דולרים מהרווחים השתחררו רק בתחילת שנות השמונים. האריסון היה מדוכא מהאופן שבו הכל קרה וכתב בעקבות המופע את השיר The Day The World Gets 'Round.

ולמרות כל הקשיים והטעם הרע שנשאר בפה, האריסון הצליח להרים את מופע הצדקה הגדול הראשון של הרוק, כזה שיהווה השראה ל-Live Aid שיגיע באמצע שנות השמונים ולמופעי צדקה גרנדיוזים אחרים. במלאת 50 שנה לאלבום המשולש שנולד מהאירוע, גיל מטוס חזר אל הסיפור מאחורי המופע למען בנגלדש שלוכד את ג'ורג' האריסון בשיאו.