בסוף שנות השישים Sly & The Family Stone היו אחת הלהקות החמות בארצות הברית. עם מודל חלוצי של שחורים ולבנים, גברים ונשים לכולם היה מקום במשפחה המורחבת של סליי והם נהנו מכל העולמות. הם הצליחו בקרב הקהל האפרו אמריקאי והשפיעו על הסאונד של הסול הפסיכדלי וה-Fאנק, והם גם כבשו את הקהל ההיפי הלבן בהופעה בלתי נשכחת בפסטיבל וודסטוק, עם להיטים כמו Dance to the Music ו-Everyday People. אפילו אגדת הג'אז מיילס דיוויס הקים את ההרכב החשמלי שלו אחרי שראה שסליי סטון עושה בהופעה אחת יותר כסף ממה שהוא עושה בשבוע שלם.
אבל דווקא אז דברים התחילו להשתבש. סליי איחר להופעות או הבריז מהן, חברת התקליטים הפעילה לחצים גדולים לספק אלבום חדש והפנתרים השחורים קראו לו לפטר את שני המוזיקאים הלבנים בלהקה. הוא התחיל לפתח פראנויות ושכר שומרי ראש שיגנו עליו, לעיתים אפילו מחברי הלהקה שלו. ובזמן שכולם ציפו ממנו לספק את הסחורה, סליי התבודד באחוזה בביל איר שבלוס אנג'לס. עם מכונת תופים וכמות אסטרונומית של קוקאין הוא התחיל ליצור את התשתית לאלבום הבא של הלהקה. מתוך התקופה הכאוטית הזו נולד There's a Riot Goin' On, שראה אור אחרי יותר משנתיים מהאלבום הקודם – המון זמן ללהקה כל כך מצליחה ובימים שבהם היה מקובל לשחרר גם שני אלבומים בשנה. Riot הצליח ללכוד את מצבו הנפשי של סליי ושל אמריקה כולה בתחילת העשור החדש – עם מלחמת ווייטנאם שעדיין לא הסתיימה והתחושה שהחלום ההיפי התפורר. מרווין גיי שאל What’s Going On כמה חודשים לפני וסליי השיב - There's a Riot Goin' On.
כשהאלבום יצא בנובמבר 1971 הוא לא נשמע כמו שום דבר אחרי שסליי והלהקה עשו לפני או כמו שום דבר אחר שיצא באותו הזמן. עם שירים שנשמעים כמו הקלטות דמו ואיכות הקלטה ירודה מרוב העריכות של סליי, Riot הוא גם אחד האלבומים הכי מוזרים שהצליחו לטפס לראש המצעדים וגם יצירת מופת שהקדימה את זמנה ותהפוך לאבן דרך ב-Fאנק ובהיפ-הופ שיגיע בהמשך. במלאת 50 שנה לאלבום, גיל מטוס הקדיש לו תכנית מיוחדת.
