נוורמיינד חוגג שלושים ומעבר לכך שזה גורם לנו להרגיש זקנים, זו גם סיבה טובה מאוד להתרגש ולחזור אל האלבום הענק הזה. כבר בתחילת 1990, אחרי שיצא אלבום הבכורה שלהם Bleach, נירוונה הבינו שהאלבום הבא הולך להיות אחר. חברי הלהקה, וקורט קוביין בראשם, ידעו שהפעם הם הולכים לסטות הצידה מנתיבי ההארדקור והפאנק, ולהגיע לאלבום השני שלהם עם דגש אחר: מלודיות. כך נולד אלבום שמבחינה מוזיקלית, בנוי כמו חדר שבו הרצפה עשויה משכבות על שכבות של פאנק ומוזיקה כבדה, שעל גביה מונחים רהיטים קלאסיים ונקיים, השפעות של הביטלס משובצות בשורות הרמוניות שנשמעו כאילו נלקחו מלהיטי פופ פוטנציאליים.

יש מיליון דרכים שונות לספר את הסיפור של נוורמיינד, אלבום שמנסה להביא את הזוהמה והסבל, את הסלידה ממסחריות, והפך לאחד הסמלים הגדולים של מוזיקה מסחרית ומצליחה. בעקבותו, הפכו קורט קוביין, דייב גרוהל וקריסט נובוסליץ' לסופרסטארים שמעולם לא התכוונו להיות. אנטי גיבורים, שהפכו לגיבורים בלי שאף אחד שאל אותם. כשמדברים היום על נירוונה, רבים מתמקדים בסיפור חייו ומותו המיתיים של סולנה הכריזמטי, קורט קוביין. האיש עם הפנים היפות שרצה לעשות מוזיקה שמציגה כיעור, נער שוליים וגיק מוזיקלי שהפך בעל כורחו לילד הכי מגניב ופופולרי בעולם, אחד הקולות והגיסטריסטים שהגדירו את ז'אנר הגראנג', ומעל הכל - כותב שירים בקנה מידה היסטורי.

אבל אם נניח לרגע את כל אלו בצד, נראה שמעניין לא פחות לדבר על נוורמיינד בתוך ההקשר המוזיקלי הרחב שלו. לחקור את ההשפעות המגוונות מתוכן הוא נולד, ואת הרבות לא פחות שהוא יצר. נוורמיינד הוא סמן של תקופה, והרגע שבו יצא - היום לפני 30 שנה, הוא אחד מרגעי המפתח של שנות ה-90 ושל היסטוריית הרוק בכלל.

נוגה קליין ועידן בן-טל חזרו לרגע הזה ועצרו גם להתעכב על מה שקדם לאלבום, השפיע על יצירתו והתבשל במקביל אליו בסצינת הרוק הגועשת של החוף המערבי, (ובעיקר סביב סיאטל) של אותם ימים.