"היא הייתה גיטריסטית וזמרת בלוז לבנה ורזה, מלאת נשמה ותשוקה. לקרן היה קול כמו של בילי הולידיי והיא ניגנה בגיטרה כמו ג'ימי ריד והלכה עם זה עד הסוף. שרתי איתה כמה פעמים".
את המילים האלו כתב בוב דילן על הזמרת קרן דלטון בספרו "כרוניקות".דלטון הייתה אחד הקולות האותנטיים והמיוחדים בסצנת הפולק בשנות השישים ומי שסירבה לשחק את המשחק של תעשיית המוזיקה. היא אהבה לנגן עם חברים בבית אבל סלדה מהופעות והרגישה לא בנוח על הבמה או באולפן ההקלטות. במשך השנים היא סבלה מדכאונות ומהתמכרויות לאלכוהול ולהרואין – אחד הפרטנרים שלה להרס העצמי היה זמר הפולק טים הרדין – הנפש המוזיקלית התאומה של דלטון. היא השאירה לנו רק שני אלבומי אולפן, עד שהפסיקה להקליט ולהופיע ובסופו של דבר מתה מאידס בתחילת שנות התשעים בגיל 55 בלבד. דלטון אמנם לא הקליטה שירים מקוריים משלה אבל היא הייתה מבצעת אדירה שחייה והרגישה כל מילה ומילה בשירים שהיא שרה. בשנים האחרונות המוזיקה שלה זוכה לתחייה עם הוצאות מחודשות, הקלטות נדירות ואפילו פרויקט מחוות בהשתתפות מוזיקאיות כמו שרון ואן אטן, מריסה נדלר ולוסינדה וויליאמס.
במלאת 50 שנה לאלבומה השני והאחרון של דלטון, In My Own Time ולכבוד הסרט הדוקומנטרי החדש עליה, גיל מטוס בתכנית מיוחדת על סיפורה הטרגי של אחת הזמרות המיוחדות שהיו כאן.
