כמה וכמה אמני היפ-הופ תרמו להפיכתו לז'אנר פופולארי - אפשר לציין את LL Cool J בשיר האהבה I Need Love, בלדה שהראתה את הצד הרך שלו והפכה אותו לשם ידוע גם מחוץ לקהילת ההיפ-הופ, או את Walk This Way של Run-DMC ו- Aerosmith שפרץ את מחסום ה-MTV של ההיפ-הופ והתנגן שם ללא הפסקה. גם בשנות ה-90 יצאו אלבומים שעזרו ל-"מאמץ המלחמתי", אבל מעל כולם עומד The Score של The Fugees, שיצא ב-1996.
עם הגב לקיר, אחרי אלבום שנכשל מסחרית וצ'אנס אחרון מהלייבל Ruffhouse, יצרו פראז, וייקליף ז'אן ולורן היל (אז עדיין בלי ה-.Ms) אלבום קרוסאובר לא רק עבורם, אלא עבור תרבות שלמה, בעזרת להיטים כמו Ready Or Not והקאבר המפורסם ל-Killing Me Softly, שגם גדולי השמרנים לא הצליחו לעמוד בפניהם. מעבר ללהיטים, האלבום עצמו הציג לראווה את הראפ המתוחכם של הפוג'יז, את יכולות ההפקה המרשימות של וייקליף ומעל הכל, את לורן היל. האלבום הזה הפך את הראפרית שהייתה צלע אחת בשלישייה באלבום הראשון לכוכבת על, שמצליחה לדלג בין בתי ראפ מרשימים לשירה מצמררת בקלילות מעוררת קנאה. דורות של ראפרים ויותר חשוב, ראפריות, מציינות את האלבום הזה (ואת אלבום הסולו של היל The Miseducation of Lauryn Hill) כהשראה עצומה.
תומר גרשנמן ומתן שרון צללו אל The Score ודיברו על החשיבות שלו, על המורשת של הפוג'יז ועל המשך הקריירות של השלישיה אחרי האלבום.
