אנחנו מרבים להשתמש במילים כמו "גאונים", "פורצי דרך" ו-"מקוריים" ולפעמים אנחנו גם קצת מגזימים, אבל במקרה של Can הם ראויים לכל הסופרלטיביים האלה ואף יותר. ג'וני ליידון מהסקס פיסטלוס רצה להיות הסולן שלהם, רדיוהד העריצו אותם, קניה וסט סימפל אותם ויש עוד רשימה ארוכה של מוזיקאים שיטענו ש-Can הקדימו את זמנם בכמה עשורים. Can הוקמה בשנות השישים המאוחרות בקלן שבגרמניה כחלק מגל של להקות גרמניות שיצרו מוזיקה ניסיונית – כזו שהושפעה ממהפכת הרוק במערב אך גם פנתה אל עבר צלילים עתידניים ואלקטרוניים. התקשורת הבריטית תייגה את המוזיקה הזו כ-"קראוטרוק" – מעין כינוי גנאי שהורכב מהמילים "כרוב כבוש" ו-"רוק" ותיאר להקות כמו Amon Dull, Neu, Kraftwerck, Faust ועוד. כינוי שאותן להקות אגב שנאו.
בלב המוזיקה של Can יש חור שחור שהוא העבר האפל של גרמניה וכמה מחבריה נולדו בשנים 37-38 וגדלו על חורבותיה של גרמניה שלאחר מלחמת העולם השנייה. מייסד ההרכב אירמין שמידט אף התעמת עם הוריו כשגילה כשהם תמכו במפלגה הנאצית. המוזיקה הייתה המפלט והדרך שלהם ליצור עולם טוב יותר מזה שהם גדלו לתוכו.
בשנות השישים המאוחרות חברי להקת Can היו כמו אורגניזם אחד – הם גרו ביחד בטירה עתיקה והקליטו באולפן המאולתר שהם בנו בעצמם באמצעות טייפ שני ערוצים. הם העבירו ימים על גבי ימים בג'אמים ארוכים ואינטנסיביים וגם ביניהם, המיקרופונים תמיד היו פתוחים וכפתור ההקלטה תמיד לחוץ – במטרה לתעד את האווירה ואת רעשי הרקע – חומרי הגלם שירכיבו את המוזיקה שלהם. הם הופיעו בתערוכות, כתבו מוזיקה לסרטים גרמניים איזוטריים, התנסו בנגינת מוזיקת עולם ושמרו על רוח חופשית. Can התפרקו בשנות ה-70 המאוחרות אבל המוזיקה שלהם נשארה מרעננת והיא עדיין ממשיכה להשפיע על להקות פוסט-פאנק, רוק אלטרנטיבי ומוזיקה אלקטרונית.
במלאת 50 שנה לאלבומם השני ופורץ הדרך שלהם Tago Mago גיל מטוס חזר אל השנים הראשונות של Can.
