כשבילי קורגן, הסולן הכריזמטי של הסמשינג פמפקינס, הכריז על צאת האלבום הכפול Mellon Collie and the Infinite Sadness, הוא תיאר אותו כ-"The Wall של פינק פלויד לדור ה-X". שנתיים בלבד אחרי האלבום השני והמצליח שלהם, Siamese Dream, בעולם המוזיקה הרימו גבה לנוכח ההצהרה היומרנית. אבל התוצאה הייתה אלבום כפול עם 28 שירים מעולים (ועוד עשרות שירים שלא נכנסו לאלבום) ומלאים ברגש. מרומנטיקה רכה, דרך בדידות ודכדוך ועד שנאה וזעם.
הסמשינג פמפקינס, שהיו אחת הלהקות המובילות ברוק האלטרנטיבי האמריקאי, לקחו את זה לשלב המוזיקלי הבא ושילבו בין פופ, אלקטרוניקה ודיסטורשנים. הם ידעו לא מעט מורדות אחרי צאת האלבום הזה והם מעולם לא הצליחו להתעלות על ההצלחה הפנומנלית שלו, אבל לכמה שנים טובות הסמשינג פמפקינס היו הקול הכי אותנטי ומעורר הזדהות של מתבגרי הניינטיז.
טל ארגמן הקדישה את ספיישל של חצות ל-Mellon Collie and the Infinite Sadness במלאת 25 שנה לצאתו.
