בכל פעם שארקייד פייר מוציאים אלבום או שיר חדש - זו חגיגה אמיתית למעריצי הלהקה ובקרב חובבי האינדי והאלטרנטיב מסביב לעולם (למרות שאלה כבר לא מגדירים אותם אינדי, בגלל הכיוונים שהאלבומים המאוחרים שלהם פנו אליהם ובשל הפריצה המשמעותית למיינסטרים).

13 שנה מאז שכבשו וסקרנו אותנו עם אלבום הבכורה, ומאז עוד שלושה אלבומים וביניהם אחת היצירות המדוברות של העשור, "רפלקטור", אי אפשר שלא לתהות - איך הם בדיוק מתכוונים להתעלות מעל כל זה? חימומים של יו 2, שיתופי פעולה עם דיוויד בואי בכבודו ובעצמו (שתמך בהם עוד מתחילת הדרך), אינספור הופעות גרנדיוזיות, צבעוניות ושמחות (אליהן לא פעם ביקשו מהקהל להגיע מחופש) ומעמד של להקת אצטדיונים חשובה כמעט כמו רדיוהד, עוררו ציפיות גבוהות מתמיד מהלהקה ומהאלבום החדש.

ובאמת, ביקורות סותרות מאוד גררו הסינגלים שצצו בקצב מסחרר לקראת האלבום הטרי, Everything Now, שכללו גם אכזבה מאותו מעבר ממחוזות הרוק הקודר אל האלקטרוניקה הרקידה והסופר תקשורתית, שמתבססת סופית באלבום הטרי. ובכל זאת, לי הם ממשיכים להעיף את המוח ולסחוף בדיוק כמו בתחילת הדרך. זה קורה בזכות טקסטים שמחלחלים פנימה, הפקה מהפנטת והרבה רעננות ועניין. עם השפעות אייטיזיות ודיסקואיות, שיתוף פעולה עם תומאס באנגלטר מדאפט פאנק וסטיב מאקי מפאלפ, מילים אירוניות שרובן עוסקות בניכור ובתרבות הצריכה בצורה כזו או אחרת ואווירה מועדונית. וכל זאת מבלי לשכוח מה הם עושים לא פחות טוב - ולכן שולבו באלבום גם גרסאות עירומות ועצובות לחלק מהשירים, ויש גם שיר שלם כזה - We Deserve to Be Loved ההורג, שבקלות יכל להשתלב באחד מאלבומים המוקדמים.

גם אם הם לא נושאים בשורה מרעישה או קונספט מהפכני, השירים ב- Everything Now מביאים איתם המון סימני חיים מהלהקה הכי כיפית היום על הפלנטה. וזה כל מה שצריך עכשיו.

מאת: טל ארגמן