מאז שחיברו לראשונה את הגיטרות למגבר כתלמידי תיכון באוקלנד ועד שהפכו ללהקת אצטדיונים בינלאומית, נדמה שמידה מסוימת של מחלוקת אפפה תמיד את היצירה של גרין דיי. ללהקה עצמה, ברגעיה השטותיים והרציניים כאחד, לא נראה שזה אי פעם הזיז.
"גרין דיי הפכו את החצ’קונים למגניבים!" אמר סולן "פאפא רואץ'" ג'ייקובי שאדיקס, במהלך סצינת הפתיחה של הסרט התיעודי 'Ultimate Albums' על אלבום הפריצה של הטריו האמריקאי - Dookie.
והוא דייק. דוקי הוא סיעור מוחות מבולגן של שלושה ילדים מצפון קליפורניה עם חיוך עקום, חרדת נעורים ואנרגייה מרדנית מתפרצת. עם עומסים של דיסטורשן וטקסטים על שיעמום, דיכאון ואוננות, גרין דיי פתחו באלבומם השלישי שער לעולמם מליוני מתבגרים שמסרבים להיות מבוגרים. המילים שלהם, הנגינה וההופעה החיצונית גילמו ביחד תנועת אצבע משולשת נחרצת שמופנית לכל כיוון אפשרי. הסולן והגיטריסט בילי ג'ו ארמסטרונג, הבסיסט מייק דירנט והמתופף טרה קול נראו כמו גילום מחודש, מגוחך אך משכנע, של הפרשנות הקלאסית של ביותר של פאנק: שלושה בחורים לבנים, רזים ומסטולים, שמנגנים ריפים עוצמתיים מאחורי ליריקה חצופה שלא דופקות חשבון – איך אפשר להתעלם מזה?
באמת שלא היה אפשר. במהרה, גם אלו שגיחכו על הפוזה המרדנית או לא התעניינו במסרים של הלהקה, נשבו בקסם של מהלכי אקורדים מדבקים כמו אלו של Basket Case ו- When I Come Around, להיטים שמיקמו את הלהקה בראש המצעדים ברחבי העולם באותם ימים.
מאז, גרין דיי יושבים בנחת בפסגת הפירמידה של להקות פופ-פאנק מצליחות רבות, ז'אנר שנשאר פופולרי ושהאלבום הזה הוא אולי האבן המייסדת שלו. 30 שנה בדיוק לאחר צאתו, הנוסחה של Dookie עדיין חזקה ואפקטיבית ונדמה שהרוח והתימות שנוכחות בו ממשיכות להיות רלוונטיות לחיים של בני נוער כיום. גם בעוד 100 שנה, כשדור הטיקטוק יהפוך לסבים וסבתות נרגנים, יגיעו דורות חדשים של מתבגרים שיהיו מודאגים מהמיניות שלהם, ממפגש עם בריונים במסדרון ומהקושי למצוא זוגיות ולחלום על עתיד. גם עבורם, דוקי יוכל להיות הקול שהם מחפשים, הכתף התומכת שהם צריכים. אחרי הכל, אין מתגבר שלא רצה שמישהו יקדיש לו זמן כדי להתבכיין, ולכן כולנו נהננו להקדיש את שלנו לבילי ג'ו ארמסטרונג, כשהוא מבקש את זה כל כך יפה בפתיחה של Basket Case. שלושה עשורים לאחר שהאזנו לו לראשונה, עדיין יש לנו את הזמן בשבילו.
