הביקורת המפורסמת על האלבום הראשון של בוב דילן בשנות ה-70 נפתחה במילים: "מה זה החרא הזה?". האלבום היה Self Portrait ומי שכתב את המילים האלה למגזין "רולינג סטון" היה מבקר המוזיקה גרייל מרקוס. המילים הבוטות שלו שיקפו את מה שרבים הרגישו באותם ימים – התחושה שהיוצר הגדול של שנות השישים, מי שהוגדר כקולו של הדור וכתב שירים פורצי דרך כמו Blowin’ in the Wind ו-Like a Rolling Stone פשוט נשאר מאחור.

גם המעריצים לא זכו לראות את דילן. למעט כמה הופעות בודדות באירועים מיוחדים, דילן לא יצא לסיבוב הופעות מאז 1966 – אותן הופעות באירופה שגררו תגובות קשות מצד הקהל, אחרי שדילן חישמל את הפולק שלו בפסטיבל ניו פורט. באחד הרגעים המפורסמים בהופעה בלונדון, מישהו מהקהל צעק לדילן – Judas (יהודה איש קריות) – כלומר האשים אותו בבגידה.
מאז שדילן הפסיק להופיע באמצע שנות השישים, הוא התבודד באזור וודסטוק, הרחיב את המשפחה, הקליט כמה אלבומים ואפילו הספיק להשתתף בסרט ולכתוב את הפסקול שיוליד את Knockin' On Heaven's Door ב-1973. ובאותה שנה הגיעה גם הזדמנות חדשה. החוזה שלו עם חברת התקליטים "קולומביה" עמד להסתיים ובצד השני של ארצות הברית, אחד הכוכבים העולים בתעשיית המוזיקה היה נחוש להחתים אותו.

דיוויד גפן היה המייסד של Asylum, חברת תקליטים צעירה שהפכה לבית של סינגר-סונגרייטרים בחוף המערבי בארצות הברית, עם שמות כמו ג'וני מיטשל, האיגלס, ג'קסון בראון וטום וויטס. לאחר שחברת התקליטים שלו נמכרה לוורנר, גפן הפך למיליונר בגיל 30. הוא הצליח לאחד את דילן והבנד שוב ולהחתים אותם על חוזה שכלל אלבום חדש וסיבוב הופעות שיוקלט לאלבום הופעה.
התוצאה הייתה Planet Waves שנחשב למעין אלבום הקאמבק של דילן – בזכות השירים החדשים ובעיקר בזכות סיבוב ההופעות שליווה אותו. דילן חזר לבמות עם הבנד, הלהקה שליוותה אותו ב-1966. שמונה שנים אחרי, כל ההופעות היו סולד אאוט ואף אחד בקהל לא צעק לדילן שהוא בוגד.

במלאת 50 שנה ל-Planet Waves, גיל מטוס חוזר אל הסיפור מאחורי האלבום שהחזיר את דילן למשחק ופתח את הדלת לאלבומים Blood on the Tracks ו-Desire שיגיעו אחריו.